חגי הנביא

חגי היה מנביאי התרי עשר בימי בית המקדש השני. נבואותיו מרכיבות את ספר חגי. היה מאנשי כנסת הגדולה- בית דינו של עזרא הסופר.

מכונה במקרא (חגי א יג) "מלאך ה'". את תורתו קיבל (יחד עם שאר אנשי כנסת הגדולה) מברוך בן נריה (רמב"ם), ויש אומרים מיחזקאל בן בוזי ^{(דרוש מקור)}. התנבא בימי דריוש מלך פרס.

יש המסבירים, על פי עדותו של רבי דוסא בן הרכינס (בבלי יבמות טז א): "על מדוכה זו ישב חגי הנביא..." (כלומר, משמע שר' דוסא בן הרכינס ראה את חגי הנביא), כי חגי האריך ימים עד ימיו של רבי דוסא. לפי "ספר יוחסין" חי מאתיים שנה, ולפי הרמב"ם חי עד לאחר חורבן הבית. אמנם, רב שרירא גאון מסביר כי ר' דוסא לא ראה את חגי, אלא קיבל במסורת שכך אמר הנביא חגי.

הגמרא (בבלי מגילה ג א): "תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי.

כמו כן, מסופר בגמרא כי שלושה נביאים אלו היו עם דניאל בזמן שראה את המראה הגדול עם המלאך, אולם למרות הם היו נביאים והוא לא, הם לא ראו את מה שראה הוא (בבלי סנהדרין צג ב).

בתקופתו, עם ישראל זנח את בנית בית המקדש לאחר שהופסקה, ובמלאות שבעים שנה לגלות בבל התנבא חגי לעם ישראל שישובו לבנות את בית המקדש וכעת לא יוכלו גויי הארץ להפסיקם מהמלאכה.

בעם, ובראשם זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, שומע בקול חגי ומתחילים בהכנות לבנין בית המקדש. ה' מעודדם כי "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב ט), כי היו אנשים שראו את הבית הראשון בכבודו והצטערו שהבית השני פחות ממנו.

חגי הכין את הכהנים לעבודה בבית המקדש, ובחן אותם בהלכות טומאה וטהרה.

בסוף נבואותיו מתנבא על נצחון ישראל על הגוים, וכן נבואה על זרובבל שהתבשר כי ישב על כיסא בית דוד.

נבואותיו

קריאה לבניית בית המקדש

לאחר הצהרת כורש עלתה קבוצת עולים מגולי בבל בהנהגת זרובבל ויהושע בן יהוצדק לארץ, אך הם נתקלו בקשיים לבנות את בית המקדש. קשיים אלו, שכללו חיכוכים עם צרי יהודה המקומיים וכן קשיים כלכליים, הובילו את העם להבנה כי אין זה רצון ה' לבניין בית המקדש וכי עליהם לחכות עם בנייתו וכדברי הנביא "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת". כתגובה לדבריהם, חגי קורא לעם לבנות את בית המקדש וכי לא ייתכן שהעם יעדיף לדאוג כל אחד לביתו ולבסוף לא ייבנה בית ה' "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!"‏^[1]. רש"י מדייק כי דברי הקב"ה על "העת לכם" מקבילים לטענת העם שעדיין לא הגיעה "עת בית ה' להיבנות"

חגי קורא לעם לא לחכות ולהתמהמה עם בניית בית מפואר לקב"ה אלא לבנותו אפילו עם עצים מקומיים פשוטים- "עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה". ייתכן ודברים אלו אף מכוונים כנגד המתואר בספר עזרא (עזרא ג ז) כי העם ביקש לבנות את בית המקדש מ"עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן" בדומה לבניין הבית שעשה שלמה, וכי הנביא מפציר בהם כעת כי גם אם יבנו את הבית מעצים מההר הסמוך עדיין הקב"ה יתכבד בבית זה.

כמו כן, כנגד דברי העם כי אין העת לבנות הבית, עונה להם חגי כי הקשיים הכלכליים אותם הם חווים אינם מסמלים כי עדיין לא הגיעה עת הבנייה אלא דווקא להיפך- הם נגרמו עקב חוסר בניין הבית. הקושי לגדל תבואה, הבצורת והקושי להרוויח אינם סימן לעם שעדיין לא הגיעה עת בניין בית המקדש, אלא דווקא באים לרמוז להם שעליהם להזדרז בבנייתו.

לאחר קריאתו של חגי, מובא כי העם ירא מפני ה', אך עדיין לא החלה הבנייה. המלבי"ם מסביר כי על אף שהעם ירא מאת ה', הם עדיין לא התחילו בבנייה בעשרים וארבעה הימים שלאחר קריאתו של חגי מפני שחששו לבנות ללא אישור מהמלך. לאחר ימים אלו, חגי קורא שוב לעם ומעודדם להתחיל לבנות ולא לחשוש "אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" ואז הקב"ה מעיר את רוח העם ואת רוח מנהיגיו ולבסוף "וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם". בהמשך דברי חגי, מובן כי ייסוד ההיכל היה ביום כ"ד כסליו כאשר מיום זה והלאה תובא ברכה לעם "מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יְהוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם", סביר כי גם התאריך של חג חנוכה בכ"ה כסלו הושפע מייסוד המקדש ביום זה.

תגובת העם לבניית בית המקדש

לאחר בניית בית המקדש, נראה שהעם, ובעיקר מי שכבר הכיר את בית המקדש הראשון, איננו שלם עם בית המקדש החדש. בדומה לנאמר בספר עזרא (עזרא ג יב) "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל", גם כאן נראה שהעם איננו שלם עם הפער בין הפאר של בית המקדש הראשון לבין ההקמה הדלה של בית המקדש החדש. חגי מודע לפער זה וקורא לעם "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם", הוא מחזק את העם ואת מנהיגיו יהושע הכהן הגדול וזרובבל ואומר כי הכסף והזהב ממילא שייכים כולם לה' וכי ה' עם העם גם בבית פחות מפואר. את דבריו הוא חותם בהבטחה כי בסוף בית המקדש השני עתיד להיות גדול ומפואר אף יותר מבית המקדש הראשון "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

מבחן לכהנים

לאחר נבואות אלו לעם, מצווה הקב"ה את הנביא לשאול את הכהנים תורה ולבחון אותם האם הם עדיין בקיאים בדיני הטהרה או שמא שכחו אותם בגלות. חגי שואל את הכהנים בתחילה "הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ" ועל שאלה זו עונים הכהנים כי האדם לא ייטמא, ולאחר מכן שואל אותם "אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא" ולשאלה זו עונים הכהנים כי יטמא. ולמעשה תיאר מקרה של אדם הנוגע בלחם שהוקדש לאחר שבכנף בגדו נמצא שרץ וממילא הפך את הלחם לראשון לטומאה, ולאחר מכן לחם זה ייגע בנזיד קדושים ועשהו שני לטומאה ואותו נזיד ייגע ביין נסכים ועשהו שלישי לטומאה. לאחר מכן, ייגע יין זה בשמן נסכים או בכל מאכל אחר של קדשים, האם יטמא אותו קודש מרביעי לטומאה? ובשאלה השניה שאל מה יהיה הדין באותו מקרה אלא שהאדם הנוגע היה טמא נפש.

בגמרא פסחים טז ב, נחלקו רב ושמואל האם הכהנים הצליחו לענות נכונה לשאלות הנביא, כאשר לשיטת שמואל הכהנים צדקו, ואילו לשיטת רב הכהנים שיבשו את הפסיקה בתשובתם. בחינה זו של חגי מובאת גם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות, שם הוא מזהיר את הקורא על חשיבות השליטה בדיני הטהרות והשינון שלהם, כאשר הוא מציין שאפילו הכהנים היו צריכים להיבחן בדבר וכן שהאמוראים נחלקו מה עלה בתשובת הכהנים.

נבואת חיזוק לזרובבל

בסיום הספר, חגי פונה אל זרובבל ומתנבא כי הקב"ה עתיד להרעיש את הארץ ולהרעיש מלכויות אחת כנגד השניה, ולאחר מכן ייקח את זרובבל ויבחר בו "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת".