גטאות איטליה

גטאות באיטליה הוקמו במאה ה-16 בערים רבות באיטליה. הגטאות העיקריים בהן התרכזה יהדות איטליה הוקמו בערים ונציה, רומא ופירנצה. בפיימונטה הונהגו השכונות המיוחדות ליהודים לתקופה מצומצת יותר - כמאה שנה בלבד. גטאות נוספים הוקמה בערים: אנקונה, סיינה, סניגאליה, אורבינו, פרארה, טריאסטה, פדובה, ורונה, מנטובה ועוד.

סיום עידו הגטאות באיטליה החל בשנת 1792, כאשר צבאות צרפת נכנסו לניס, אז העיר "ניצה". הייתה זאת העיר האיטלקית הראשונה שנכבשה וסופחה לצרפת. לפי ביטויו של בן הדור, במועד זה "החלו חומות הגטו מרקדות". במחוז בפיימונטה החל שחרור היהודים מהגטאות באיטליה. בכל עיר אשר בה הגיע צבא צרפת בוטלה חובת המגורים בגטו. ההגבלות נגד היהודים בוטלו והוצהר כי:"כל אדם נולד ונשאר בן חורין ורשאי להנות מכל הזכויות במלואן. היהודים הם אזרחים וחובה להכיר בהם בתור כאלה^[1]. כך שוחררו היהודים, בהדרגה, מחובת המגורים בשכונת מיוחדת ברחבי איטליה.

במדינת האפיפיור

כיתוב תמונה: ANNO 1898 DIE 24 XBRIS CLEMENTE VII IL TEVERE ARIVI AQVESTO SEGNO - הטיבר הגיע עד כאן

מאז הגירושים של היהודים מדרום איטליה וסרדיניה בשנים: 1492, מועד גרוש ספרד ובשנת 1542, כרבע עד שליש מיהדות איטליה נותרו במדינת האפיפיור.‏‏^[2]

מחציתם של היהודים במדינת האפיפיור היו ברומא. בשנת 1555 הוקם ברומא הגטו, ב"רובע מצחין", שבגדה של נהר הטיבר. אזור, שלעתים קרובות, הציפוהו המים הגואים של הנהר או פקדוהו מגפות קשות. בשנת 1656/7 ניספו בגטו, מאסונות כאלה, לפחות 800 מתוך 4,127 מתושבי הגטו. הקמת הגטו באה בעקבות בולה של האפיפיור פאולוס הרביעי, אשר קבעה כי היהודים הם רוצחי ישו ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם המאמינים הקתוליים. הכרזת האפיפיור, שניתנה ב-14 ביולי 1555, כונתה בשם Cum nimis absurdum, על שם משפט הפתיחה שלה שקבע "יהיה זה אבסורדי ויגרום לאי נחת מוחלטת, שהיהודים אשר נמצאו חייבים בדין באשמתם ונידונו על ידי האל לשעבוד נצחי...". נימוק זה היה הגורם ליצירת הגטאות בערים במדינת האפיפיור.

מחוז מארקה

בשנת 1631 עברה השליטה במחוז מדוכסות אורבינו לאפיפיור.

נמל אנקונה לחוף הים האדריאטי היה מרכז מסחר חשוב עם הלבנט. שני-שליש מהמסחר היה בידי היהודים. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 האפיפיור פיוס החמישי גזר שהיהודים במדינת האפיפיור יתרכזו רק בגטו זה, וגטו רומא ובאביניון, היום בצרפת. בשנת 1588 התאוששה הקהילה היהודית בעיר, תחום הגטו הורחב ולפי המשוער שני-שליש מהסחר בעיר היה בידים יהודיות. אך בשנת 1659 גזר האפיפיור אלכסנדר השביעי שאין להרשות ליהודים להחזיק עסקים מחוץ לגטו. כן נאסר עליהם לעזבו משקיעת החמה עד עלות השחר.

נמל סניגאליה (Senigallia), מצפון לאנקונה עבר לשלטון האפיפיור בשנת 1631. בשנת 1633 הוקם הגטו ובשנת 1691 חויבו היהודים לשאת אות קלון. היהודים הורשו להמשיך בעסקי הבנקאיים ‏‏^[3]

בפזרו (Pesaro), הייתה חלק מדוכסות אורבינו, וכאשר סופחה למדינת האפיפיור נהרס מעמדה של הקהילה ומספר תושביה ירד מ-631 בשנת 1628 עד ל-450 - מאה שנה לאחר מכן.

אורבינו בירת הדוכסות היו בה 369 נפש בעת סיפוחה למדינת האפיפיור. כעבור מאה שנה מספרן פחת לחצי ובית הכנסת נסגר.

מחוז אמיליה-רומאניה

בשנת 1598 רוב הערים, שהיו בשטחי בית אסטה (La famiglia d'Este o Estensi) עברו לשליטת האפיפיור.

פרארה הייתה אחת ממרכזי החיים היהודיים הגדולים באיטליה. היא הייתה מרכז חשוב ללימוד התלמוד אשר העניק לה מעמד נכבד. בעקבות הוצאה להורג של יהודי באשמת רצח הותקף הגטו. למרות השתדלות חשמן העיר, חלק מהאוכלוסייה היהודית בעיר נטש אותה.

היהודים בערים מסביב לפאררה גורשו. רק בערים לוגו בנפת רוונה ((Lugo (RA)) וצ'נטו ((Cento (FE)) בהם הוקמו גטאות נשארו יהודים. בלוגו הייתה קהילה גדולה של 600 נפש ובה היה מרכז המשפחה היהודית העתיקה "דל-ואקיו" - אשר ממנה היו רבנים בקהילות באיטליה. בין המשפחות המקומיות מצויה גם משפחה שמוצאה היה מהלבנט בשם ישראלי אשר מצאצאיה היה בנימין ד'יזראלי^[1]

במודנה הוקם גטו בשנת 1638. אך הדוכס הבחיו בתועלת שהביאו המהגרים היהודים מה"לבנט" והחליט בשנת 1652 להזמין אותם לעירו, ללא חובת השתכנות בגטו. כך הוקם בעיר בית כנסת ספרדי נוסף לשנים שהיו קיימים: האיטלקי והאשכנזי. בעיר היה מרכז ללימודי רבנות וקבלה. יהודי הגטו עסקו במסחר ובבנקאות.

ברג'ו אמיליה, לפי דרישת התושבים הנוצרים של העיר, הוקם גטו בשנת 1671 ‏‏^[4] . היה זה לאחר מאבק רב בין היהודים לבין הנוצרים. הגטו כלל ארבע רחובות מקבילים ובתוכו היו כנסיות.

דוכסות גונזגה - בחלק ממחוז לומברדיה

על קיום גטו במחוז לומברדיה ידוע רק בעיר מנטובה. העיר הייתה למוקד משיכה ליהודים: מספרם הגיע ל-3,000 שהן 7% מתושבי העיר. בשנת 1612 חל שינוי, הדוכס ממנטובה לבית גונזנה (Gonzaga) החליט היהודים ירוכזו באזור אחד ויכנסו אליו רק דרך ארבע כניסות. בגטו היו ששה בתי כנסת.

בשנת 1612 הדוכסות עברה בירושה לענף צרפתי של המשפחה שהיה לו קשר הדוק האימפריה הרומית הקדושה העיר עברה מלחמות רבות. חיילות לאנדסקנכט, חילות שכירים גרמנים ידועים באכזריותם השתלטו על העיר שדדו אותה עד היסוד והביא איתם את מחלת הדבר. העיר ירדה מגדולתה מרבית יהודי העיר עזבו אותה . כ-600 יהודים מצאו מקלט אצל "הנסיך מבוצולו". כאלף יהודים ניסו להימלט דרך הנהר פו ברפסודות מאולתרות אבל נסחפו בזרמים העזים של הנהר וטבעו. ‏‏^[5]

רפובליקת ונציה - מחוז ונטו

הקהילה החשובה במחוז הייתה בונציה. קיומה הובטח לחוזה עם ממשלת הרפובליקה של ונציה, הסרניססימה (Serenissima ), אשר התחדש כל עשר שנים. במקביל, הקהילה נדרשה כי שלושת הבנקים היהודיים: "האדום"‏‏^[6] , "הירוק" ו"צהוב", יקימו קופת הלוואה לעניים נוצרים בריבית של 5%. ב-20 במרץ 1516 ממשלת ונציה ציוותה על 700 יהודים, יוצאי איטליה וגרמניה לעבור לאזור פחוּת ערך בוונציה, שבו פעל בית יציקה. הנחיתות של אותו אזור הייתה גם בכך ששכן בו בית סוהר ומנזר אשר חבריו היו אחראיים לקבורת המוצאים להורג.

הגטו הוקם בזמן ששלטונות העיר חדלו מלראות ביהודים תושבי קבע ופחות בטוחים בתועלת הכלכלית שהם מביאים ופחות סובלנות דתית. תחילה הסוחרים היהודים יוצאי הלבנט, לא נדרשו לעבור לגטו, אך בשנת 1541 הם הצטרפו לאחיהם. הגטו היה לאזור מסחרי תוסס בו פרח המסחר בחפצים משומשים ובסחר סיטונאי. בגטו פעלו אחד-עשרה בתי כנסת. לפי המשוער מספר היהודים בגטו הגיע בשנת 1655 לשיא של 4,870 נפש ^[1].

בפדואה, תחילה היהודים גרו באזור אחד, מבחירתם. אבל משנת 1603 הייתה זו חובה. 605 תושבי הגטו חויבו לגור בתחום רחובות מוגדר. לרובע היו ארבע שערים וכל שער היו שני שוערים: האחד, היהודי והשני, לא יהודי. לכל אחד מהם היו מפתח נפרד ורק ביחד ניתן היה לפתוח את השער. בשנת 1652 הקהילה התלוננה על תנאי התברואה הגרועים בגטו. ואכן בשנת 1631, פרצו מחלות בגטו, אשר הביאו למותם של 421 מתוך 721 בני הקהילה. הגטו עצמו היה מרכז מסחרי תוסס. היו בו 64 חנויות, בהם תושבי פדואה יכלו לרכוש כל דבר. בקרבת פדואה היו שתי קהילו יהודיות: "אסטה" (Este (PD)) אשר בה הוקם גטו קטן. בתים אחדים מסביב לקיר תוחמו בחומה ובה היה שער אחד בלבד ו "מונסליצ'ה" (Monselice) - אשר יהודיה הצטוו לעבור לגטו פדואה בשנת 1777.

בורונה, תחת שלטון ונציה, הבישוף של העיר נטל את היהודים לחסותו. בשנת 1599 הוא ציווה על ריכוזם בגטו, באזור "מתחת לגגות" (sotto i tetti). בעת הקמתו, מספר התושבים היה 400 ובתי העסק 25. לקראת סופו היה מספרם - 800 ‏‏^[7]. ייחודו של הגטו היה בצפיפות שבו. היהודים גרו "מרפק ליד מרפק".

ברוויגו (Rovigo), תחת שלטונה של ונציה, הוקם גטו בשנת 1615. היו בו 17 משפחות, 2 משפחות הורשו לגור מחוצה לו. בשנת 1629 נהרס בית הכנסת בעיר בטענה שהוא קרוב מדי לכנסייה. הוא נבנה מחדש במרכז הגטו .

בית הבסבורג - קהילת טריאסטה

בין השנים 1684 - 1785 הורו השלטונות לבית הבסבורג על הקמת גטו וחייבו את היהודים להתגורר בו. הייתה זו תגובה של אנטישמיים מקומיים שדרשו בשנת 1684, לפעול בטריאסטה כפי שנהגו ביהודים בבירה וינה. התוצאה הייתה הקמת הגטו, הנהגת אות קלון ואיסור העסקת שכירים ומשרתים נוצרים. הקהילה התנגדה בתוקף למיקומו המוצע של הגטו שנחשב לאזור עלוב, וההכרעה הועברה לווינה. בשנת 1695 יזמו תושבים מהעיר עלילת דם, אך ללא הצלחה. רק בשנת 1697 נאלצו היהודים לוותר על בתיהם ולעבור לתחומי הגטו.

בית מדיצ'י - אזור טוסקנה

בפירנצה הוקם הגטו בשנת 1571. האזור שנבחר למיקום היהודים היה מקום מקלט לפושעים וגרו בו בעיר זונות. אולם תכנונו הוטל על אדריכל. המניע היה לקוסימו שמירת הקשרים עם ה[[אפיפיור. בשנת 1560 הכריז האפיפיור פיוס הרביעי על הקונטרה-רפורמציה. כך נשרף התלמוד והוטלה חובת תו הקלון. "בשום מקום באירופה לא היו היהודים בתנאים גרועים כאלה ^[1].

בסיינה

בית סבויה - פיימונטה

בערים רבות בפיימונטה קיימים שרידים המקוריים המסמנים את כי היו אלה אזורי המגורים של היהודים. המיוחד שבהם היה הצפיפות בתוך התיחום וההגבלה בצפיה בתהלוכות דתיות. בית סבויה הטיל עליהם חובה זאת רק בהמאה ה-18 והיא נשמרה רק כמאה שנה. השכונות נשארו בעיר עצמה באזורי המגורים הרגילים של היהודים. בשכונות נשמרה האוטונטיות של תחום מושב המוקצב רק ליהודים - הגטו בלשון ימינו. במקומות המוכרים בתור שערי השכונה המעברים בין חצרות הבתים. עוברים מבית לבית ללא צורך לצאת אל רשות הרבים, החנויות ובתי מלאכה הוקמו בקומה הראשונה של הבניין, ובקומות מעליו עד שלוש קומות היו למגורים. במרכז המבנה יש תוספת קומות . בבתים הפונים לרשות הרבים של העיר החלונות אטומות בחומת לבנים. על היהודים נאסר לצפות בתהלוכות הדתיות העוברות ברחובות.

בניצה מונטפרטו (Nizza Monferrato) נוסד בשנת 1732, כנראה, הגטו הראשון בפיימונטה. שאלת מיקומו היה נושא לחילוקי דעות עם בישוף העיר שכן מהמיקום המוצע ניתן היה לצפות בתהלוכות דתיות נוצריות. ולכך הוא לא הסכים. בגטו התגוררו 21 משפחות בני 79 נפשות. בית הכנסת הוקם במקום שלא נראה בחזית הרחוב. [בית הקברות היה בעיר] אבל גם היה שימוש בבית הקברות שבניס. במאה ה-19 תושבי הקהילה עזבו את העיר ועברו לקהילות אחרות.

הרפובליקה של ג'נובה - ג'נובה

הרפובליקה של ג'נובה, בשנת 1648, הזמינה סוחרים מכל אומות העולם, כולל יהודים, לגור בתחומה . רק מעטים ממגורשי ספרד נענו להזמנה. אף על פי כן הוטלו עליהם הגבלות חמורות עד כי רק קומץ קטן גר בגטו שהוקם עבורם. בשאר ערי המחוז, ליגוריה, לא היו כלל יהודים.

החיים בגטו

איטליה של המאה ה-17 והמאה ה-18 הייתה מרכז תיירות לחובבי עתיקות, מוזיקה ואומנות בעולם המערבי. התיירים אשר הגיעו לערים: רומא, פירנצה וונציה נוכחו לראות כי קיימים רובעים מיוחדים ליהודים. לפי רישומים מתקופה זו התקבלה תמונה של היהודים, אשר בלטו בצבעם השחום, בקולניותם ובצבע כובעיהם ירוק או אדום "בעותי קלון אך שוקדים על פרנסתם" ^[1]. לגטו היהודי היה גם מוניטין בתור מקום רועש. היה ביטוי לכך בשפה האיטלקית: "fare un ghetto" שפרושו לעשות רעש. היהודים דברו בשפת הארץ ‏‏^[8] ואפילו בלבוש כמעט ולא היה הבדל חוץ מצבע הכובע אצל הגברים ומטפחת אצל הנשים ‏‏^[9]. התיירים כתבו כי מסוכן היה להמצא בשעות הלילה בגטו היות שעל כך הוטל על הנוצרים עונש כבד.

האופי האורבני

האזור היהודי ניכר בגובהם הרב של הבנינים. שחט הרובע היה מצומצם ולכן הבנייה לגובה הייתה האמצעי היחידי לשכן בו את האוכלוסייה שגדלה והלכה. מרחוק היה הרובע היהודי כאלו בנוי על גבעה. המבנים לא היו חזקים וידוע על אסון שאירע במנטובה בשנת 1776, בו קיפחו את חייהם 65 ממפולת בניין. אסון דומה התרחש ברומא בשנת 1693 והקורבנות הפעם היו כמרים נוצרים שהזדמנו למקום. הבתים היום גם קורבנות ל שריפות. שריפות גדולות, תוך אבדן חיי אדם רבים היו בוונציה בשנת 1752 ובורונה בשנת 1786. גם רעידת אדמה גרמה נזק לבתים: בשנת 1671 נהרסו במודנה מחצית בתי הגטו ובשנת 1690 ובגטו של אנקונה היה הרס כזה עד אשר נקבע יום זיכרון שנתי לאסון.

במקרים אחדים הגטו נבנה תוך כדי תכנון אדריכלי, כך קרה בפירנצה. במקומות אחדים פשוט סימנו אזור בו גרו רוב היהודים, הנוצרים הוצאו ממנו והוקמו חומות ושערים - לפי ההנחיות רק שער אחד - בפועל ברומא למשל שבעה שערים^[1]. בכמה מקומות קטנים הקיף הגטו בתים מסביב לחצר ואדן הגטו כונה לעתים בפי יהודי איטליה "חצר". אך ברוב המקומות היה זה "מבוך של רחובות וסימטאות - עיר בתוך עיר - והמעבר היה דרך גוש של חצרות וסימטאות מעובשות" . ברומא ובוונציה ניתו היה להבחין בקירות במין עובש בצבע צהבהב, שריד להצפת הרובע במי הנהר או מי הים. לעתים, הבתים היו צמודים זה לזה, בעיקר בפיימונטה, עד שניתן היה לעבור מבית לבית מבלי לצאת לרחוב. היו בתים שחלק מהחלונות היו סגורים באבני בנייה. המטרה הייתה למנוע מהיהודים להציץ מבעד לחלון החוצה בעת מעבר תהלוכות דתיות. בבית של משפחת הרטום באסטי שבפיימונטה בעלי הבית הצטוו לממן ציור קיר גדול לקדוש נוצרי בחזית הפונה לכנסייה‏‏^[10].

השמות של הרחובות העידו על האופי היהודי: via או piazza או calle של - Azimelle - המצות, cortile di Bagni - בית רחצה בפירנצה, Vicolo Sagatini -בית המטבחיים בורונה או ככר ספרדי Spagnuola בו היה בית כנסת כנהג ספרד. בוונציה היה רחוב על שם בית אציל, המוקף גן, אשר היה משכן לבאי הגטו Calle Mocato.

בתי הגטו לא היו רכוש יהודי. על הדיירים היה לשלם שכר דירה לבעל הבית הנוצרי. הוא מצידו היה מוגבל בשכר הדירה שיכל לגבות. בחוק מיוחד "חוק החזקה" (jus gazaga) ‏‏^[11] לפיו שכר הדירה מוקפא ונאסר להוציא דיירים מהבית. החוק הונהד בפורנצה ובטורינו. במקרה של התמעטות האוכלוסייה, הקהילה שילמה את שכר הדירה עבור בדירות הריקות. מכל מקום, בעלי הבתים שלא קבלו תמורה על השקעתם לא תיחזקו את המבנים. וזאת הייתה הסיבה לההזנחה שבלטה בגטו. מצב אשר לעתים גרם למפולת של מבנים.

ארגון הקהילה

הערות שוליים

ראו גם

• יהדות איטליה

לקריאה נוספת

• דר' בצלאל (ססיל) רות, תולדות היהודים באיטליה, תרגום לעברית על ידי גאולה בת-יהודה, הוצאת מסדה - תל אביב, 1962.