מסרן הכתוב לחכמים

דברים שהתורה מסרה לחכמים לשער את פרטי האיסור או המצווה. מצאנו כן בגמרא מסכת מועד קטן בנוגע למלאכת דבר האבד בחול המועד.

מקומות נוספים שמצאנו עקרון זה

• כתב מהר"ל בספר גור אריה שמות פרק כג פסוק יא בנוגע למלאכת זיבול וקשקוש בשנת השמיטה: "הרמב"ן הקשה (על רש"י, שכתב שמלאכות אלה אסורות מדאורייתא, ובגמ' מבואר שמלאכות אלה מדרבנן)... ואין ספק כי רש"י ראה הגמרא... אלא רוצה לומר דהוי מדרבנן, מפני שהתורה מסרן לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת, ומפני זה כולם דרבנן, ומכל מקום כתב בתורה 'ונטשתה' - משאר מלאכות, אלא שמסרן לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, וכהאי גוונא הוי מדרבנן. וכך הוא בחול המועד שמסרן התורה לחכמים (חגיגה דף יח, עמוד א), והוי מדרבנן. והא דאמר שם (ג, א) דהוי אסמכתא בעלמא, אף על גב דלפי זה {שהתורה מסרה לחכמים} דרשה גמורה היא? מכל מקום הוי אסמכתא, שלא נזכר בכתוב שום מלאכה בפרט. ומה שפירש רש"י כאן 'ונטשתה - מלזבל ולקשקש', לא שבכתוב כתיב בפירוש זה, אלא שהכתוב אומר: 'ונטשתה ממלאכה שאינה גמורה', וחכמים פירשו: זהו מלזבל ומלקשקש". היינו שהתורה ציוותה לנטוש' את האדמה בשביעית, ומסרה הדבר לחכמים את הסמכות לשער ולהחליט מהן המלאכות שכלולות בצווי לנטוש.