אין הולכין בממון אחר הרוב

הגדרה

רוב לא מועיל להוציא ממון מהמוחזק בו הסוגיא בבבא קמא מו:.

לדוגמא, קנה שור והתברר שהוא נגחן, שאינו ראוי לחרישה, והקונה טוען שקנאו לחרישה ורוצה להחזירו, והמוכר טוען שהקונה קנאו לשחיטה, אע"פ שהרוב קונים לחרישה - הרוב לא מועיל להוציא את הממון מהמוכר, שהוא מוחזק בממון בבא קמא מו..

החולק על דין זה הוא רב, שחולק על שמואל וסובר שכן הולכין בממון אחר הרוב בבא קמא כז: ומו.. והלכה כשמואל. הירושלמי כתב בפשטות שאין הולכין בממון אחר הרוב בבלי:בבא קמא ה-א, כתובות ב-א, ופירשו המראה הפנים שם והפני משה בבא קמא שם שבאמת גם לירושלמי זו מחלוקת, אך היפה עיניים בבא קמא כז: כתב שלירושלמי לכו"ע אין הולכין בממון אחר הרוב.

מקור וטעם

מקור הדין בפשטות מסברא, וכדלקמן בסמוך. אמנם הפני יהושע חידש שהוא נלמד מהפסוק שמות כד-יד "מי בעל דברים יגש אליהם" - יגיש ראיה אליהם, מכאן שהמוציא מחבירו עליו הראיה גם כאשר הרוב מסייע לו פני יהושע בבא קמא מו: ד"ה בגמרא אמר, והוסיף שזהו גם המקור שברי לא מוציא משמא^[1].

בטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב נאמרו דעות רבות:

1. הטעם הפשוט ביותר הוא שנגד הרוב יש מוחזק, וסמוך מיעוטא לחזקת ממון שב שמעתתא ו-ז, קונטרס הספיקות ו-סוף ג, ולפי זה כתב הפרי מגדים (גינת ורדים לט, הובא בפרי משה רוב ט-א) שכל מה שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק מדרבנן, שהרי סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן. והחתם סופר בבא בתרא צב. ד"ה המוכר הוסיף שחזקת ממון היא חזקה אלימא יותר מחזקה דמעיקרא שלגביה נאמר "רובא וחזקה רובא עדיף".
2. חידש השערי יושר ג-ג וה-א וכן כתבו גידולי שמואל וחידושי ר' מאיר שמחה בבא בתרא צב שרוב אינו סברא ובממונות הולכים רק אחרי סברות "תורת המשפטים^[2]". ובדעת רב שסובר שכן הולכין בממון אחר הרוב ביארו הגידולי שמואל ור' מאיר שמחה שהוא סובר שרוב הוא סברא. והתרומת הדשן הובא בשערי יושר ג-ג ד"ה ובס' כתב שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ורוב לא נקרא ראיה. והשערי יושר ביארו כשיטתו שאינו סברא. אך ממפרשים אחרים שהביא שם משמע שחולקים עליו.
3. החלקת יואב ח"א חו"מ טו ד"ה ע"כ כתב שרוב מועיל לגבי איסורין, משום שהם רק שב ואל תעשה, אך ממונות שהם קום עשה - רוב לא יועיל בהם.
4. שו"ת שם אריה קונטרס רוב וספק בממון וכן פני שלמה בבא בתרא כג: ד"ה אמנם כתבו שאין הולכים אחר הרוב בממון משום שרוב עדיין נחשב ספק ובדעת רב שסובר שכן הולכין בממון אחר הרוב ביארו שהוא סובר שרוב הוא דין ודאי.
5. חמדת שלמה כתובות טז ד"ה ונ"ל ביאר בדעת הרשב"ם שגזירת הכתוב של רוב נאמרה רק באיסורין ולא בממונות, וממילא בממונות נשאר הדין של כמחצה על מחצה ("פלגא ופלגא"), וכמו שבקבוע אע"פ שיש רוב, נחשב כמחצה על מחצה.
6. טעם נוסף מצאנו בדבר יעקב בבא בתרא צב: ו-ד, שחזקה דהשתא עדיפה מרוב ובדעת רב הסביר שהרוב עדיף. אך לכאורה אינו דומה, שהם נחלקו במוחזק, דהיינו שתופס את החפץ אך אין ידוע שהוא שייך לו באמת, ובחזקה דהשתא ההווה ידוע לנו באמת, ורק העבר מסופק. וכן מקורותיהם של מוחזק וחזקה דהשתא שונים^[3].

דינו שהרוב לא מוציא ממון אפילו אם חזקת מרא קמא מסייעת לרוב, כמו במקרה של שור לשחיטה, שהקונה הוא מרא קמא על הממון, ואעפ"כ אינו מוציא את הממון מהמוכר המוחזק בבא קמא מו..

כשאין מוחזק נגד הרוב כתבו התוס' שכן הולכים אחר הרוב, וכל הדין שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דווקא כשיש מוחזק נגדו בבא בתרא כג: ד"ה חוץ. אמנם מרש"י (בבא מציעא כד: ד"ה מי קתני) משמע לכאורה שגם כשאין מוחזק אין הולכים אחר הרוב, אך החתם סופר (בבא בתרא צב. ד"ה אך) ביאר את דבריו באופן אחר.

בנפשות ובדיינים

בטעם שדווקא בממון אין הולכים אחר הרוב, ובנפשות כן הולכים, וגם בממונות הולכים אחר רוב הדיינים, יש שתי שיטות בתוס':

שיטה א - שיטת התוס' בבבא קמא כז: ד"ה קמ"ל:

דווקא בממונות רוב לא מועיל משום -

1. שיש נגדו מוחזק, וסמוך מיעוטא לחזקת ממון שב שמעתתא ו-ז, קונטרס הספיקות ו-סוף ג, ולפי זה כתב הפרי מגדים (גינת ורדים לט, הובא בפרי משה רוב ט-א) שכל מה שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק מדרבנן, שהרי סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן.
2. החלקת יואב ח"א חו"מ טו ד"ה ע"כ כתב שרוב לא מועיל בממונות משום שהם חיוב על האדם, ודווקא בנפשות מועיל משום שהם חיוב על הבית דין. (בפשטות לא יועיל לשיטתם שום רוב בממון, וכן כתבו האחרונים (שב שמעתתא ד-ח בתחילתו, וכן משמע מהאחרונים שהביא השערי יושר דלקמן). אך השערי יושר (ג-ג ד"ה והנה) חידש שרוב מסברא, כגון אין אדם פורע תוך זמנו, יועיל גם בממון).

ואחר רוב דיינים הולכים גם בממונות משום שמיעוט הדיינים מתבטל, וביארו בדבריהם שלושה פירושים:

1. בדיינים המוחזק מתבטל משום שהבית דין מוציאים ממנו קונטרס הספיקות ו-ג.
2. בדיינים המיעוט מבטלים דעתם לדעת הרוב קונטרס הספיקות ו-ב בשם מהר"מ חביב. וכן ביאר גם את שיטת התוס' בסנהדרין דלקמן.
3. בדיינים יש דין רובו ככולו גר"ח בבא קמא כז:.

שיטה ב - שיטת התוס' בסנהדרין ג: ד"ה דיני:

באמת אין חילוק בין ממון לנפשות - רוב טוב מועיל גם בממון, ורוב גרוע לא מועיל גם בנפשות (והסביר השערי יושר ג-ג ד"ה ולפי"ז שהוא משום שנאמר "ושפטו העדה והצילו העדה"). ובהגדרת "רוב טוב" ו"רוב גרוע" נחלקו האחרונים:

1. רוב גרוע הוא רוב של מנהג העולם, שתלוי ברצון ובדעת האנשים, כרוב קונים שוורים לחרישה, ורוב מסבלי והדר מקדשי. אבל רוב טוב הוא רוב של טבע, כרוב יולדות לתשעה ורוב טועים בעיבור החודש שב שמעתתא ד-ו, והובא בשערי יושר ג-ג ד"ה אמנם. מחלוקת דומה למחלוקת כאן מצאנו לגבי חזקת אומדנא, שהיא סברא שתלויה בטבע, האם היא בעצם ככל רוב או עדיפה ממנו ומוציאה ממון^[4].
2. רוב טוב הוא רוב גדול, שהמיעוט לגמרי לא מצוי קונטרס הספיקות ו-ד. ואף על פי ששניהם נלמדו מאותו המקום, י"ל שרוב גדול חזק יותר, מעין סברת האחרונים שחזקת הגוף עדיפה מחזקת הדין אף על פי ששתיהן נלמדות מאותו המקור.
3. דעת הב"ח חו"מ רלב-כא שכל מה שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק כשיש רוב אחר שסותרו, שכנגד כל אדם שקונה מאה שוורים לרדיא, מאה אנשים קונים עשרה שוורים לשחיטה. אך חלקו עליו האחרונים קונטרס הספיקות ו-א ושב שמעתתא ד-ו.

בדינים שונים

ברובא דאיתא קמן נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

1. גם עליו נאמר הכלל "אין הולכין בממון אחר הרוב", וכן ההלכה דעת תוס' מרדכי רשב"א רא"ה ומגיד משנה, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד.
2. רובא דאיתא קמן כן מוציא ממון גליון התוס' רשב"ם וריצב"א, הובאו בקונטרס הספיקות ו-ד, וביאר הקובץ ביאורים שב שמעתתא ה את דעה זו על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב, ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא, ובממונות סברא זו לא מספיקה סברא זו הפוכה מסברת השערי יושר (ג-ג וה-א) שכל הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום שאינו מסברא.
3. בחידושי ר' מאיר שמחה סנהדרין סט. ד"ה שם מסתפינא חידש להיפך, שרובא דאיתא קמן לא מוציא ממון לכו"ע (אפילו לרב), וטעמו שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב, ואין ביטול לממונות^[5].

ראה גם

• מוחזק

• רובא דאיתא קמן

• רובא דליתא קמן

הערות שוליים