רפואה

הגדרת המושג

מדע הרפואה עוסק בהבנת מחלות בני אדם, בדרכי מניעתן, ובריפויין.

מטרות הרפואה כוללות מניעת מחלות, פציעות, מומים, כאב, או סבל; ריפוי מחלות, פציעות, או מומים עד להבראה מלאה, או לפחות עד שיפור חלקי; שיקום חלקי או מלא של מחלות, פציעות, או מומים; שיפור באיכות החיים בכל הנוגע למצב גופני או נפשי^[1].

מדע הרפואה המודרני מורכב מידיעות מתחומי מדע רבים, חלקם מתחומי מדעי-יסוד, וחלקם מתחומי מדעים קליניים.

במקרא משמש המושג רפואה במובן של מרפא והבראה ממחלה^[2], ובמובן של תרופה^[3]. רפואה נקראת גם ריפאות^[4], ותרופה נקראת גם שיקוי^[5]. המושג תרופה מוזכר פעם אחת במקרא^[6], והוא מבואר בתלמוד בנוטריקון 'להתיר פה'^[7], היינו לרפאות פה עליון (אילמות) או תחתון (עקרות). ואולי קשור פירוש זה לעובדה שתרופות נלקחות בדרך כלל דרך הפה^[8].

בערך זה נידונים ההיבטים הכלליים של מדע הרפואה, הן הרפואה הרגילה, והן הרפואה המשלימה, ויחס ההלכה אליהם. כמו כן נידונים היבטים של הרפואה בתלמוד.

חומר נוסף הנוגע לערך זה ניתן למצוא בערכים הבאים: בריאות, חולה, למוד הרפואה, מחלות, רופא. האח הגדול היא תוכני לאנשים טיפשים

רקע היסטורי ומדעי

חקר תולדות הרפואה ^[9] הוא ענף מדעי בפני עצמו, אשר ניצניו ידועים כבר משחר ההיסטוריה של הרפואה, אך הוא התפתח כמקצוע ייחודי בעיקר במאתיים השנים האחרונות. הספר הראשון בעולם המערבי אשר הוקדש באופן בלעדי וישיר לחקר תולדות הרפואה נדפס בשנת 1503^[10]. מאז נתחברו ספרים רבים בהיבטים שונים של קורות הרפואה^[11].

הרפואה עברה ועוברת תהפוכות ושינויים גדולים, הן מבחינה מדעית, הן מבחינה תפיסתית, והן מבחינה אירגונית.

בעולם הקדמון ובימי הביניים שלטו ברוב המדינות שיטות ריפוי מאגיות, כישוף, אסטרולוגיה, אמונות טפלות, ודרכי מסתורין שונות, הכוללים אמונה בכוחות על-טבעיים חיוביים ושליליים^[12]. חלק מדרכי הטיפול היו מבוססות על פולחני עבודה זרה בצורות שונות^[13].

יוצאים מן הכלל במידה מסויימת היו רופאי מצרים הקדומה ורופאי יוון הקדומה, אשר פיתחו שיטות יותר הגיוניות ומדעיות לאבחון ולטיפול בחולים ובמחלות^[14].

בעולם העתיק היתה הפרדה ברורה בין רפואה פנימית לבין רפואה ניתוחית, כאשר העוסקים בניתוחים היו נחותים מבחינת מעמדם וידיעותיהם^[15]. אחר כך היה מיזוג חלקי ביניהם, כאשר הרופא הכללי עסק בכל תחומי הרפואה.

הרפואה בעולם העתיק היתה מבוססת בעיקרה על התפיסה שמקור כל המחלות הוא הפרת האיזון התקין בין ארבע ליחות בגוף: דם, ליחה לבנה, מרה צהובה, ומרה שחורה.

התפתחות הרפואה המודרנית מדע הרפואה נותר ללא שינויים במשך שנים רבות, ורק בתקופת הרנסס החלה הרפואה להתקדם באופן מדעי וטכנולוגי.

אנטומיה אנדריאס וזליוס הבלגי (1564-1514) פרץ את הדרך בחידושיו האנטומיים, והוא נחשב לחלוץ המדע הרפואי המודרני. בשנת 1543 הוא פרסם את סדרת ספריו הגדולים על האנטומיה של גוף האדם.

פיסיולוגיה נקודת ציון היסטורית נוספת בהתפתחות מדע הרפואה היה הגילוי של מחזורי הדם, והעובדה שהלב מזרים דם ולא אוויר. דבר זה נעשה על ידי ויליאם הרווי האנגלי (1657-1578). הוא פרסם את ספרו על תנועת הלב והדם בבעלי חיים בשנת 1628. האנטומיה של וזליוס והפיסיולוגיה של הרווי היוו פריצת דרך משמעותית לרפואה הקלינית והמחקרית.

ביולוגיה תאית העידן של ביולוגיה תאית החל עם התגלית של המיקרוסקופ בידי אנטוני ון לווינהוק ההולנדי (1723-1632). מאז התפתחו מיקרוסקופים משוכללים ביותר, עם אפשרויות רבות לתיאור מרכיבים שונים של התא.

מדעי הכימיה האורגנית, הביו-כימיה והביו-פיסיקה המודרניים החלו להתפתח בראשית המאה הי"ט, והביאו להתקדמות רבה בהבנה המולקולרית והמטבולית.

הרדמה הגילוי של חומרים הגורמים להרדמה בעת פרוצדורה כירורגית הביא לפריצת דרך בתחום האנסטזיה, ובעקבות זאת איפשר את פיתוח הכירורגיה. מורטון האמריקאי הדגים לראשונה את השפעת האתר כחומר אנסטטי בעת ניתוח בשנת 1846. ג'יימס יונג סימפסון הסקוטי הנהיג לראשונה הרדמה בכלורופורם בעת לידה בשנת 1847^[16]. מאז חלו התפתחויות רבות בתחום ההרדמה ושיכוך כאבים, אשר מאפשר ניתוחים מסובכים וארוכים מאד, ושליטה טובה על כאבים ממקורות וסיבות שונים.

מדע הבקטריולוגיה החל להתפתח בצורתו המודרנית על ידי לואיס פסטר הצרפתי (1895-1822), ומאוחר יותר על ידי רוברט קוך (1910-1843). יחד הם פיתחו את העקרונות של מדע הבקטריולוגיה, ואיפשרו טיפול במחלות זיהומיות ובהדברת מגפות. ג'וזף ליסטר האנגלי (1912-1827) הנהיג את השימוש בחומרים מחטאים בכירורגיה, ובכך הציל חיים רבים. עידן הטיפולים האנטיביוטיים החל על ידי פאול אהרליך הגרמני (1915-1854) שגילה בשנת 1910 את הסלוארסן (תכשיר המכיל ארסן) לטיפול בעגבת, ועל ידי סיר אלכסנדר פלמינג האנגלי, שגילה בשנת 1928 את הפניצילין.

מדע ההדמיה החל עם הגילוי של קרני רנטגן על ידי וילהלם קונרד רנטגן הגרמני (1923-1845). מאז התפתחו אמצעי הדמיה מגוונים: אולטרא-סאונד, חומרי ניגוד וחומרים רדיו-אקטיביים. בהמשך התפתחו אמצעי ה�מיה משוכללים ומדוייקים יותר כמו טומוגרפיה ממוחשבת ותהודה מגנטית.

הקידמה הרפואית העכשווית אכן, הקידמה הרפואית בחמשת העשורים האחרונים היא ללא תקדים בהיסטוריה המדעית-רפואית האנושית.

תוך זמן קצר יחסית התפתחו טכניקות מתוחכמות של השתלת איברים^[17]; החייאה מלאכותית ושימוש באמצעי החייאה מתוחכמים, כמו מכשיר הנשמה ותרופות מתקדמות ביחידות לטיפול נמרץ^[18]; טכניקות מתוחכמות מאד של פוריות, כמו הזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית^[19]; ובעיקר יש לציין את עידן הגילויים המפתיעים בתחום הגנטיקה והשיבוט^[20].

מקצועות רפואיים עם התגברות הידע המדעי והאפשרויות הטכנולוגיות החלה תקופה של פיצול תת-מקצועי רב. קיימת חלוקה בין רופאים-קלינאים, העוסקים בעיקר ברפואה מעשית המיושמת בטיפול ישיר בחולה, לבין רופאים-מדענים, העוסקים בעיקר במדעי-היסוד של הרפואה, ובמחקר רפואי בסיסי.

מדעי היסוד ברפואה כוללים מקצועות^[21] כמו אימונולוגיה (תיאור המערכת החיסונית), אמבריולוגיה (תיאור התפתחות העובר), אנטומיה והיסטולוגיה (תיאור המבנה התקין של איברי הגוף, ושל התאים והרקמות של הגוף), אתיקה (תיאור מערכת השיקולים המוסריים ברפואה), בקטריולוגיה, וירולוגיה ופרזיטולוגיה (תיאור החיידקים, הנגיפים והטפילים מחוללי המחלות), גנטיקה (תיאור הגורמים התורשתיים), פיסיולוגיה (תיאור התיפקוד של מערכות הגוף השונות), פרמקולוגיה (תיאור התרופות ודרכי פעולתן), פתולוגיה (תיאור הממצאים החולניים במערכות הגוף), ועוד.

בשנים האחרונות נוספו ענפי רפואה שאינם עוסקים בטיפול ישיר בחולה הבודד, אלא בהיבטים הציבוריים של הרפואה, כמו רפואה מונעת, רפואה סביבתית, אפידמיולוגיה (תיאור פיזור המחלות ושכיחותן), רפואה ציבורית, ומינהל רפואי.

ענפים נוספים ברפואה כוללים רפואה משפטית, רפואה צבאית, כלכלת רפואה, חינוך רפואי, רפואה ומשפט.

המדעים הקליניים כוללים את המקצועות ה'גדולים' ברפואה: רפואה פנימית, כירורגיה, רפואת נשים ומיילדות, רפואת ילדים, ופסיכיאטריה.

עם הזמן החל פיצול בתוך ענפי הרפואה הראשיים. הכירורגיה התפצלה למקצועות מיוחדים^[22] כמו אורולוגיה (ניתוחים במערכת המין הגברית ומערכת והשתן), אורטופדיה (ניתוחי עצמות, שרירים ופרקים), אף-אוזן-גרון, השתלות איברים, כלי דם, לב-חזה (ניתוחי לב וריאות), נוירוכירורגיה (ניתוחים במוח ובחוט השדרה), ניתוחי ילדים, עינים, פלסטיקה (ניתוחים לנוי וניתוחי עור), ועוד. הכירורגיה הכללית עוסקת בעיקר בניתוחי בטן, ניתוחי בלוטת התריס, וניתוחי שד^[23]. מקצוע מקורב ונחוץ לכירורגיה הוא ההרדמה וטיפול בהתאוששות.

בהמשך חלה התפצלות גם ברפואה הפנימית למקצועות מיוחדים^[24] כמו אונקולוגיה (מחלות ממאירות), אלרגולוגיה (מחלות רגישות-יתר), אנדוקרינולוגיה (מחלות הפרשה פנימית), גסטרו-אנטרולוגיה (מחלות מערכת העיכול), גריאטריה (מחלות הזיקנה), דרמטולוגיה (מחלות עור), המטולוגיה (מחלות דם), מחלות זיהומיות, טיפול נמרץ, נוירולוגיה (מחלות המוח, העצבים והשרירים), נפרולוגיה (מחלות כליות ודרכי השתן), פולמונולוגיה (מחלות ריאות), קרדיולוגיה (מחלות לב), ראומטולוגיה (מחלות פרקים), שיקום, ועוד.

בשנים האחרונות חל פיצול דומה גם ברפואת ילדים.

בנוסף לכך יש הבדלה בין העוסקים ברפואה קהילתית (אמבולטורית) לבין העוסקים ברפואה אשפוזית. יש גם מומחים לרפואה דחופה, העוסקים בטיפול בחולים המגיעים בדחיפות לחדרי מיון או למרכזי רפואה דחופה בחבלות.

כיום יש נסיון לתקן את פיצול היתר, ולחזור ככל האפשר לרפואת משפחה ולרפואה כללית בצורות שונות.

עקרונות הרפואה המודרנית הרפואה הרגילה בצורתה המודרנית/ מערבית מבוססת על מידע בסיסי מתחומי מדע שונים, שיש להם שייכות לאיבחון, למניעה, ו/או לטיפול במחלות, פציעות או מומים; על הסבר הגיוני-מדעי לפעילות הרפואית; על מידע קליני, מתוך נסיון מצטבר ותצפיות מתמשכות; ועל ביצוע ניסויים מבוקרים ויזומים להרחבת הידע הבסיסי והקליני, לעידכון הנתונים הקיימים, ולגילוי שיטות ואמצעים חדשים בתחומי האיבחון, החיזוי, המניעה והטיפול של מחלות, פציעות ומומים^[25].

הרפואה המודרנית שואפת להתחדשות מתמדת, להכרה בטעויות, לשיפור ולבקרה עצמית, ולנסיון מתמיד לתקן ולשפר את הידוע והמקובל, ולעתים אף לשנות לחלוטין תפיסות וגישות, שהתבררו כבלתי נכונות.

בשנים האחרונות התפתחה ברפואה המודרנית גישה הדוגלת בשימוש בשיטות איבחון וטיפול שהוכחו בדרכים מדעיות קפדניות^[26]. הטענה היא, שגישה זו מאפשרת ניתוח מעמיק יותר של אמצעים, היא מביאה לדחיית שיטות טיפוליות בלתי יעילות ואף מסוכנות, היא משפרת את ההוראה ואת השיח המקצועי, היא מביאה לשיפור בקביעת קדימויות בהקצאת משאבים מוגבלים, היא מאפשרת בירור משפטי במקרים של תביעות על רשלנות, והיא מאפשרת לרופא ולחולה לקבל החלטות הגיוניות ומודעות. יחד עם זאת, אין הוכחות ששיטה זו מביאה בהכרח להחלטות קליניות טובות יותר, שכן רפואה טובה מבוססת לא רק על נתונים מדעיים אמפיריים, אלא גם על ניסיון אישי, נתונים אינדיבידואליים של החולה ושל המחלה, שיקולים אתיים ודתיים ושיקולים כלכליים^[27].

סמל הנחש הנחש התקבל כסמל הרפואה באופן בינלאומי. מקור הקשר בין נחש לבין ריפוי הוא נחש הנחושת שנצטווה משה לעשות, כדי לרפא את בני ישראל מהמגיפה של הנחשים השרפים^[28]. במשך הזמן הפך נחש הנחושת הזה למוקד של עבודה זרה, ולכן חזקיהו המלך כתת אותו והשמידו^[29]. לפי חז"ל לא נחש ממית ולא נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים^[30]. יש מי שכתב, שדעת עליון נשגבה מאתנו להבין מדוע נחש הנחושת ריפא מהמגיפה של הנחשים השרפים^[31].

גם אצל היוונים והרומאים הקדמונים היה נחש קשור כסמל רפואי, שכן אליל הרפואה שלהם^[32] מופיע עם מטה ביד ימינו, כשנחש עבה מתפתל סביבו^[33].

היחס הכללי לרפואה במחשבת ישראל

הקב"ה הרופא האמיתי על פי השקפת היהדות הרופא האמיתי הוא הקב"ה, והרפואה האמיתית היא ההליכה בדרכי התורה ושמירת המצוות^[34].

דבר זה נלמד מפסוקים אחדים במקרא: 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך'^[35], ומלמדך תורה ומצוות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות^[36]. ופירוש הפסוק לפי חז"ל: אם תשמע - לא אשים; ואם לא תשמע - אשים, ואף על פי כן 'אני ה' רופאך'^[37]. ומכאן שכל העוסק בתורה, יסורין בדלין הימנו^[38]; 'והסרתי מחלה מקרבך'^[39]; 'ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצות האלה וגו', והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וגו'^[40]; 'אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל'^[41]; 'הרפא לכל תחלואיכי'^[42]; 'כי הוא יכאיב ויחבש'^[43]. וכן מצינו בספר בן סירא: 'למרקחת ירקחם הרוקח, אך קצרה ידו לרפאות אם ה' לא יתן חיים על פני הארץ, לכן כי חלית בני מהר העתר אל ה' והוא ירפאך'^[44].

הבדלים בין רפואת הקב"ה ורפואת בשר ודם רופא בשר ודם הוא שליחו של הקב"ה לרפא את בני האדם, וכדברי בן סירא: 'הרופא והמרפא יצרם ה' וגו', וחכמה אצל ילודי אשה להתפאר ברב נפלאותיו'^[45]. אך יש הבדל בין רפואת הקב"ה לבין רפואת רופא בשר ודם: האחרון מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא^[46]; רפואת רופא בשר ודם כרוכה בדרך כלל בצער, בכאב, בסבל, ובטורח (ניתוחים, תופעות לוואי של תרופות, בדיקות מסובכות, הוצאות כספיות וכיוצ"ב), ולכן כל רפואה הנעשית בידי אדם, כתובה במקרא עם פ"א דגושה; לעומת זאת, רפואת הקב"ה היא קלה, מהירה, וללא כל סבל, ולכן במקרא היא כתובה עם פ"א רפויה^[47]; רופא ורפואה אינם עוקרים את המחלה מעיקרה, אלא מרפאים מכאן ולהבא^[48].

על נאמנות מדע הרפואה ראה ערך נאמנות הרופא

יחסי הלכה ורפואה ההלכה והרפואה מתייחסות זו לזו בשני מישורים:

האחד, הוא המישור החיובי ההדדי, בו הרפואה יונקת מההלכה את הכללים והפרטים המוסריים המנחים, וההלכה קולטת לתוכה את הרפואה כעיסוק של מצווה, ונעזרת בה בפתרון עניינים שונים^[49]. ואמנם בכל הדורות התייחסו חכמי ישראל בהערכה ובכבוד למקצוע הרפואה ולעוסקים בו^[50], ורבים מענקי הרוח היהודיים שימשו בו זמנית כרבנים ותלמידי חכמים וכרופאים^[51].

והשני, הוא בתחומי ההתנגשות והסתירה ביניהם. שהרי הרפואה וההלכה שתיהן מקיפות ואופפות כל אדם מישראל במשך כל שעות היממה, בכל ימות השנה, איש ואשה, עולל וזקן, ומטבע הדברים מתעוררות סתירות ובעיות בדרכי הפעולה של שני מקצועות אלו. ברם, מאחר והמגמה הסופית זהה לשניהם, אין ספק שגם בשלבי הביניים ניתן למצוא פתרון מניח את הדעת על פי העקרונות של שני המקצועות^[52]. ואמנם מאמץ רב מושקע בכל הדורות על ידי גדולי הפוסקים למצוא פתרונות נאותים ונכונים על פי עקרונות הפסיקה לבעיות הלכתיות שהרפואה מעוררת.

חיוב הרפואה

ההיתר העקרוני והסיבות להיתר ההיתר לעסוק ברפואה נדרש על ידי חז"ל מהפסוק 'ורפא ירפא'^[53], מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות^[54].

מספר נימוקים ניתנו על ידי המפרשים לצורך המיוחד לתת היתר לעסוק ברפואה, מה שלא מצינו בשום מקצוע ועיסוק אחר, היינו לא מצינו היתר מיוחד ומפורש לעסוק בפיסיקה, בנגרות, במסחר וכיו"ב:

יש מי שכתב, שהצורך במתן רשות לעסוק ברפואה הוא החשש שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, הילכך נתנה לו תורה רשות לרפאות^[55].

יש מי שכתבו, שהרשות ניתנה כדי שיוכל הרופא לרפא בשכר, ולא יצטרך לרפא בחינם דווקא^[56].

יש מי שכתבו, שהרשות באה להתיר לרפאות לא רק חולאים הבאים בידי אדם, אלא גם חולאים הבאים בידי שמים^[57], שבזה יש יותר דמיון לביטול גזירת מלכו של עולם^[58].

יש מי שכתב, שההיתר לעסוק ברפואה בא ללמד שאפילו אם רופא אחד נכשל, מותר לפנות לעוד רופא, ואין אנו אומרים, שכיוון שהרופא האחד נכשל, הרי זה רצונו של מקום^[59].

יש מי שכתב, שהרשות ניתנה דווקא לעיסוק ברפואה, ולא ניתנה רשות לעיסוק במקצועות אחרים, מכיוון שעצם הרפואה ודרכי טיפוליה הם בספק, אלא שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם, וכך הוא דרכו של עולם^[60].

אכן, ההסבר הנפוץ בדבר הצורך במתן הרשות לעסוק ברפואה הוא כדלקמן: היתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי החולה או הפצוע עלול להוות סתירה לגזירת מלכו של עולם, והתערבות ברצונו של הקב"ה בניהול עולמו, שהרי הקב"ה הוא המוחץ והוא הרופא^[61]. על כן באה התורה ונתנה רשות מפורשת לעסוק ברפואה, ובכך הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של הקב"ה^[62]. ההסבר לכך שאמנם אין בזה סתירה לגזירת מלכו של עולם הוא, שאמנם הכל בידי שמים, וקיימת השגחה פרטית על כל יצורי עולם, אך רצונו כביכול של הקב"ה הוא שהרופא יהא שלוחו של מקום לרפא, ולפיכך נתן הקב"ה לבני אדם את היכולת השכלית לאבחן מחלות, להמציא תרופות וטיפולים, ולרפא מחלות ופציעות. יחד עם זאת צריך כל אחד ואחת לדעת, שהכל תלוי בקב"ה, ועל כל אחד לשים מבטחו בו יתברך^[63].

הגישה האמונית לרפואת בני אדם ואמנם אין סתירה בין האמונה בהשגחה פרטית, שמתוכה נובעת האמונה שהמחלות וריפויין הן בידי הקב"ה בלבד, לבין האמונה כי יש מצווה לרופא לרפא בדרכי הטבע כמידת יכולתו, "כי כמו שברא ה' המזונות לקיום האדם הבריא, כן ברא הרפואות לקיום האדם החולה, וכמו שאין ראוי לומר איני רוצה לאכול ולשתות, שאם נגזרה עלי חיים - אחיה, ואם מיתה - אמות, וודאי זה מתחייב בנפשו, כי ה' רוצה שנחיה, אבל באמצעות מזון, כן החולה האומר לא אקח רפואות וכו', זה גם כן מתחייב בנפשו, שה' רוצה שתחיה, אבל על ידי רפואות"^[64]; וכן - "החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש רעב המואס מאכילת לחם ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב"^[65]; וכן - "הקב"ה יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו, וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיו"ב, שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם, ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי הטבע"^[66].

ומצינו הסבר רעיוני למעשי הרופא בכמה מקורות:

"מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם: מי הכה אותי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו: ומה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני, והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו, ואתה קוצץ פירות ממנו? אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אילמלי אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב^[67] 'אנוש כחציר ימיו', כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני הרפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם: בבקשה מכם אל תענישוני"^[68].

ועוד: "שלא תאמר הואיל והקב"ה ציווה על החולה להחזיקו בחוליו, ואסר אותו במיטתו, אין לאדם להשתדל לבקש לו רפואה, אין הדבר כן, שהדל הוא החולה והמשכיל הוא הרופא, ואף על פי שהקב"ה בעצמו אסר את החולה במיטת חוליו, בכל זאת רצונו הוא שהרופא ישתדל ברפואתו, ויסייע לו לצאת מכבלי מחלתו"^[69].

החובה לרפא להלכה נפסק שלא רק שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, אלא שמצווה היא^[70], ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים^[71]. שכן לאחר שיש רשות לעסוק ברפואה, ממילא יש בפעולה זו מצווה רבה של הצלת נפשות וגמילות חסד עם הבריות, והרופא נחשב כשלוחו של הקב"ה בשיכלול ושיפור עולמו, שכן התפיסה היהודית היא, שהרפואה היא שליחות וייעוד^[72]. אכן, גישה זו עומדת בניגוד לתפיסה האתית-חילונית של העמים כיום שהעיסוק ברפואה הוא מקצוע, והיחס בין החולה לרופא הוא יחס חוזי-משפטי^[73].

מקורות החיוב לרפא ביחס למקור המצווה מן התורה שחלה על הרופא לרפא את החולה מצינו מספר שיטות:

יש מי שכתב, שחייב הרופא מן התורה לרפא חולי ישראל מדין השבת אבידה, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'והשבתו לו'^[74], ודרשו - לרבות אבדת גופו^[75], שכשרואה אותו מסוכן, חייב להצילו בגופו, או בממונו, או בחכמתו^[76]. יש שלמדו מכאן^[77], שאם הרופא נמנע מלרפאות, הרי הוא עובר גם על לאו של 'לא תוכל להתעלם'^[78].

יש מי שכתבו, שהמצווה היא מהפסוק 'וחי עמך'^[79], או^[80] 'וחי אחיך עמך'^[81].

יש מי שכתב, שמקור המצווה לרפא הוא מהפסוק^[82] 'לא תעמד על דם רעך'^[83].

יש מי שכתב, שמקור המצווה הוא מהפסוק^[84] 'ואהבת לרעך כמוך'^[85].

ויש מי שכתב, שהלימוד הוא מהפסוק 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם'^[86], שהרופא המרפא את החולה ומחייהו מקיים מצווה זו^[87].

לאור כל זאת יש מי שהקשה^[88], שאם רפואה היא מצווה, למה נזקקה התורה למתן רשות. ותירצו, שלולי הרשות לא היינו יודעים להכליל את חיוב הרפואה באחד הלימודים האחרים, שהרי בהם לא נאמר במפורש חיוב הרפואה, אבל מרגע שיש לימוד על רשות לרפא, ממילא הופך הדבר למצווה על פי אחד הפסוקים כנ"ל^[89]. ועוד אפשר לתרץ, שיש דרגות שונות של 'רשות'^[90], כגון דבר שאין בו שום חובה ושום מצווה, כמשמעותו הרגילה; או דבר שאין חובה לעשותו, אבל אם עשה אותו קיים מצווה ומקבל שכר; או דבר שיש בו קצת מצווה, אבל לא מצווה גמורה; או דרגות שונות של מצווה וחובה, שנקראו רשות בגלל שחסר בהם חלק מתנאי המצווה, ועניין הרשות ברפואה הוא בדרגה הגבוהה של מושג זה^[91]. עוד ניתן לומר שמחלק מהלימודים עולה שחיוב הרפואה הוא דווקא לגבי חולה שיש בו סכנה^[92], אך מהרשות לרפא הנלמדת מהפסוק 'ורפא ירפא' נכלל גם החיוב לגבי חולה שאין בו סכנה^[93].

חשיבות מקצוע הרפואה לאור מעמדו של מקצוע הרפואה כעיסוק של מצווה, דבר שכמעט לא מצינו בשום מקצוע לא-תורני אחר^[94], יש מי שכתב, "שיש למלאכת הרפואה מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמידות, ובידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיה לימודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות"^[95]; "מלאכת הרפואה מכל מלאכות חשובה, כי היא מלאכה וחכמה, ואל חכמת הטבע קרובה"^[96].

גדרי מצות הרפואה: עצם הפעולה או ההצלחה - יש שמשמע מהם, שעצם פעולת הרפואה היא המצווה, בלא קשר לתוצאות הטיפול הרפואי; ולעומתם יש שמשמע מהם, שהמצווה מתקיימת דווקא אם הטיפול הצליח, אבל אם עסק ברפואה ונכשל בטיפולו, לא קיים בכך מצווה^[97].

רפואה פנימית או חיצונית יש הסבורים, שהרשות והמצווה לרפא היא רק מכות ופצעים חיצוניים^[98], אבל חולי פנימי הוא ביד הקב"ה, ולא בידי הרופאים^[99]. אכן, להלכה הכריעו הפוסקים, שמצות הרפואה כוללת גם רפואה פנימית, וכל דבר שיש לרופאים ידע לרפא אותו^[100], וכמבואר בתלמוד מדוגמאות רבות, שריפאו רופאים מחלות פנימיות של תנאים ואמוראים^[101]. ויש מי שהוכיח, שהחיוב לרפא כולל גם רפואה פנימית על פי ההגדרה הלשונית, שלשון 'רפואה' היא פנימית, ולשון 'מזור' היא מבחוץ^[102], ומכאן ש'רפא ירפא' כולל רפואה פנימית^[103]. יש מי שהוסיף, שבימינו ניתן להסתכל על האיברים הפנימיים באמצעות מכשירים ואמצעי הדמייה, ולפיכך דין מחלות פנימיות כדין מכות חיצוניות^[104].

צדיקים ושאר בני אדם יש מי שכתב, שהרשות והמצווה לרפא היא רק בתנאים של היעדר צדקות ויראת שמים, אבל באופן אידיאלי, ברצות ה' דרכי איש, אין לו עסק ברופאים, ושכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, שלא היו דורשים ברופאים אלא בנביאים, והראיה מהנאמר אצל אסא המלך 'וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים'^[105], והרשות היא לרופא לרפאות, אבל אין רשות לחולה להתרפאות^[106]. על שיטה זו יש יש שהקשו מהמשנה^[107], שהיה בבית המקדש בן אחיה הממונה על מחלות מעיים, ומשמע שאפילו בתוך בית המקדש לא סמכו על הנס, והיה רופא למצבים חולניים שכיחים^[108]; הביקורת על אסא היתה דווקא בגלל שלילת האמונה בקב"ה כמקור הרפואה, ונתינת כוח הרפואה הבלעדי ברופאים, ולא בגלל עצם השימוש ברופאים, או שהביקורת על אסא היתה בכך ששם השתמשו בכהנים-רופאים שעסקו בטקסים אליליים ובקסמים כדי 'לרפא' את החולים^[109]; ובעיקר שיש סתירה בדברי הפוסק עצמו בנידון^[110].

יתר על כן, ברור גם לשיטה זו, שהכוונה דווקא לתקופת הנבואה, כשישראל היו צדיקים גמורים, וענייניהם התנהגו שלא על פי הטבע, אבל בזמן הזה שנסתם כל חזון, ונפסקה נבואה מישראל, גם לשיטה זו מחוייבים להתנהג על פי עצת הרופאים בדרכי הרפואה הטבעיות והמקובלות^[111], ואין כל הגיון להשתמש בדרכים בלתי מובנות על מנת להימנע משימוש בתרופות מובנות ומקובלות, כיוון שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות^[112].

תרופות וטיפולים במקרא ובתלמוד^[113]

הרפואה במקרא

כללי מרבית הידיעות והנתונים הרפואיים במקרא מתייחסים להשלכותיהם ההלכתיות והרוחניות / אמונתיות.

מאגיה - במקרא לא מצינו איזכור מפורש לטיפולים מאגיים, לשדים ולרוחות הגורמים למחלות, אם כי יש איזכורים על פגעים ונזקים הנגרמים על ידי שדים^[114]. כמו כן אין במקרא איזכור להסברים אטיולוגיים למחלות שרווחו בעולם העתיק, כגון תיאוריית הליחות^[115].

תיאורים רפואיים מצינו במקרא הרבה נתונים אנטומיים^[116], תיאורי מומים^[117], ותיאורי פציעות ומחלות ייחודיות^[118].

מצוות ורפואה - להרבה מצוות בתורה יש גם הסברים רפואיים^[119].

התפילה היא מקור רפואה חשוב ביותר^[120], ומרבית האנשים בעולם מתפללים לשלומם ולבריאותם של חולים ופצועים, בין אם הם 'דתיים' ובין אם הם 'חילוניים', אלא שנוסח התפילה ותוכנה משתנה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות^[121].

הרפואה בספרות הקבלה

בספרי הקבלה למיניהם יש הרבה עניינים רפואיים והצעות טיפוליות, ואף ספרים הכוללים הרבה נתונים רפואיים וטיפוליים, כגון ספר רזיאל המלאך, שלפי המסורת ניתן לנח לפני כניסתו לתיבה, וספר קרטינא הרופא^[122].

הרפואה בתלמוד

תיאורים רפואיים בתלמוד יש הרבה ידיעות רפואיות מסוגים שונים: אנטומיה, פיסיולוגיה, פתולוגיה, מחלות, פציעות, גורמים אטיולוגיים, טיפולים ותחזיות^[123]. חלק מנתונים אלו מיועדים להבנה הלכתית או השקפתית, אך יש ידיעות רפואיות בתלמוד, שמתוארות כעובדות העומדות בפני עצמן^[124].

ספר הרפואות התלמוד מזכיר ספר רפואות שגנז חזקיהו המלך^[125]. יש אומרים, שהוא ניתן על ידי מלאך לשם בן נח בהיותם בתיבה, והוא היווה את הבסיס הרפואי, שממנו העתיקו אחר כך חכמי הרופאים הראשונים איש איש ללשונו^[126]; ויש אומרים, שמקור הספר היה המלך שלמה^[127], אשר היה בקי ברפואות^[128].

ספר רפואות זה - יש אומרים, שהוא הכיל תרופות ממשיות וטבעיות^[129]; יש אומרים, שהוא הכיל תרופות סגוליות^[130]; ויש מי שכתב, שהוא הכיל תרופות הלקוחות מעבודה זרה^[131].

באשר לסיבת גניזתו על ידי המלך חזקיהו - יש מי שכתב, שאנשים נרפאו מהר מאד ממחלותיהם בעזרת ספר הרפואות, עד שלא הביאו אותם המחלות לידי תשובה, ולפיכך גנזו חזקיהו המלך, כדי שיהא ליבם נכנע על חולים, ויבקשו עליהם רחמים^[132], אך יש מי שדחה הסבר זה בכך שהדבר דומה לאדם רעב, שאוכל לחם ומודה לקב"ה, ואין צורך לגנוז ממנו את הלחם מחשש שלא יהא לו בטחון בקב"ה, והוא-הדין הרפואה לחולה^[133]; יש מי שכתב, שחזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות מפני שהוא הכיל דברים הקשורים בחכמת הכוכבים, שהוא ניחוש אסור מדיני עבודה זרה, ומה שבכל זאת כתבו דברים כאלו בספר מלכתחילה, הוא רק כדי ללמוד להבין ולהורות או להכיר מה שחשבו באותם זמנים, אבל לא כדי לעשות כן הלכה ולמעשה, וכאשר ראה חזקיהו שאכן עושים על פי זה, גנז את הספר^[134]; יש מי שכתב, שהיו בספר הזה מרשמים קטלניים, שרק רופא הבקי בהם ידע להשתמש בהם נכונה, אבל המון העם כשהשתמש בזה גרם לנזק רב ולמוות^[135]; יש מי שכתב, שחזקיהו גנז את ספר הרפואות כי הוא הכיל רפואות שהיו טובות בתקופות עתיקות, אבל בזמנו כבר לא היו טובות (או בגלל שהשתנו הטבעים, או בגלל שלא ידעו בדיוק כיצד להכין את התרופות), והוא חשש שיהא בזה משום הוצאת לעז על הראשונים^[136]; ויש מי שכתב, שגם ספר הרפואות היה חלק מגדרי התורה שבעל פה, שאסור היה להעלותם על הכתב, כדין דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם^[137], ולכן גנז חזקיהו את ספר הרפואות^[138].

תרופות בחז"ל מבחינה טיפולית מצינו בחז"ל תרופות ואמצעי ריפוי משני סוגים עיקריים: תרופות טבעיות, ותרופות סגוליות^[139].

רוב התרופות הטבעיות המוזכרות בתלמוד הם ממקור צמחי. תרופות אלו הוכנו על ידי בישולם, ונקראו שיקוי^[140], או על ידי הכנתם לאבקה יבשה או מהולה במים, ונקראו סם^[141]. תרופות אלו נלקחו בדרך כלל על קיבה ריקה למשך שלושה, שבעה, או שנים עשר יום^[142].

תחבושות נקיות או ספוגות באמצעי ריפוי נקראו רטיה, מילוגמא, או איספלנית^[143].

שיטות למניעת מחלות כללו בעיקר המלצות תזונתיות^[144].

משמעות התיאורים של תרופות בתלמוד יש מי שכתב, שהרפואות המוזכרות בתלמוד הם בגדר חלק מן התורה שבעל פה המסורה לנו בקבלה^[145]; ויש מי שכתב, שעצם העובדה שחז"ל הביאו תיאורים של מחלות ודרכי טיפול רפואיות הוא חלק מהרשות לרפא בדרכים טבעיות, ומתוך זה נראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות, ולא יאמרו המלעיגים על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה^[146].

השימוש בימינו גאונים וראשונים כתבו, שאין להשתמש ברפואות המוזכרות בתלמוד. ניתנו לכך מספר סיבות:

אין אנו יודעים לזהות את מרכיבי הרפואות המוזכרות בחז"ל; הם נאמרו ביחס למקומות מסויימים; השתנו הטבעים, והרפואות שבתלמוד אינן טובות בזמן הזה^[147].

יש אף שאסרו להשתמש ברפואות אלו, וכתבו שיש חרם קדמונים על כך, כדי שלא להרהר אחרי חז"ל, ולא להוציא לעז על חז"ל^[148]. לעומתם, יש מי שכתבו, שאמנם רוב הרפואות שבתלמוד אסור להשתמש בהן בימינו, אבל יש חלק מהם שהראשונים לא נמנעו מלכותבם, ואולי חשבו שהם מועילים גם בזמנינו, או לפחות אינם מזיקים^[149].

רפואה סגולית

משמעות המושג מושג זה כמשמעותו בימינו לא מופיע בתלמוד, אלא בלשון הפוסקים והמפרשים המאוחרים יותר. המשמעות המקורית של סגולה הוא אוצר, דבר יקר ונכבד^[150], ורק מאוחר יותר הפך להיות במשמעות של 'מיוחד', 'סגולי', בעל תכונות מיוחדות^[151].

עניינים ותרופות סגוליים בתלמוד

כללי בתלמוד ובפוסקים מצינו צורות שונות של עניינים סגוליים ומיסטיים, אשר רובם מתייחסים למצבים לא-רפואיים, אך מצינו שפע של מאמרים על רפואות סגוליות בצורות שונות, חלקם טיפולים 'חיוביים', היינו שימוש באמצעים סגוליים שונים לרפא מחלות, וחלקם טיפולים 'שליליים', היינו שימוש באמצעים סגוליים שונים כדי למנוע מחלות ופגעים.

דוגמאות מהתלמוד להלן מספר דוגמאות לרפואות סגוליות המוזכרות בתלמוד^[152]:

ביצת חרגול (שהוא מין ארבה) מועילה לחולשת גידי הירכיים בדרך סגולה; שן של שועל, משמש לשינה^[153]; מסמר מעץ הצלוב, שאם תולים אותו על מי שיש לו קדחת תמידית, הרי זה מועיל לו^[154]; רוק של בכור לאביו (ולא לאמו) מסוגל לרפא מחלות עינים^[155]; מי שיש לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין ומניח על קדקדו, ואומר ישר והפוך הלחש 'חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד'^[156]; מדידת אזורו של החולה על מנת להשיבו לאיתנו, שמותר גם בשבת^[157]; שמירת השיליה או הטמנתה כדי שייחם לוולד^[158]; מנהג לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובב אז כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו, יתרפא מכל תחלואיו^[159]. יש מי שכתב, ששימוש בתרופות סגוליות בולט בהרבה בתלמוד הבבלי לעומת הירושלמי, ומקורו בעולם הבבלי והפרסי^[160].

מקור הסגולות יש מי שכתב, שהיה זה שלמה המלך שגילה את כוח הריפוי של צמחים ושל תרופות סגוליות^[161]; ויש מי שכתב, שהגילוי של כוח הריפוי של צמחים ותרופות סגוליות היה על ידי משה רבנו^[162].

בהלכה בין הפוסקים מצינו התייחסויות לתרופות וטיפולים שונים, כשהם מציינים כי מדובר בדרך 'בדוקה ומנוסה', או 'שהוכח בנסיון', או 'שנבדק פעמים הרבה ונמצא אמת' וכיו"ב. חלק גדול מטיפולים אלו היו סגוליים, וכמעט כל הטיפולים הללו התבררו עם הזמן כבלתי יעילים, וכבלתי הגיוניים מבחינה מדעית.

האסור והמותר בשימוש בסגולות האיסור מן התורה 'ובחקתיהם לא תלכו'^[163], בא להזהירנו להתרחק מכל דרכי האמורי, אף שאין בהם באופן ברור משום עבודה זרה^[164], והם דברים שלא יגזרם העיון הטבעי, אלא הם סעיפים ממעשה הכישוף^[165], ומהם הלחשים והקמעים שאינם מן המומחה לרפואה^[166]. דרכי האמורי נימנו בשני פרקים של התוספתא^[167]. לפיכך יש איסור להאמין ולהשתמש בכוחות סגוליים בלתי מבוססים.

אכן, כל דבר שהוא משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי^[168]. יש הסבורים, שההיתר משום רפואה הוא דווקא אם ניכר שהוא לרפואה; ויש הסבורים, שאם יודעים שהוא משום רפואה - מותר, אף על פי שאינו ניכר שהוא לרפואה, ולא אסרו אלא דברי תוהו של עבודה זרה, שאין בהם כל תועלת^[169].

מצינו מספר שיטות לחלק בין רפואות סגוליות שאין בהם משום דרכי האמורי, לבין סגולות שיש בהם משום דרכי האמורי:

אם התברר שהם מרפאים, אין בהם משום דרכי האמורי^[170], והיינו שהגדרת רפואה שמותרת ומחוייבת על פי התורה הוא דווקא מה שהעיון הטבעי מחייב אותו, והעיון הטבעי יש לו שתי פנים, או מה שההגיון מחייב אותו, או מה שנתאמת על ידי הניסיון, אף על פי שאין ההגיון מחייבו, ומודדים זאת על פי רמת הידע המדעי של אותו הדור. ולפי שיטה זו הגדרת רפואה סגולית היא שאין בה הגיון טבעי, אלא שיש שתי צורות של רפואה סגולית: כזאת שלא נתאמתה בנסיון, והיא אסורה משום דרכי האמורי, וכזאת שאף על פי שאין בה הגיון, ולפיכך אין היא בגדר רפואה מקובלת, אך בכל זאת נתאמתה בנסיון, ואין בה משום דרכי האמורי^[171].

כל שלא נאמרו במפורש בש"ס שהוא מדרכי האמורי - מותר, אף על פי שהוא רק דבר סגולי^[172].

רפואה הכתובה בספרי הרופאים שהיא מרפאה בדרך של סגולה - מותרת, ולא אסרו דברים סגוליים משום דרכי האמורי אלא באותם שהאמוריים המציאו מראש כדבר של עבודה זרה^[173].

יש הסבורים, שכל המעשים שנאסרו משום דרכי האמורי הם דווקא לימים הקדמונים ובימי התלמוד, שבהם היתה עבודת אלילים נפוצה, אבל בדורות המאוחרים יותר אין להקפיד בזה^[174].

עניינים סגוליים שונים

^[175]

איצטגנינות או אסטרולוגיה היא העיסוק במהלך הכוכבים ובמיקומם, ובהשפעתם על גורלות בני אדם, וגורל העולם^[176]. הכוכבים נקראים גם מזלות^[177], שכן מזל הוא הגורל הנגזר על ידי הכוכבים^[178], והגויים מכונים עכו"ם, שהוא ראשי תיבות 'עובדי כוכבים ומזלות'.

העוסקים באסטרולוגיה נקראים הוברי השמים^[179], כשדאים^[180], או כלדיים^[181].

הלכות ומנהגים שונים נובעים מהאמונה באיצטגנינות, כגון הברכה 'מזל טוב', וענייני מזל שונים^[182]. אכן, לכאורה אין מקום לברך איש או אשה מישראל בברכת 'מזל טוב', שכן המשמעות היא שהכוכב (מזל) הממונה על גורלו של המתברך יעשה לו טוב, והרי אין מזל לישראל^[183], שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה^[184]. יש הסבורים שכישוף^[185] הוא חלק מאסטרולוגיה^[186].

בענייני רפואה האסטרולוגים בתקופות שונות לא רק ניבאו את העתיד על פי מערכות גרמי השמים, אלא אף השפיעו על העתיד באמצעות שימוש באביזרים שונים, כעין קמיעות, שהשפיעו על מערכות הכוכבים לריפוי ולשיפור מצבים שליליים, והיו ספרים מיוחדים על צורות שמימיות שונות וגלגלי הרקיע שיש להם השפעות על חולאיים מוגדרים^[187].

כישוף הוא עיסוק והפעלה של כוחות על-טבעיים על ידי בני אדם^[188]. המונח הוא נוטריקון 'כחש פמליה של מעלה', שעל מי שנגזר לחיות - ממיתים^[189].

במקרא מופיעים ענייני כישוף בדרך כלל עם עיסוקים מאגיים אחרים כגון קוסם, מעונן, מנחש, בעל אוב, ידעוני וכיו"ב^[190]. חרטומי מצרים היו מכשפים^[191]. נביאי השקר נקראו 'כשפים'^[192]. חז"ל תיארו בכמה מקומות את מעשי המכשפים^[193], והבדילו בין מעשי כשפים למעשי שדים^[194]. נשים עסקו יותר בכישוף מאשר גברים, ולכן מצות התורה היא 'מכשפה לא תחיה'^[195], אך האיסור הוא אף על גבר מכשף^[196].

עצם העיסוק בכשפים אסור מן התורה^[197], ונחלקו הפוסקים אם האיסור הוא משום שיש ממש בכשפים^[198], או שאין בהם ממש, וכל ענייני הכישוף הם הבל ושטות, אלא שהם נאסרו בגלל שעובדי עבודה זרה האמינו שהם ממשיים^[199].

יש הלכות בשולחן ערוך המבוססות על חשש כישוף^[200]. דיינים היושבים בסנהדרין היו צריכים לדעת על כישוף^[201].

מצינו בין הפוסקים ציון של מספר מחלות שנחשבו כנגרמות על ידי כישוף, כגון אין-אונות^[202], שגעון^[203], מומים ועיוורון^[204].

בענייני רפואה יש שהתירו את השימוש בכישוף לכל מקרה שיש בו צורך ריפוי, כי בדורות המאוחרים יותר כבר לא עסקו בכישוף לצרכי עבודה זרה^[205], ולפיכך התירו לחולה לדרוש במכשפים ובקוסמים^[206]; יש שאסרו לחולה לדרוש במכשפים ובקוסמים אפילו אם יש סכנת איבר, אלא אם כן יש סכנת נפשות^[207]; יש מי שהתיר שימוש בכישוף רק במחלות שהן עצמן נגרמו לפי המשוער על ידי כישוף^[208]; ויש מי שכתב, שאפילו במקום סכנת נפשות אסור להיזדקק לכישוף^[209].

יש מי שכתבו, שכל דבר שמכוון לטובה ולרפואה, אין בו משום כישוף, "אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת, אין זה מן הצדדים האסורים, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהם"^[210]. יתר על כן, כאשר מדובר בתהליכים טבעיים במהותם אין בזה גדרי כישוף ודרכי האמורי, גם אם בפרטים מסויימים הדברים נעשים שלא כדרך כל הארץ^[211].

לחשים במקרא מוזכרים מלחשים^[212], או נבוני לחש^[213], וכן מצינו לחשים כתובים שנישאו כקמיעות^[214].

האיסור - יש לחשים שאסורים מן התורה משום חובר חבר^[215], ודווקא לחשים שמועילים לרפואה, מותרים מדין התלמוד^[216].

מצינו בתלמוד מספר לחשים למצבים רפואיים מוגדרים, כגון לריפוי עיוורון^[217], למניעת עיוורון^[218], לריפוי הכשת נחשים^[219], ונגד קדחת שחין ואבעבועות^[220].

בדורות המאוחרים יותר אסרו להשתמש בלחשים השונים המוזכרים בתלמוד^[221], פרט ללחש אחד המיועד למי שננעץ לו עצם בגרון^[222].

יש מי שכתבו, שלחשים שאינם מוזכרים בתלמוד, ושאין בהם שום השבעות למלאכים, ושאין בהם פסוקים ודברי תורה, מותר ללחוש אותם. לפיכך מותר ללחוש את הלחש הנהוג נגד עין הרע: "משביע אני עליכם כל מיני עינא בישא"^[223]; ויש מי שכתבו, שאף לחש זה אסור לאומרו בימינו^[224].

גוי שבא לרפא בעזרת לחש - מותר, בתנאי שלא ידוע שמזכיר שם אלילים; ואם ידוע שהוא מזכיר בלחש שם אלילים - אסור, אפילו הוא יודע שוודאי ימות; ואם הוא אפיקורוס, אפילו סתם לחש אסור^[225]. יש מי שכתב, שאם הגוי מרפא בדרכי רפואה מקובלות, מותר להניח לו גם ללחוש ליהודי על מכתו^[226].

גוי שמרפא בדרכים בלתי מקובלות, ולא ידוע שמשתמש בלחשים כלל, ואין הוא מין אדוק לעבודה זרה, אין איסור להתרפא ממנו, אבל בכל אופן טוב שלא ללכת אחרי דברים כאלו^[227]; אבל אם הוא כומר, אסור להתרפאות ממנו בדרכים שלא על פי דרכי הטבע, ואפילו אם מדובר בסכנת נפשות^[228].

אסור להתרפאות בדברי תורה, והיינו שאסור לומר פסוקים על מכה, כגון 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך'; ואם גם רוקק, ואחר כך לוחש פסוקים, אין לו חלק לעולם הבא; אבל אם הוא בריא, ואומר פסוקים ומזמורי תהלים כדי להגן מפני נזק שעלול לבוא עליו - מותר^[229]. ויש מי שכתב, שכל זה דווקא אם אומר הפסוקים בלשון הקודש, אבל אם אומר בלעז, אין איסור, ומכל מקום אם רוקק, יש להיזהר גם בלשון לעז^[230]. ואם מדובר במצב של סכנת נפשות, הכל מותר^[231].

יש מי שכתב, שאין איסור לומר פסוקי תהלים על חולה, אם בנוסף לזה עושה גם פעולות רפואיות טבעיות כמו תרופות וניתוחים, ולא נאסר לומר פסוקי תהלים על חולה אלא אם אינו עושה מלבד זה פעולות רפואיות רגילות אחרות^[232]. כמו כן מותר לומר פרקי תהלים בדרך תפילה ותחנונים, אבל לא בדרך של לחש על מכה מסויימת של החולה^[233].

יש הסבורים, שהאיסור ללחוש דברי תורה הוא דווקא על מכה, אבל במחלה כללית כמו חום - מותר^[234].

עין רעה או עין הרע הוא מונח המציין את הכושר המיוחס לבני אדם להזיק על ידי מבט עיניהם. מצינו בחז"ל התייחסות לעין הרע כדבר מזיק, וניתנו הנחיות שונות כיצד להימנע מנזקו של עין הרע^[235]. משום עין הרע נקבעו הלכות ומנהגים שונים^[236].

קמיע הוא חפץ הנתלה על הצוואר^[237], נישא על הגוף^[238], או מוחזק בקרבת האדם, כגון מתחת למשכבו, על קיר הבית, בכניסה לבית וכיו"ב, לצורך סגולה של מזל, ריפוי, או מניעת מחלה. השם נגזר מ'קמע', שפירושו קשר^[239]. צורות הכתב היו מיוחדות, וכמו כן היו ציורים שונים בעלי משמעות מיסטית-קבלית. הצורה החיצונית של הכיס שבו נישא הקמיע אף היא היתה מגוונת (משולש, טבעת, נרתיק מאורך או עגול וכיו"ב), וגם החומר ממנו נעשה הכיס היה מגוון (עור, מתכת). השימוש בקמיעות הוא קדום מאד, וכל העמים והתרבויות השתמשו בהם בצורות שונות^[240].

במקרא ובתלמוד - קמיע בצורה מובהקת לא מוזכר במקרא. בתלמוד יש התייחסות לקמיעות שונות: קמיע מומחה ושאינו מומחה^[241], קמיע של כתב, היינו כיס של עור ובו השבעות כתובות על קלף או נייר, וקמיע של עיקרים, היינו כיס של עור המכיל עשבי מרפא או עיקרי צמחים אחרים^[242]. היו גם קמיעות מחפצים שונים, כגון חגורה מעור אדם^[243], לב של שועל^[244], וכיוצא בזה. היו קמיעות לבני אדם, וקמיעות לבעלי חיים^[245].

בקמיעות נכתבו השבעות שונות בשמות מפורשים של הקב"ה, בכינויים, ובשמות מלאכים ושדים, או בפסוקי מקרא^[246]. קמיעות שהכילו מרכיבים של עבודה זרה, בין אם היו עשויים מחומר של עבודה זרה, או הכילו משפטים של עבודה זרה - אסורים, ואילו מבין המכבים שנהרגו במלחמה נענשו על שנשאו קמיעות של עבודה זרה^[247].

ביחס לעצם השימוש בקמיע לרפואה יש מי שכתב, "שיש קמיעין מומחין לרפואה ולחכמה ולשמירה ולדברים אחרים, ורובן תלויים בכותב, ואיתמחי גברא שכיח יותר מאיתמחי קמיע וכו', ואף גם זאת לא לעולם מועילים, אלא יש עיתות שאין פועלים כלום"^[248].

השימוש בקמיעות היה מיועד למנוע מחלות ומצבים שליליים אחרים, כגון הפלות, והוא נקרא אבן תקומה^[249], מחלת הכפיון^[250], שגעון^[251], חום^[252], הגנה על יולדת^[253], הגנה על תינוקות^[254], וכן כדי להרחיק שדים, מזיקים ועין הרע^[255].

יש לציין, כי אפילו בשלהי המאה ה-20, במדינות מערביות מתקדמות מבחינה רפואית וטכנולוגית, יש שימוש לא מבוטל בקמיעות על ידי חולים שונים, כולל חולים ביחידות לטיפול נמרץ^[256].

מותר להתרפאות בקמיע, אפילו יש בהם שמות, וכן מותר לישא קמיעות שיש בהם פסוקים. ודווקא להגן שלא יחלה, אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי; אבל לכתוב פסוקים בקמיעות - אסור^[257].

דין כתיבה של קמיע בשבת או רפואות סגוליות הקשורות בחילול שבת - ראה ערך שבת

מותר לצאת בשבת בקמיע מומחה, בין בחולה שיש בו סכנה, ובין בחולה שאין בו סכנה^[258]; קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאים בו בשבת, מותר לטלטלו^[259].

דליקה שפרצה בשבת, ויש במקום האש קמיעות שיש בהם פסוקים - יש אומרים, שאין מצילים אותם, ויש אומרים שמצילים אותם^[260].

מותר להיכנס עם קמיעות לבית הכסא דווקא אם הם מכוסים בעור, ואם לאו - אסור^[261].

שדים ורוחות רעות, או רוחות הטומאה , הם כוחות או ישויות על-אנושיים, הפועלים ביקום ובאדם לטוב ולרע.

במקרא מוזכרים שמותיהם של שדים אחדים^[262], רוחות רעות^[263], ושעירים^[264]. בתלמוד מוזכרים שדים שונים במקומות רבים^[265].

טובים או רעים - יש שהגדירו שדים ורוחות טובים לבני אדם, ואף הציעו דרכים לקרוא להם לעזרת חולים^[266]. אכן, על פי רוב מתוארים השדים והרוחות כרעים לבני אדם, הגורמים להם נזקים שונים ומוות, ופוגעים בבריאותם ובשלומם הגופניים והנפשיים^[267]. לפיכך נקראים השדים גם סתם 'מזיקין', או מלאכי חבלה^[268].

שדים ורוחות - בחז"ל אין הבחנה מפורשת בין שדים לרוחות, ואמנם יש שכתבו, ששדים ורוחות רעות הם היינו הך^[269]. אבל בין חכמי ימי הביניים מצינו הבחנה בין שדים לרוחות. הם תפסו את השדים כיצורי ביניים בין אדם למלאך, בעוד שהרוחות הן רוחות המתים היוצאות מקבריהם לאחר מות הגוף^[270].

רוח רעה נקראה בספרות הקבלה ובימי הביניים גם בשם דבוק, היינו רוח רעה שנכנסה ונדבקה באדם, הגורמת לו למחלת רוח, ומדברת מגרונו כאישיות זרה לו. בדרך כלל נחשב הדבוק כגלגול של נשמה קודמת שבאה לתקן את עצמה. הכוח לגרש דבוק ניתן ל'בעלי שם'.

יש הלכות ומנהגים שונים המוזכרים בשולחן ערוך, אשר הם מבוססים על חשש של רוח רעה^[271]. אכן, הרבה דברים המוזכרים בתלמוד שאסורים משום רוח רעה לא הובאו ברמב"ם, ואף לא בטור-שולחן ערוך^[272]. יש מי שכתבו, שהסיבה לכך היא שהשתנו הטבעים^[273]. ואף שחלק גדול מעניינים אלו הושמטו מהרמב"ם וטור-שולחן ערוך, מכל מקום כמה מגדולי האחרונים הביאו דינים ומנהגים אלו להלכה בספריהם^[274]. לפיכך יש מי שכתב, שלכן אשרי מי שיכול להיזהר בזה, אך מכל מקום מכיוון שלא הוזכרו בשולחן ערוך נראה שכל מה שהזהירו חז"ל בענייני רוח רעה לא שכיח כיום, ויש להיזהר רק בענייני כשפים והיזק הגוף^[275]. יש מי שכתב, שבכל ענייני רוח רעה ההקפדה עליהם והזהירות מהם היא רק לכתחילה^[276]. יש מי שכתבו, שבענייני רוח רעה אין לנו אלא מה שנאמר במפורש בחז"ל, אבל אם בא הדבר בשינוי, אפילו שינוי קצת, אין לאסור^[277].

יש מי שכתבו, שמעיקר הדין אין לראות בפניה לשדים לצרכי ריפוי משום איסור כישוף^[278], ולפיכך לצורך רפואה מותר לשאול מן השד, הן בחול והן בשבת^[279]; ויש הסבורים, שכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים^[280]. ומכל מקום רוב העוסקים במעשה שדים, ואפילו לטובת החולים, אינם נפטרים מהם בשלום, על כן שומר נפשו ירחק מהם^[281].

מציאות - באופן כללי נחלקו חכמי ישראל בשאלת מציאותם של שדים ורוחות רעות, כישוף, וכל העניינים הסגוליים שאינם מובנים בהגיון המדעי האנושי. יש מחכמי ישראל שכפרו לחלוטין במציאותם, וסברו שאין אלו אלא דברי הבאי, הבל, שקר, ושטות, ולא נאסרו בתורה אלא משום איסורי עבודה זרה^[282]; לעומתם היו מחכמי ישראל שהוקיעו את ההתנגדות לכל העניינים הסגוליים והמציאויות הבלתי-מובנות^[283], וחייבו את האמונה בכישוף, בשדים ובסגולות מסיבות שונות, ובעיקר מפני שאין אנו מבינים מה שקבעו חז"ל בעניינים הסגוליים, והם דברים למעלה מן הטבע, ומקובלים על פי החכמה האמיתית^[284]. במיוחד יש לציין שרוב חכמי ישראל התייחסו לאיצטגנינות כחכמת אמת^[285]. אמנם יש שהתייחסו גם לאסטרולוגיה במידה של ספקנות, או שהגבילו את כוחה^[286].

הסברים אלו מבין הפוסקים שהאמינו באמיתות הכוחות הסגוליים הסבירו את יכולת הריפוי של טיפולים סגוליים בדרך הבאה: "כי באמת הדברים הפועלים בסגולה, אין פעולתם בפלא מהם, אלא בטבע מסוגל, רצוני לומר בטבע לא ישיגנו עיון החכמים, ואולי אפילו החכם שבחכמים, לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המון האנושי מצד שהוא אדם, כסגולת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה"^[287]. היינו יכולת הריפוי הבלתי מובנת אך האמיתית, דומה ליכולת המגנט, שהיא בוודאי עובדה אמיתית, אך (באותם זמנים) בלתי מובנת. ואמנם רבים מהפוסקים התייחסו לכוח הריפוי הבלתי מובן של תרופות סגוליות כמו לכוח המגנט^[288].

בזמן הזה אף לשיטות הפוסקים שהדברים הסגוליים המובאים על ידי חז"ל הם מציאות אמיתית, יש מי שכתבו, שעכשיו אין המזיקים מרובים כבזמן הגמרא^[289], ובסילוק הנבואה ורוח הקודש נתמעטו גם כוחות השדים והרוחות, ולפיכך בזמנינו נחלשו מאד כוחות הטומאה והשדים^[290]; יש הסבורים, שיש סוגים של שדים ורוחות רעות שמסוכנים גם בזמנינו, ויש כאלו שאינם מסוכנים עוד^[291]; יש הסבורים, שבזמננו אין כלל שדים, רוחות רעות, כשפים ועניינים סגוליים אחרים, אשר תוארו בהרחבה על ידי חז"ל, והם בטלו מן העולם^[292], "ועתה שהתפשט האור האלקי על כל בשר, וראה כל בשר כי אין עוד מלבדו, לכן הטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ה' בשטן, ונתבטלו כוחות הטומאה האלו, וכל בעלי האומנות האלו ייבש ידם וכו', והאמונה באלה כעת תכונן רק במוחם של השוטים והתינוקות"^[293]. אכן יש מי שכתבו, שלא נשתנו הטבעים בעניין השדים והרוחות וכיו"ב, ועדיין מצויים הם בינינו, או שעל כל פנים יש לחשוש לכל הסכנות הנובעות מהם כפי שמנו חז"ל^[294].

התרפאות בדברים סגוליים אסורים יש מי שכתב, שאסור להתרפאות על ידי רפואה סגולית שיש בה דבר של איסור, ואפילו במקום פיקוח נפש^[295]; ויש אומרים, שאם הסגולה בדוקה, והמרפא הוא מומחה וירא שמים - מותר, ואפילו אם יש בדבר איסור^[296].

רפואה משלימה או חלופית

כללי הרפואה 'הרגילה', המכונה גם מערבית, מקובלת, קונבנציונלית, שמרנית, ניצבת כיום מול הרפואה המשלימה, המכונה גם חלופית (אלטרנטיבית), הוליסטית^[297].

ידועות כיום יותר מ-150 שיטות רפואה שונות הנכללות בהגדרה הרחבה של הרפואה המשלימה^[298], היינו שיטות טיפוליות המבוססות על אידיאולוגיות ונוהגים עתיקים, ושאינן מבוססות על מחקרים ניסויים מבוקרים. מרבית הרפואות המשלימות מקורן במזרח הרחוק - סין, הודו וטיבט, ומרביתן עוסקות במחלות כרוניות בלתי קטלניות, אשר כוללות מרכיבים של כאב וסבל.

היסטוריה ראשיתה של הרפואה המשלימה/חלופית היא עתיקת יומין, ועקרונותיה יושמו ברפואה הסינית וההודית העתיקה, ובמידה רבה נהגו בהתאם לעקרונות כאלו מרבית העוסקים ברפואה בעולם העתיק. חלק מעקרונות הרפואה החלופית מוזכרים גם בתלמוד ובמפרשים^[299]. עדנה חדשה יש לשיטות השונות במאתיים השנים האחרונות^[300].

במדינות מזרח אסיה, בעיקר סין, הודו ולאחרונה גם יפן, מוכרת הרפואה המשלימה/חלופית באופן רשמי, העוסקים ברפואה זו מוכרים על ידי הממסד, קיים ביטוח בריאות ממלכתי גם לשיטות כאלו, וקיימות מכללות ואוניברסיטאות המלמדות שיטות אלו בצורה מסודרת. גם בעולם המערבי נחקקו חוקים במספר מדינות אשר מסדירים את העיסוק ברפואה המשלימה/חלופית^[301].

הגדרה יש הרואים בשיטות הבלתי-קונבנציונליות רפואה חלופית, הבאה במקום הרפואה הקונבנציונלית, ויש הרואים בה רפואה משלימה, הבאה כתוספת לרפואה הרגילה.

עקרונות הרפואה המשלימה/חלופית הן:

גישה הוליסטית (שלימה), היינו הסתכלות על האדם כשלם שאינו ניתן להפרדה, לא בחלקי הגוף ולא בנפש. לפיכך אין בין העוסקים ברפואה משלימה/חלופית מומחים לתת-מקצועות כמו ברפואה הרגילה. מרבית התיאוריות של הרפואה המשלימה/חלופית מבוססות על ההנחה כי השלם משתקף בכל חלקיו, קיימת אחדות אחת מתחת לפירוד, והפירוד הוא אשליה, בעוד שהאיחוד הוא אמת בסיסית.

העוסקים ברפואה משלימה מדגישים את ההסתכלות על החולה ולא על המחלה, ולפיכך מקדישים הם זמן רב לשיחה, לקיחת פרטים מפורטים מהעבר ומתיאור הבעיה הנוכחית, והקשבה רבה לתלונות החולה.

במרבית השיטות המשלימות יש נסיון לבנות תוכנית טיפול אישית, המותאמת לחולה האינדיבידואלי, וההסתכלות עליו היא כעל מיקשה אחת, היינו גישה הוליסטית, ולא הסתכלות על מחלה מסויימת, איבר בודד, או תסמין בודד. המחלה היא רק נקודת מעבר זמנית ברצף של החיים, ולכן יש להתייחס למיכלול ההיבטים הנפשיים והגופניים של החולה, ולחינוך כולל לבריאות.

אכן מרבית התיאוריות של הרפואה המשלימה תואמות חוקים מאגיים ומיתוסים יותר משהן תואמות כללים מדעיים הניתנים להוכחה^[302].

הרפואה המשלימה שמה דגש רב על רפואה מונעת, היינו תשומת לב לעקרונות למניעת מחלות כדבר עיקרי וחשוב יותר מאשר הטיפול במחלה שכבר התהוותה. זה כולל תזונה, היגיינה ותרגילים פיסיים ונפשיים.

המטרה העיקרית היא לרפא את החולה, ולשפר את מצבו על ידי טיפול בגורמי המחלה ולא בתסמיני המחלה. האחריות על הטיפול במחלה, ובעיקר על מניעת מחלות, היא על החולה עצמו, בהדרכת המרפא.

אמצעי האיבחון העיקרי, וכמעט היחיד ברפואה המשלימה/חלופית הוא התישאול הרפואי (אנמנזה), היינו הבירור המדוקדק והפרטני של תלונות החולה, התנהגותו, ואורח חייו. יש גם בדיקה גופנית, כולל הסתכלות בעינים ובצפורניים. אכן, כמעט שאין שימוש באמצעי עזר מעבדתיים.

הרפואה המשלימה/חלופית מבוססת על תצפיות אמפיריות עתיקות, על תיאוריות אקסיומתיות ואידיאולוגיות, ולאו דווקא מדעיות, והראיות העיקריות לאימות הן על סמך מקרים בודדים או סדרת מקרים. לא ידוע כל בסיס מדעי למרבית התיאוריות והטיפולים השונים של הרפואה המשלימה.

נזקים אף כי הרפואה המשלימה/חלופית איננה גורמת בדרך כלל לנזקים, בכל זאת תוארו מספר אפשרויות לנזקים של הרפואה המשלימה:

מתן תרופות בלתי יעילות למחלות הניתנות לריפוי באמצעים קונבנציונליים, ועקב כך החמרה במצב ואף נזק בלתי הפיך, או איחור באבחנה נכונה של המחלה בגין אי-שימוש באמצעי איבחון מעבדתיים קונבנציונליים.

אפשרות להדבקה במחלות זיהומיות שונות וקשות בשיטות דיקור (אקופונקטורה).

הרעלות של מרכיבים שונים הכלולים בצורות שונות של טיפולים משלימים.

גרימת שברים לחוליות בכירופרקטיקה.

פתח לרמאויות בגלל חוסר בקרה ופיקוח, ובגלל השיטות הבלתי מבוקרות של הרפואה המשלימה.

היעדר שיטת ביקורת עצמית ובקרה, והיעדר התחדשות ועידכון של הידע והטיפולים.

כמו כן תוארו גם תופעות לוואי של תרופות הומיאופטיות, אם כי בשכיחות נמוכה בהרבה בהשוואה לתרופות קונבנציונליות.

שיטות שונות השיטות של הרפואה המשלימה/חלופית מתחלקות למספר תת-קבוצות: רפואה מזרחית (הודית, סינית, טיבטית, קוריאנית, מונגולית), רפואה המבוססת על תזונה (צומות, צמחונות, טבעונות, מאקרוביוטיקה, צירופי מזון, נטורופתיה), רפואה תרופתית (צמחי מרפא, הומיאופתיה, פרחים, מלחי אוסלר), רפואה ידנית (רפלקסולוגיה, כירופרקטיקה, אוסטיאופתיה, מסאז'), רפואה תנועתית (אלכסנדר, פלדינקרייז, פאולה, טאי צ'י), רפואה מיסטית (מדיטציה, ספיריטואליזם, הילינג, מרפאי אמונה, אבני חן), רפואת הרפיה נפשית (יוגה, היפנוזה, ביו-פידבק, ריפוי במוזיקה וריפוי באומנות), ואחרים (הידרותרפיה, אירידולוגיה, אקופונקטורה).

להלן תיאור קצר של מספר שיטות של הרפואה המשלימה/חלופית, ודרכי הטיפול שלהן^[303]:

אירידולוגיה ^[304] - השיטה פותחה במאה הי"ט למנין האומות על ידי ד"ר איגנץ ון-פקסלי מגרמניה.

יסודות השיטה: אזורי הגוף השונים מיוצגים בקשתית העין, ושינוי בהם יכול לרמוז על מחלה או על אפשרות למחלה באיברים המתאימים.

השיטה מבוססת על ניתוח המבנה והצבע של קשתית העין.

אוסטיאופתיה ראה כירופרקטיקה.

אקופונקטורה ^[305] - שיטת טיפול ואילחוש הידועה בסין מזה כ-3000 שנה.

יסודות השיטה: כל איבר פנימי קשור קשר הדוק באמצעות רשת של צינוריות עם נקודותיו המקבילות הקבועות בעור. בסך הכל יש 365 נקודות כאלו (כמספר ימי השנה), והן מפוזרות על פני כל הגוף. נקודות אלו נמצאות ברובן על קווים העוברים לאורך הגוף, הנקראים בשם מרידיאנים. דקירת מחט מתאימה באחת הנקודות בעור משמשת כתמריץ או כמנקז לאיבר הקשור לנקודה הנדקרת.

קיימות תשע מחטים שונות מבחינת צורתן ועוביין. המטפל קובע את מיקום הדקירות, סוג המחט, עומק הדקירה, תנועת הדיקור, ומשך הזמן עד לחילוצה, בהתאם לתלונות החולה^[306].

באופן מסורתי נוהגים המטפלים הסינים לשלב גם ריפוי צמחים ושינויים באורח החיים עם האקופונקטורה.

הומיאופתיה ^[307] - מייסד שיטה זו היה הרופא הגרמני סמואל כריסטיאן פרידריך האנמן^[308]. תיאור השיטה פורסם על ידו לראשונה בשנת 1796, וזו השנה הנחשבת לראשית תקופת ההומיאופתיה. שעתה היפה של ההומיאופתיה היתה בזמן מגיפת הכולירה בלונדון באמצע המאה הי"ט למנין האומות, כאשר התמותה בבתי החולים ההומיאופתיים היתה רק 18%, בעוד שבבתי החולים הקונבנציונליים התמותה היתה פי שלושה. אכן, הסיבה להבדלים אלו היתה בזה שהרפואה הקונבנציונלית דאז השתמשה בשיטות של הקזות דם, הקאות מכוונות וכיו"ב, שכמובן לא היו יעילות לטיפול ייחודי בכולירה, ואדרבה הוסיפו נזק והעלו את התמותה. כיום התמותה מכולירה בשיטות הומיאופתיות לא השתנתה, ונותרה בסדר גודל של 18%, אך התמותה מכולירה בעזרת טיפול קונבנציונלי של נוזלים, תיקון אלקטרוליטים ואנטיביוטיקה הורידה את התמותה לשיעור אפסי.

יסודות השיטה: דומה מרפא דומה, ולפיכך אותו חומר אשר בריכוז גבוה יגרום להופעת התסמינים המתוארים על ידי החולה, ישמש במיהולים גבוהים מאד, כמעט אין-סופיים, כתרופה לאותם תסמינים. ההנחה היא שהממיס 'זוכר' תכונות של החומר הנמהל בו עד שרכוזו אפס, ושהציר שסביבו סובבות תכונות החומר (מרוכז-מזיק, מהול-מועיל) הוא האדם. הריפוי הוא תוצאה של ערור כוח חיות ברוח האדם על ידי החומר הנמהל לתמיסה^[309]. העקרון שדומה מרפא דומה הוא עתיק יומין^[310], ותפיסה זו היתה מקובלת גם ביהדות^[311]. קיים 'מילון' הומיאופתי מיוחד^[312], המרכז את כל התסמינים, ובמקביל מובאות כל התרופות המתאימות לתסמינים הללו. השיטה לא מתייחסת לסיבות המחלות אלא לתסמינים שלהם.

כיום יש מוסדות חינוך מיוחדים להוראת הומיאופתיה, הן באירופה והן בארה"ב, וכן מתקיימים קורסים להוראת המקצוע, בעיקר על ידי החברות המייצרות תרופות הומיאופתיות. קיימים בתי חרושת לייצור תרופות הומיאופתיות, וישנה רשימת תרופות רשמית (פרמקופיאה) של תרופות כאלו בארה"ב ובאירופה.

מחקר השוואתי ראשון בין שיטות קונבנציונליות והומיאופתיות נערך בשנת 1978^[313]. מאז נערכו עוד מחקרים שונים לבדיקת יעילות התרופות ההומיאופתיות בשיטות שונות^[314], ובשנת 1991 פורסם מאמר-סקירה על למעלה מ-100 עבודות כאלו^[315]. מסקנת החוקרים היתה, שבשלב זה אין די בעבודות שפורסמו כדי להגיע למסקנות סופיות על יעילות הטיפול ההומיאופתי, בעיקר בגלל האיכות המתודולוגית הנמוכה של רבות מהן, אבל יש בהן כדי להצדיק המשך מחקר מבוקר בנידון. כיום ישנם מספר גופים בארה"ב ובאירופה, אשר מרכזים נתונים על מחקרים השוואתיים בין הרפואה המערבית לבין הרפואה המשלימה, ומעודדים מחקרים בתחומי הרפואה המשלימה^[316].

יש לציין, כי מבחינה מדעית יש התנגדויות רבות לשיטת ההומיאופתיה, שכן השיטה חסרת כל הגיון מדעי, שהרי מדובר במינונים אפסיים של חומר פעיל, לאחר מיהולים רבים ביותר, ובעיקר בגלל מיעוט מחקרים אובייקטיביים בשיטות מחקר מודרניות (ניסויים אקראיים, סמוי כפולות וכיוצ"ב). מבחינה מדעית ניתן לראות את הצלחתה כפעולת אינבו^[317], וההצלחה נובעת מאמונת המרפא ההומיאופת שדרכו נכונה, ומאמצעי השיכנוע שלו על החולה. לפיכך, לא מדובר בטיפול פרמקולוגי אלא בהשפעה פסיכולוגית, וזה מוגבל רק למצבים שלהשפעה פסיכולוגית יכולה להיות משמעות, כגון בשליטה על כאבים. אכן, למרות השיקולים המדעיים הללו יש הטוענים כי תיתכן השפעה חיובית של תרופות הומיאופטיות מעבר להיבט הפסיכולוגי, אף שאין עדיין הוכחה מדעית משכנעת לאפשרות זו^[318].

הידרותרפיה ^[319] - שיטה עתיקת-יומין שנהגה ביוון העתיקה.

יסודות השיטה: המים בצורות שונות משמשים לטיפול במחלות שונות. השימוש במים נעשה בכמה דרכים, כגון חבישות עם מיכלי מים קרים או חמים; אמבטיות חמות או קרות, עם או בלי תוספת של צמחים או מינרלים; הזרמת מים בעוצמות שונות על חלקי גוף שונים.

השיטה מומלצת לטיפול בכאבים, בפצעים, בהגברת זרם הדם, ובמחלות נפש.

כירופרקטיקה ^[320] ואוסטיאופתיה ^[321] - יוצר השיטה הכירופרקטית היה דניאל דוד פאלמר (1913-1845), ויוצר השיטה האוסטיאופתית היה אנדרו סטיל (1917-1828).

יסודות השיטות: תקלות תיפקודיות באיברים הפנימיים נגרמות בשל הפרעה בזרימה עצבית עקב פגמים בעמוד השדרה. הנחת היסוד היא, שעמוד השדרה הוא אחד הגורמים הקובעים יותר מכל את בריאותו של הגוף, משום שהוא הציר המרכזי המוביל את העצבים אל המוח, ואל יתר חלקי הגוף. לפיכך כל סטיה מן המבנה התקין של עמוד השדרה גוררת אחריה הפרעה במחזור הדם, וירידה ברמת תיפקודם של איברים הקשורים לאותו חלק של עמוד השדרה.

האבחנה בשתי השיטות הללו מבוצעת על ידי המרפא בעזרת תחושת השינויים בחוליות הגב ובאגן הירכיים באצבעותיו. כיום שתי התורות התאחדו למעשה, כאשר האוסטיאופת מרבה להשתמש בגפיים כבמנופים בעת תיקון הגב, בעוד שהכירופרקט מעדיף את הלחיצה הישירה על החוליות.

שיטות אלו יעילות בעיקר לסובלים מכאבי גב. הטיפול נעשה על ידי החזרת החוליות למקומן, ובכך משיגים את הסרת הלחץ הבלתי-תקין על העצבים.

קיימים בתי ספר להוראת המקצוע הזה בארה"ב ובאירופה.

יש תת-קבוצה של כירופרקטים הסבורה שהטיפולים שלהם יעילים לבעיות שריר ושלד בלבד, ולעומתם יש תת-קבוצה הסבורה שטיפולים כירופרקטיים טובים למחלות כלליות מגוונות כמו אסתמה, כפיון, הפרעות עיכול וכיו"ב.

מדיטציה שיטת הרפיה של הגוף והנפש^[322]. מקורה בתרבויות המזרח הרחוק, ובמקורה היא שיטה דתית של התרבויות הללו. בשנים האחרונות נעשה בה שימוש גם למטרות רפואה, כגון במצבי יתר לחץ דם, במצבי חרדה, ובכאבים כרוניים.

מבחינת ההלכה - יש מי שכתב, שאם עושים זאת בדרכי הטכס המקובלים בפעילות זו, יש בזה סימנים מובהקים של עבודה זרה, והדבר אסור בהחלט; ואם עושים את טכניקת המדיטציה בלי הפולחן הנילווה, אין בזה איסור, אבל שומרי תורה ומצוות אינם נזקקים לזה כלל^[323]. וכן יש מי שכתב, שאם הדבר נעשה לצורך חיזוק בריאות הגוף ושמירתו, צריך לזה בירור אישי מיוחד על ידי רופאים מומחים, המכירים ומטפלים באיש הנידון; ואם זה עניין לערך הרוחני, החינוכי והמוסרי, שומר נפשו ידע להישמר מלהתבלבל בזה, ואין לנו שום צורך ועניין לסיוע ברכוז המחשבה ממקורות זרים ונוכרים, אלא מתוך דרכנו היהודית של 'שויתי ה' לנגדי תמיד', "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"^[324]. ויש מי שכתב, שביסוד השיטה על התבוננות עצמית והתבודדות יש דברים חיוביים ורצויים, אלא שנילוו לשיטה סממנים של עבודה זרה ופולחן אישיות, ולכן צריך לעודד את השיטה בדרכים נכונות ללא הפולחן הנילווה^[325].

נטורופתיה היינו ריפוי טבעי.

יסודות השיטה: הצטברות חומרי פסולת בגוף כתוצאה מאכילת מאכלים בלתי נכונים היא הגורם העיקרי למחלות. שיטה זו מבוססת על ההנחה שכל המחלות הן ביטוי להפרת המאזן הטבעי של הגוף.

תפקיד הנטורופת הוא לסייע למטופל להביא את הגוף למצב של בריאות. השיטה מושתתת על אורח חיים ותזונה נכונים. הגישות הטיפוליות העיקריות בשיטה זו הן ייעוץ תזונתי, שימוש בצמחי מרפא, תוספות מזון כמו ויטמינים ומינרלים, הימנעות מתוספות בלתי טבעיות כמו חומרים משמרים, צבעי מאכל וכיו"ב, וחשיבות בהרקת המעיים באופן סדיר, מניפולציות מכניות ידניות כמו עיסוי, ולעיתים גם שילוב של שיטות אחרות של רפואה משלימה כמו הומיאופתיה, הידרותרפיה וכיוצ"ב. גם הצום המלא או החלקי, היינו אכילת סוג אחד של פירות העונה במשך כמה ימים, הוא אחד מדרכי הריפוי המקובלות בנטורופתיה. השיטה שוללת שימוש בתרופות המקובלות ברפואה הקונבנציונלית, שלפי עקרונות שיטה זו, הן כשלעצמן רעלים, ופוגעים בכוחות הטבעיים של הגוף להבריא^[326].

קיימים בתי ספר מיוחדים לרפואה נטורופתית בארה"ב ובגרמניה.

פאולה השיטה פותחה בישראל על ידי פאולה גרבור בסוף שנות ה-40.

יסודות השיטה: הפעלת השרירים הטבעתיים סביב פתחי הגוף. באמצעות תירגול והפעלה חוזרת של שרירים אלו ניתן לחזק שרירים חלשים, אפילו הם מרוחקים, ולשפר את תיפקודם. השיטה יעילה בעיקר לאלו הסובלים מבעיות שמקורן בחולשת שרירים.

פלדנקרייז השיטה פותחה בישראל על ידי ד"ר משה פלדנקרייז (1984-1904). הוא החל ליישם את שיטתו בשנת 1945.

יסודות השיטה: האדם הוא יחידה גופנית ונפשית אחידה ושלימה המושפעת מכמה מערכות, כולל השפעות חיצוניות מהסביבה בה הוא נמצא. יסוד הטיפול המונע הוא תרגילים ותנועות אשר צריך ללמוד אותן. ביצוע התרגילים בשיטה זו מקנה לאדם גמישות ותיאום גופני ונפשי, מודעות גוברת לגוף ולתחושותיו, לימוד תבניות תנועה חדשות, נשימה מאורגנת, מיצוי הפוטנציאל האישי, ושיפור הדימוי העצמי. השיטה יעילה במיוחד לסובלים מבעיות שמקורן בעמוד השדרה.

רפואה הודית, הנקראת איורוודה ^[327] וסידאוודה , שפירושה בשפה ההודית דעת החיים, או מדע לאריכות חיים. השיטות הללו מוכרות כבר מזה כ-5000 שנה.

השיטה מבוססת על שינוי באורח החיים, ועל שימוש בחומרים טבעיים מגוונים.

לאבחנה משתמשים בחמשת החושים ובבדיקת הדופק.

רפואה סינית, או אוריינטלית השיטה מבוססת על מספר עקרונות: קיימת מערכת גומלין בין הטבע לבין האדם; הגוף והנפש משפיעים זה על זה, ואין הפרדה ביניהם; שמירה על איזון במערכות הגוף והנפש היא הנוסחה לשמירת הבריאות; עדיף למנוע מחלה מאשר לרפא אותה.

קיימות מספר שיטות טיפול ברפואה הסינית, והמרפא הסיני קובע באיזה שיטה להשתמש בכל מקרה לגופו: דיקור במחטים^[328]; טכניקות נשימה ותנועה^[329]. טכניקות אלו משלבות תנועה של גוף עם נשימות מתואמות. השיטה באה לשפר את הזרימה של 'האנרגיה' בגוף; טכניקות של עיסוי ולחיצה^[330]. טכניקת עיסוי מהירה בעזרת האצבעות באזור מסויים, או בנקודות אקופונקטורה. טכניקה זו שימושית בעיקר לילדים; שיאטסו^[331], שהיא טכניקת לחיצות ועיסוי בנקודות האקופונקטורה. הרפואה הסינית משתמשת גם בצמחי מרפא ובייעוץ תזונתי.

כיום יש איגודים של העוסקים ברפואה סינית, וכן בתי ספר להוראת רפואה זו, הן בארה"ב והן באירופה, וכמובן גם במזרח בסין בהודו וביפן ועוד.

רפואת צמחים ^[332] - השימוש בצמחי מרפא מוכר כבר ברפואה הסינית הקדומה וברפואה המצרית הקדומה, והם תיארו כ-1000-700 סוגי תרופות צמחיות ייחודיות. למעשה עד תחילת המאה העשרים למנין האומות היו אף מרבית התרופות בשימוש הרפואה הקונבנציונלית על בסיס צמחי.

יסודות השיטה: לכל מחלה יש תרופה בעולם הצומח, לתרופה מן הצומח אין כלל תופעות-לוואי, צמחי המרפא עוזרים לריפוי הגוף על ידי הספקת היסודות החיוניים לבריאות הגוף. לשימוש בצמחי מרפא משתמשים בצמחים שלימים, עלים, עשבים, גבעולים, פרחים, קליפות עץ, שורשים, פירות, זרעים, וגרעינים. לוקטים אותם בעונה שבה נמצא החומר המרפא בצמח בריכוז מירבי, מייבשים את הצמח, טוחנים אותו, וממצים אותו בשיטות מיצוי שונות. השימוש בשיקוי הצמחי יכול להיות בשתיה, ברחיצה או במריחה. שיטה זו נחשבת לשכיחה ביותר מבין שיטות הרפואה המשלימה^[333].

אחת מהשיטות של רפואת צמחים היא שיטת פרחי באך, על שם אדוארד באך, שהיה רופא אנגלי בתחילת המאה הנוכחית. הטיפול מבוסס על שימוש בתמציות פרחים שונים, המותאמים לטיפוסים שונים של בני אדם, ולמצבי רוח ותיפקודים מנטליים מתאימים.

רפלקסולוגיה שיטה עתיקת-יומין, מוכרת בסין יותר מ-5000 שנה, ואשר נהגה בצורות שונות בתרבויות עתיקות במצרים, בדרום אמריקה, ובארצות מזרח אסיה אחרות. בשנים האחרונות חדרה השיטה גם למערב.

יסודות השיטה: בגוף קיימות 10 'תעלות', אשר מתחילות או מסתיימות בראש, ונמשכות עד כפות הרגלים. הגוף מתחלק ל'אזורים', כאשר כל 'אזור' וכל איבר ב'אזור' קשורים לתעלה מסויימת. בתעלות אלו זורם 'כוח החיים'/'אנרגיה', אשר במצב של בריאות תקינה זורמים ללא הפרעה. במצבי מחלה ישנה 'חסימה' לזרימה בתעלה הקשורה לאיבר או ל'אזור' הנגוע. כף הרגל מכילה נציגות של כל אזורי הגוף, וקיימת מפה של האזורים הללו בכף הרגל. שיטת הטיפול מבוססת על לחיצות בנקודות מתאימות בכף הרגל, כדי לאבחן מחלות באזורי גוף שונים, וכדי לטפל במחלות אלו. האיבחון והטיפול נעשים אך ורק על ידי עיסוי כפות הרגלים. השיטה יעילה בעיקר לטיפול בכאבים באיברים שונים.

השימוש ברפואה משלימה/חלופית בשנים האחרונות יש עליה ניכרת ומתמדת בשיעור החולים הפונים לעזרת הרפואה המשלימה/חלופית בכל מדינות המערב, אם כי יש הבדל בין המדינות ביחס לסוג הרפואה המשלימה. יש הפונים לרפואה חלופית, היינו עוזבים לחלוטין את הרפואה הרגילה, ויש הפונים לרפואה משלימה, היינו מוסיפים על הרפואה הרגילה גם שיטות בלתי-רגילות^[334].

מרבית הסיבות לפניה לרפואה משלימה הן בעיות כרוניות, מטרידות אך לא מסוכנות, כגון כאבי גב, כאבי ראש, חרדה וכד'^[335]. אכן, יש לא מעט חולים עם מחלות ממאירות, ואף מחלות סופניות, אשר פונים לרפואה משלימה/חלופית^[336]. הפונים הם אנשים מכל שכבות הציבור, כולל בעלי השכלה גבוהה ומעמד חברתי גבוה.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 השתמשו למעלה משליש מתושבי ארה"ב בשיטות רפואה משלימה/חלופית, וכ-425 מיליון אמריקאים ביקרו בשנת 1990 במרפאות של רופאים העוסקים ברפואה משלימה/חלופית^[337], ובשנת 1997 עלה שיעור המשתמשים ברפואה חלופית/משלימה ל-42.1%, ומספר הביקורים עלה ל-629 מיליון^[338]. באירופה משתמשים בצורה כזו או אחרת של רפואה משלימה כ-50-25% מכלל האוכלוסיה^[339], ובאוסטרליה - כ-50%^[340]. המצב בישראל איננו ברור. לפי סקר טלפוני אחד פנו לרפואה משלימה בשנת 1993 כ-22% מהמבוגרים, ולעומת זאת לפי סקר אחר משנת 1995 פנו לרפואה משלימה רק 6% מכלל אוכלוסית הערים בני 75-45^[341]. בשנת 2000 הגיע שיעור המשתמשים ברפואה חלופית/משלימה בישראל ל-10%, רובם השתמשו בהומיאופתיה, אקופונקטורה וכירופרקטיקה^[342]. בסקר בין רופאי משפחה בישראל נמצא כי 17% מהם למדו רשמית לפחות שיטה משלימה אחת, 54% סברו שיכולה להיות לרפואה משלימה חשיבות קלינית, ו-42% מהם הפנו חולים לרפואה משלימה^[343]. קיימת הערכה כי בשנת 2003 עסקו בישראל כ-8800 אנישם בכ-20 צורות שונות של רפואה חלופית^[344].

סיבות לפניה לרפואה משלימה/חלופית ניתן למנות סיבות אחדות לעליה בשימוש ברפואה משלימה:

הרפואה ה'רגילה' השיגה הישגים רבים בהארכת תוחלת החיים, אך לא הביאה לשיפור מספיק באיכות החיים; יש כיום עליה ניכרת בשכיחות מחלות כרוניות, ניווניות, וקטלניות ללא מענה מספיק לטיפול בהם מצד הרפואה ה'רגילה'; מדעני הרפואה ה'רגילה' הבטיחו בשם המדע גדולות ונצורות, אך הרפואה המערבית לא עמדה בכל הציפיות ממנה; יש הרבה תופעות לוואי לטיפולים ה'רגילים'.

כל אלו גרמו לאכזבת הציבור מיכולת הרפואה הקונבנציונלית, ולנהירה לשיטות רפואה חלופיות, מתוך תקווה ששם תימצא הגאולה, ומתוך ידיעה שלפחות אין סיכונים וסיבוכים לטיפולים המשלימים/חלופיים.

הרפואה ה'רגילה' הפכה להיות מדעית יותר, רבת התמחויות ותת-התמחויות, ביורוקרטית, קושרת קשר לקוי בין החולה לרופא, ומנוכרת יותר לחולה. מומחיות-היתר ומדעיות-היתר גרמו לריחוק בין הרופא המטפל לבין החולה המטופל, ולירידה בשביעות הרצון ובאימון שהציבור רוחש לרופאים. לעומת זאת, אחד היסודות החשובים ברפואה המשלימה/החלופית היא ההקשבה לחולה והשיחה עמו. דבר זה קוסם להרבה חולים, שיש להם מגע בלתי אמצעי, ממושך, אוהד ואנושי, ויש שיתוף פעולה מלא בין ההומיאופת לחולה בלקיחת האחריות על הטיפול במחלתו, ובמניעת מחלות בעתיד^[345].

ישנה עליה במודעות הציבור לזכות החולה לפנות לשיטות טיפול שנראות לו.

חלו שינויים חברתיים-תרבותיים, הרואים בדרכים 'טבעיות' עדיפות על טכנולוגיות ותרופות 'בלתי-טבעיות', וישנה נטיה גוברת והולכת לאמץ דרכי חיים והתנהגויות טבעיות ובריאות. בתחום זה גדולה הרפואה המשלימה/חלופית יותר מהרפואה ה'רגילה'^[346].

גישת רופאים קונבנציונליים יש רופאים ומדעני בריאות 'רגילים' המתנגדים באופן מוחלט וחד-משמעי לרפואה משלימה/חלופית, שכן לדעתם אין זו אלא אחיזת עינים, היא חסרת כל ביסוס מדעי-מחקרי, ובעצם היא מהווה הונאה למטופלים. ואמנם אחת הבעיות המרכזיות באמינות השיטות המשלימות מצד הממסד הרפואי ה'רגיל' היא היעדר מחקרים מבוססים המאשרים או שוללים היבטים שונים של הרפואה המשלימה^[347].

לעומתם יש רופאים ומדעני בריאות 'רגילים' הסבורים שאכן יש הוכחות מספיקות ליעילות הרפואה המשלימה, והם עצמם לומדים ומתמחים ברפואה זו, ומטפלים בחולים מתאימים גם בשיטות כאלו.

אכן, רוב הרופאים ומדעני הבריאות 'הרגילים' אמנם אינם משוכנעים ביעילות האמיתית של הרפואה המשלימה, אך אינם דוחים אותה באופן חד-משמעי. לדעתם 'אם לא יועיל לא יזיק', ומאחר ואין לנו הוכחות חד-משמעיות שאין כל ממש ברפואה החלופית מחד גיסא, ויש הוכחות שאין ברפואה זו משום נזק לחולים מאידך גיסא, אין מקום למנוע אותה. זאת בתנאי שאין החולה מפסיק את הטיפול הקונבנציונלי כל עוד יש סבירות שטיפול זה יעיל, וכל עוד הוא ממשיך להיות במעקב רפואי קונבנציונלי למנוע החמרה או סיבוכים במחלתו. טיפול משלים יכול להתאים לחולים במחלות חולפות או בלתי-מקתדמות, הגורמות אי-נוחות, ואשר טיפולים קונבנציונליים לא הביאו להקלה מספקת; לחולים במחלות קשות, אשר קיבלו את כל הטיפולים הקונבנציונליים המקובלים ללא הטבה, ואשר ממשיכים להיות במעקב קונבציונלי; טיפולים משלימים שבבירור אינם גורמים לנזק^[348]. יתר על כן, מערכות הבריאות הקונבנציוליות בעולם המערבי הגיעו למסקנה שיש להתחשב בכוחות השוק ולא להילחם בהם^[349].

גישות מחקריות קונבנציונליות השאלה אם יש מקום לרפואה המשלימה/חלופית בעולם המערבי, המודרני, נבחנה על ידי מספר וועדות מקצועיות בכמה מדינות: הולנד^[350], מועצת אירופה^[351], ובריטניה^[352]. בארה"ב הקים הקונגרס בשנת 1992 משרד מיוחד לבחינת הרפואה החלופית במסגרת המכונים הלאומיים לבריאות^[353].

בישראל, בשנת 1988, מינתה שרת הבריאות וועדה ממלכתית מיוחדת לבחינת נושא הרפואה הטבעונית. תפקידה של הוועדה היה לבחון את הנושא על כל היבטיו והשלכותיו, ובכלל זה שיטות הריפוי הטבעי למיניהן^[354]. דו"ח הוועדה פורסם בשנת 1991, והמלצותיה היו כדלקמן:

המושג 'רפואה משלימה'^[355] הוא הביטוי הנכון ביותר מתוך שלל המושגים הקיימים; יש לשנות את החוק בישראל כך שיגדיר תחומי עיסוק שרק רופא מוסמך רשאי לעסוק בו, וזה כולל כל פעולה שיש בה סיכון כמו פעולה פולשנית, שימוש באמצעי איבחון מעבדתיים, קביעת אבחנה רפואית, רישום תרופות החייבות במרשם, אישורי מחלות או נכות, וטיפול בחולי נפש. במצבים אחרים יהא היתר לטפל גם בדרכים משלימות. טיפול משלים בקטינים מתחת לגיל 14 שנה יהא רק בהסכמת הורים או אפוטרופוס, ואחרי בדיקה של רופא מוסמך; לאור אי האחידות של המקצועות השונים ברפואה המשלימה, והיעדר בסיס מדעי אמין, אין להטיל על משרד הבריאות להכיר בעיסוק במקצועות אלו, ולפקח על רישויים; העוסקים במקצועות אלו צריכים להתארגן באיגודים משלהם, לקבוע דרכי הכשרה ולימוד, לקבוע אמות-מידה טיפוליות, לקבוע דרכי בקרת איכות וביקורת מקצועית, ולקבוע כללי אתיקה מקצועית; אין להפלות בין ענפי הרפואה המשלימה השונים; יש להתיר ייבוא תרופות הומיאופתיות, כי לא הוכח שהן מזיקות, כפוף לתנאים הבאים: הן רשומות במהדורה האחרונה של הפרמקופיאה ההומיאופתית באירופה או בארה"ב, הן מסומנות במפורש כתרופה הומיאופתית, הן מסומנות עם התוספת "משרד הבריאות מאשר כי התרופה איננה רעילה, אולם אין הוכחות ליעילותה"; מי שאינו רופא מורשה שגרם לנזק למטופל צפוי לעונש על עבירה של שרלטנות הגורמת לנזק לבריאות.

ההכרה במדינות שונות יש מדינות שהכירו רשמית ברפואה המשלימה/חלופית, כולל לצורך ביטוח בריאות ממלכתי, ויש מדינות שמאפשרות שימוש ברפואה משלימה/חלופית אפילו במסגרות רשמיות של מירפאות ובתי חולים קונבנציונליים.

במדינות שונות יש דרגות שונות של הכרה מקצועית בעוסקים בתחומים השונים של רפואה משלימה, וכן רישום של תרופות 'משלימות' בנפרד מתרופות קונבנציונליות.

במדינות אירופאיות שונות (כגון אנגליה, הולנד, צרפת) יש לרופאים חופש פעולה מלא לעסוק ברפואה הומיאופתית, מתוך הנחה שאין בתכשירים הומיאופתיות כדי להזיק^[356].

בישראל אין מעמד חוקי למרפאים שאינם רופאים העוסקים ברפואה משלימה, ואין גם כל פיקוח עליהם, על הכשרתם ועל דרכי טיפוליהם. כמו כן אין הכרה מצד משרד הבריאות בתכשירים ובתרופות 'משלימות', והבאתם מחוץ-לארץ היא בבחינת הברחה בלתי חוקית.

בישראל הוקמה המחלקה הראשונה לרפואה משלימה/חלופית בבית חולים אסף הרופא בשנת 1991, ומאז יש חדירה של שיטות אלטרנטיביות למרכזים רפואיים רבים בארץ.

שיקולים הלכתיים

גישה עקרונית לשיטות רפואה משלימה יש מי שכתב, שאין הן בבחינת רפואה בדוקה ומנוסה, והן אמונת הבל, ויכולים תרופות אלו להביא לידי התכחשות לסדר העולם שסידר הקב"ה, ולכן אסור להשתמש בהן^[357]; יש מי שהסתפק אם להחשיב תרופות אלו כבדוקות, או שאסור להזניח את הרפואה המקובלת^[358]; אך רוב פוסקי זמננו כתבו, שמותר להשתמש בהן, ואין השימוש בהן מנוגד לרצון ה'; ואם התברר על פי הניסיון שהן מועילות לרפאות מחלה, מותר להשתמש בהן גם כשיש חשש של תערובת מחלקי בעלי חיים האסורים באכילה, וגם כשיש חשש של סתם יינם בתערובת, ואפילו לחולה שאין בו סכנה^[359].

יום הכיפורים יש מי שכתב, שאם רופא מוסמך ברפואה 'הרגילה' מביע דעתו שחולה יכול לצום ביום-כיפור, ורופא טבעוני אומר שאסור לו לצום, אם יש לרופא הטבעוני רישוי לעסוק במקצועו מטעם המדינה, יש להתחשב בדעתו, ולהקל במקום פיקוח נפש; ואם אין לו רשות לעסוק ברפואה, אין לסמוך עליו^[360].

רפואה משלימה מול רגילה יש מי שכתב, שאסור להחליף רפואה בדוקה ומאומתת בנסיון, ברפואה שאין בה הגיון מדעי, ושלא התאמתה בנסיון; אבל אם רוצה להוסיף על רפואה בדוקה גם רפואה משלימה, אף שלא אומתה בנסיון, ואף שאין לה הגיון מדעי, הרי זה מותר, אם לדעת הרופאים רפואה זו לא תזיק^[361].

מצבים שרפואה משלימה מותרת יש מי שכתב, שאם הרופא המוסמך ברפואה 'הרגילה' אינו מוצא סיכון בהיזדקקות לרפאה משלימה/חלופית, וכגון שהאבחנה ידועה, והטיפול המשלים איננו נחשב כמזיק, מותר להיזדקק לטיפול כזה; כמו כן מותר להיזדקק לרפואה משלימה/חלופית לטיפול בכאבים, למרות המלצות רופא רגיל לשימוש בתרופות רגילות נגד כאבים. לעומת זאת, אם יש חשש סכנה בשימוש בטיפולים של הרפואה המשלימה/חלופית, בין אם עצם הטיפול עלול להזיק, ובין אם הדרישה של הרפואה המשלימה/חלופית היא שלא להשתמש בתרופות רגילות (כגון להימנע מחיסונים או מאנטיביוטיקה), ובין אם הדרישה היא להימנע מבירור מעבדתי לצורך אבחנה מדוייקת, בכל אלו אסור^[362].

רשלנות ברפואה משלימה גם במצבים שאין בהם איסור להיזדקק לרפואה משלימה, אם נגרם נזק למטופל, אין למטפל ברפואה המשלימה/חלופית הגנה הלכתית של 'תיקון העולם'^[363], והוא חייב בנזיקין, כי כיום רוב העוסקים ברפואה סבורים שאין הדרך המשלימה/חלופית הגיונית מבחינה מדעית, ובענייני נזיקין הולכים לפי דעת הרוב. אם יתברר בעתיד שהרפואה המשלימה היא יעילה, ישתנה הדין הזה. כמו כן אם אין רישוי של משרד הבריאות לסוג מסויים של רפואה משלימה/חלופית, אין להיזדקק לה, אף אם במקום אחר יש הרשאה לאותה שיטה^[364].

נידה יש מי שכתב, שאשה שעברה טיפול ברפלקסולוגיה או טיפולים דומים, עלולה לראות דם, ולכן היא חייבת בבדיקה אחר הטיפול באותו יום בכל פעם שעושה טיפול כזה^[365].

כשרות בשאלת הכשרות של תרופות הומיאופטיות ראה ערך כשרות

היבטים משפטיים

יש מי שכתב, שאדם שאין לו תואר מוסמך ברפואה, אסור לו לכנות עצמו 'רופא' הומיאופת; ואם הוא בעל תואר מוסמך ברפואה, אסור לו להשתמש בכינוי רופא 'הומיאופת'. כמו כן אסור לאדם שאיננו רופא מוסמך לעסוק בהומיאופתיה, כי זו דרך ריפוי, והיא מצריכה רופא מורשה. אכן, רופא מורשה רשאי לעסוק בהומיאופתיה, וכן רשאי רופא מורשה להפנות לטיפול הומיאופתי אצל אדם שאינו רופא מורשה עם הנחיות ברורות לטיפול, כפי שהדבר נעשה ביחס למקצועות פארא-רפואיים אחרים^[366].

על פי אותה דעה יש גם איסור לייצר ולספק תרופות הומיאופתיות, שכן הן אינן רשומות בפנקס התרופות המאושר על ידי משרד הבריאות^[367].

הערות שוליים