ספר העיקרים

ספרו של רבי יוסף אלבו. עוסק בעניני אמונה והשקפה.

הספר נולד על רקע הצורך לזקק את עיקרי היהדות למבנה פשוט, כדי למנוע התבוללות.

השפעתו של רבו רבי חסדאי קרשקש עליו גדולה מאוד.

התקופה שבה פעל רבי יוסף אלבו הייתה זמן משבר ביהדות ורבים המירו את דתם. רבי יוסף אלבו נאלץ להשתתף בויכוח טורטוסה ולהסביר מול קהל עוין את עקרונות אמונתו. זה היה הרקע לחיבור "ספר העיקרים" שבו העמיד את עיקרי הדת היהודית על שלושה: מציאות האלוהים, מתן תורה בהתגלות בהר סיני וקיומם של שכר ועונש. מעיקרים אלו יוצאים שורשים, שכפירה בהם מביאה לכפירה בעיקרים ומוציאה את הכופרים מהכלל. הימנעותו מלכלול את האמונה במשיח כעיקר עוררה עליו ביקורת.

סגנונו פשוט ובהיר. בולט רצונו להתפלמס עם הנצרות אשר לדעתו סותרת את השכל, בניגוד ליהדות. מגמות פולמוסיות אלו הביאו לצנזורים מסוימים שנעשו בספר בידי הרשויות.

הספר הוא אחד הספרים האהובים והרווחים ביותר בציבור היהודי.

חידוש יש בדעתו על הצמחונות, חידוש שהיווה יסוד ל"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. לדבריו, אף שהתורה התירה אכילת בשר, זהו היתר בדיעבד, שאינו מציאות אידאלית.

שיטתו

אין בספרו יומרה לחדש שיטה חדשה, אלא להעמיד את העקרונות הברורים שצריכים לסייע ליהודים בגלות להתמודד עם הלחץ התרבותי, החברתי והדתי של הרוב הנכרי. באותה תקופה רובה של ספרד כבר נכבש בידי הנוצרים. ר' יוסף אלבו ישב בחלק הנוצרי של ספרד. התפתחו שם ויכוחים דתיים בעיקר על ידי יהודים משומדים שהיו יוזמים ויכוחים פומביים עם חכמים יהודיים בנוכחות המלך ואנשי הכמורה. גם ר' יוסף אלבו השתתף באחד הויכוחים הללו, כשמולו ניצב יהודי מומר, רופאו האישי של האפיפיור, כלומר, אדם מלומד, שטען לבכורתה של הנצרות על היהדות. למעשה, "ספר העיקרים" משקף הרבה מן האוירה הזאת, של הקהילה היהודית המתגוננת. ר' יוסף אלבו, בבהירות רבה ובסגנון נאה, מגייס נימוקים מתוך ספרי הפילוסופיה היהודית, מר' סעדיה גאון, כחמש מאות שנה לפניו, וכמובן, ר' יהודה הלוי, רמב"ם, רלב"ג ומורו ר' חסדאי - כדי להעמיד את עיקרי היהדות. ולכן נקרא ספרו "ספר העיקרים".

שלושת סוגי הדתות

ר' יוסף אלבו עומד על כך שיש שלושה סוגים של דתות: דת טבעית, דת נמוסית ודת אלוקית. אנו מוצאים חלוקה דומה כבר אצל ר' יהודה הלוי, כאשר החכם עונה למלך: זה נאה לדת הנימוסית או השכלית, ואילו אני מדבר על הדת האלוקית (מאמר ראשון יג). הדת הטבעית, פירושה, העמדת חוקים שיגנו על הנטיות הטבעיות הטובות של האדם, ויגנו מפני הנטיות הטבעיות הלא-טובות של האדם. כלומר, שלא יהיו גנבים, רוצחים, אנסים, שבני האדם יהיו הגונים וישרים, וישאפו אל הטוב, היושר והצדק. מבחינה זו, אומר ר' יוסף אלבו, כל בני האדם שותפים לדת זו. בכל חברה אנושית משתדלים להעמיד את החוקים הללו על תילם. אמנם, החוקים מתחלפים לפי טבע האומה ולפי טבע המקום. מובן שישנן תרבויות שונות, אבל את העקרונות הבסיסיים של הדת הטבעית ניתן למצוא במקומות שונים בעולם.

למעלה ממנה עומדת הדת הנימוסית, כלומר, דת שאינה דואגת רק לחוקים, שהם בעצם הנטיות הטבעיות הפשוטות המתבקשות מעצמן, אלא זוהי דת שמבוססת גם על המחקר, על ההגיון ועל הניסיון לחשוב מה טוב לאדם. כלומר, איך אפשר להאיץ בו לעבור מדרגה פשוטה ורגילה לדרגה נעלה יותר של אדם בעל תבונה ובעל מצפון מפותח יותר. לא די בכך שהאדם יהיה הגון, שאינו רוצח או גונב. האדם צריך להיות חכם, יצירתי, שיפתח את מידותיו המוסריות ואת כשרונותיו השכליים. לדתות הנימוסיות השונות יש ספרי חכמה והדרכות שונות, מתוך שיתוף ועצה של חכמי אותה חברה.

אלא שגם המחשבות והערכים הטובים, נובעים מאישיותם ושכלם של החכמים המצויים באותה חברה. ממילא תמיד ניתן להטיל ספק: מי אמר ש"החכם" הוא אכן חכם וצודק? אולי ניתן להביא נימוקים אחרים? כלומר, הדת הנימוסית, עם שהיא שואפת להעלאת רמתו האישית של האדם הממוצע, היא מבססת עצמה על דברים שתמיד מוטלים בספק.

אין זו מחשבה חדשנית של ר' יוסף אלבו. היא קיימת גם אצל ר' סעדיה גאון וגם אצל ר' יהודה הלוי. ישנה מגבלה של האדם, עם כל שאיפותיו וכוונותיו הטובות, ואפילו אם הוא בעל כשרון וחכמה, עדיין אין דבריו מוחלטים. גם אותו חכם, וקל וחומר שאחרים, אינם יכולים ללכת בדרך הזו בביטחון מלא, שמא זוהי דרך מוטעית שיש בה שגיאה.

למעלה משתיים אלו באה הדת האלוקית. היא איננה באה ממקור הנטיה הטבעית הנפשית של כל אדם הגון, ואף לא באה ממקור התבונה האנושית של חכם פלוני או אלמוני. דת זו מקורה עליון, נבואי, שלא ניתן להטיל בו ספק, כפי שמטילים ספק באדם רגיל, בכושר שיפוטו, ביכולת ההגיון שלו וביכולת ההדרכה שלו. זוהי דת שמבוססת על התגלות אלוקית דרך השליחים הנביאים, שמלמדים את הערכים המוחלטים, מהן האמיתות הנכונות והטובות, כך שיוכל האדם להתמסר בכל נפשו להשגת היעדים הנעלים האלו.

יסודה של חלוקה זו נמצאת גם אצל ר' סעדיה גאון ובמידה רבה אצל ר' יהודה הלוי, כאשר הוא מבקר את הפילוסופיה שטוענת כהנחת יסוד שהחקירה השכלית זוהי הדרך האחת והיחידה שבה יוכל האדם ללכת (למשל עיין כוזרי מאמר ראשון סב-סז). הדרך הנכונה, לדעת חכמי ישראל, היא הדרך שמתקבלת בנבואה. אמנם, כאשר מקבלים אותה צריך להפעיל את כל הכשרונות השכליים כדי לברר אותה כראוי. אצל ר' סעדיה גאון האמת הנבואית מבררת את ההחלטיות של הערכים הנכונים, את הפרטים השונים שיש בערכים אלו, שהמושגים האנושיים הם רק כלליים ולא מפורטים דיים (אמונות ודעות, המאמר השלישי עמ' קכב הוצ' הרב קאפח). כמובן, האמת הנבואית נותנת את הערכים הללו בשלמות ולא כדרך החקירה האנושית שמגלה רק פיסה אחת של מציאות, ולאחר מכן עוד פיסה וכו'.

דת אלוקית

ר' יוסף אלבו אומר שירשנו מחכמינו את העקרונות על פיהם אנו מבדילים בין שלוש "הדתות האלוקיות", שכל אחת מהן טוענת שלא הומצאה על ידי חכמים, אלא הובאה לעולם בשליחות נאמנה של נביא. לדעת ר' יוסף אלבו, יתכן שבעת ובעונה אחת יתקיימו כמה דתות אלוקיות, והאחת לא תסתור את השניה. שמא אנשים שונים, בני אומות שונות, שלפי טבע מזג אבותיהם ומקום הימצאם נצרכים לעצות שונות: לאלה נשלח שליח אחד שיאמר את שמתאים להם, ולאחרים נשלח שליח אחר שיאמר את מה שמתאים להם. סתירה ביניהם יכולה להיווצר רק אם אלה ירצו לכפות את דתם על אחרים בטענה שדתם מחייבת אותם לכך. אבל כל עוד כל אחד יודע את מקומו ואת מצבו לא תהיינה סתירות. לדעתו, מציאות כזו אכן אפשרית, שהרי עוד קודם מתן תורה, לפני בואו של משה, היו מצוות לבני נח, ולא באה תורת משה לסתור את דתם של בני נח. אין בתורה יומרה להיות דת כוללת של כל בני האדם, שהרי לבני נח יש דת נכונה ואמיתית.

בדבריו אלו יש חידוש מסוים: יש דת אלוקית אך היא לא חייבת להיות אחת. עתה צריך לברר מהו היחס בין הדברים. תורת משה לא פונה רק לבני ישראל, אלא היא מאשרת מחדש את תורת בני נח. מתוך ההתגלות האלוקית, תוך כדי הפניה לישראל מה עליהם לעשות וממה להמנע, נמסר גם כיצד מסודר העולם - שיש בעולם חוקה אחת נוספת, שמתאימה ומחייבת אנשים אחרים. תורת משה מאשרת את תורת בני נח, ובוודאי שאינה סותרת אותה. אין סתירה בין החיובים, אלא שכאן ישנם חיובים רבים יותר, ובתורת בני נח פחות. אדרבה, בדת בני נח יש שכבות גם של הדת הטבעית, גם של הדת הנימוסית וגם של הדת האלוקית. הדת האלוקית מביאה מספר לא גדול של עקרונות שהם צריכים לפתח גם את הנטיות הטובות הטבעיות, לגדור את האדם מפני נטיותיו הרעות. מצות הקמת בתי דין באה לעודד את החכמים לדאוג לרווחתה של החברה, מבחינת ההתקדמות של התרבות, החכמה והמוסר. וכל זה לא בהמצאתם כי אם במצוות אלוקים. לכן, בן נח שעבר על אחת משבע המצוות חייב בעונש כבד, מה שאין כן בתורת משה, שאם עבר יהודי על אותה מצווה, אינו חייב באותו העונש. זאת מפני מספרם המצומצם של מצוות בני נח. למשל, אין מצוה כיצד לדון. המצוה היא להקים בתי דין לרווחתו של הציבור. זו מצוה מוחלטת, ומי שלא שומע לה עובר על מצוות ה', ולא רק מסתבך בבעיה חברתית כמו בדת הנימוסית. ולכן העונש הוא כבד.

אנו מוצאים, אם כן, שאפשרי שתהיינה יותר מדת אלוקית אחת, עם קשר ביניהן. כיצד נברר אם הדת היא אכן אלוקית או שמא הומצאה? אולי הדת הזו מזוייפת? ברור שמצוות בני נח אמיתיות הן, הן מצד מסורתם של בני נח, והן מצד האישור שניתן בתורת משה, שהיה שליח נאמן. עלינו לבדוק שני עקרונות בכל מי שמתיימר לומר שדתו היא דת אלוקית: א. אנו צריכים לבדוק את תכני הדת עצמה. ב. האם השליח, הנביא, אכן היה נביא-אמת או לא.

הנצרות איננה דת אלוקית

בהתאם לכך קובע ר' יוסף אלבו: הנצרות איננה דת אלוקית כבר מן העיון בדת עצמה, שהרי היא סותרת את העיקר של אחדות ה'. יש בה הגשמה מסוימת. לא יתכן שזו תהיה דת אלוקית. הרי גם הנצרות וגם האיסלם מסכימים שהיהדות היא דת אלוקית, שתורת משה אמיתית וקדומה יותר. הבה נבחן שם, בתורת משה, מהם העקרונות הבסיסיים, ועל פי זה נוכל לבדוק אם המאוחרות יותר נאמנות לעקרונות אלה. אם אנו מוצאים שאחד העיקרים בתורה הוא עקרון אחדות ה' ואי-גשמיותו, איך יתכן שתבוא דת אלוקית אחרת ותסתור עיקר זה. מדובר בעיקר היסודי ביותר! אין אנו זקוקים לבדוק את השליח, מספיק לנו שבחנו את תורתו. אם הדת עצמה איננה מתאימה הרי שאין צורך בבדיקה נוספת. הסחורה מזוייפת ולכן אין זה חשוב מיהו השליח.

כאמור, ר' יוסף אלבו השתתף גם בויכוחים פומביים. בויכוחים אלו אסור היה לו לומר, למשל, 'הנצרות היא שקר'. הוא יכול היה להציג סתירות פנימיות שהשופטים יבינו אותן מעצמם. לכן הוא הלך בקו הזה, שליהודים יש דת אלוקית מוסכמת. הנה הוא פורס את הדברים כיצד נבחנת דת אלוקית, ועל השופטים להחליט. יש סתירה פנימית בכך שהנצרות מחוייבת ליהדות, לתורה, ומצד שני היא משנה כל כך הרבה. אם כן, מהו סוג המחוייבות, היכן ההמשך, היכן הרציפות?

המשומדים מודים בבכורתה של היהדות ובצדקתה, אלא שטענו שהמשיח כבר בא. מכיוון שבא המשיח, צריך להאמין בו. יש לנו עדויות ופרוטוקולים מאותו הויכוח. ר' יוסף אלבו לא יכול היה לומר שהמשיח לא בא, שהרי מולו יושב המלך הנוצרי. ועל כן אמר ר' יוסף אלבו: גם אם יוכיחו לי שהמשיח כבר בא, אין זה אומר שזה פחות טוב להיות יהודי. מדוע צריך לשנות את היהדות? מה המשיח גורע מהיהדות?

ר' יוסף אלבו לא בא לשכנע את מאות מליוני הנוצרים לעזוב את דתם. לא זו היתה כוונתו. הוא ידע שאין זו המלאכה שמוטלת עליו. הוא בא להגן על היהדות, ראשית דבר, בעיני היהודים עצמם. המשימה הקשה ביותר היתה לבצר את הקהילה היהודית. היהודים היו מיעוט נרדף וחסר זכויות. הדבר היחיד שיכול היה לעמוד מול הלחץ המתמיד, לעיתים ברכות ולעיתים בקשיחות, היתה התודעה של הצדק: אנחנו הצודקים למרות שאנו מעטים, למרות שאנו לחוצים, ולמרות שאין לנו זכויות. תחושה זו אפשרה לעמוד בלחץ. וזו היתה המגמה של ר' יוסף אלבו - להראות ליהודים בדרך הגיונית, פשוטה יחסית, בסגנון קליט, שלמרות שיש דתות גדולות, ושליטים גדולים שמדברים בשמן, אין הן יכולות להתחרות עם היהדות, אפילו לא כמקבילות. ואפילו אי אפשר לומר, שאצלנו יש אמת, וגם אצלם יש אמת מסויימת. בהקשר זה מסתמך ר' יוסף אלבו, מתוך היכרות מצויינת עם כתביהם של הנוצרים, על הכרתם הם בראשוניותה ובבכורתה של היהדות כתורה וכהתגלות אלוקית.

האיסלאם איננו דת אלוקית

לגבי האיסלם. שם אנו מוצאים את העקרון של אחדות ה' ואי-גשמיותו. אלא ששם הבעיה היא בשליח. הוא איננו עומד בקריטריונים של נביא על פי הדגם של משה. שהרי על משה העידו רבבות אלפי ישראל, שראו ושמעו שה' מצוה עליו, ומפעם לפעם היו רואים איך שהענן יורד על האוהל וכו'. היתה עדות אובייקטיבית של רבבות רבות אנשים, שהעידו לעצמם ולאחרים, שהשליח הזה הוא שליח אמת. מה שאין כן במי שנקרא נביא באיסלם. בא אדם יחיד שטען שראה ושמע. לא די בטענה כזו כדי לקבוע שפלוני הוא נביא אמת.

שאלה: מה לגבי שאר נביאי ישראל? תשובה: שאר הנביאים לא התיימרו לחדש דת. אילו היה בא אדם ואומר שיש לו בשורה, וצריך לבטל מצוה כהוראת שעה, יתכן שהיה עלינו להתחשב בדבריו. אך כשבא אדם וטוען שיש לו דת חדשה ומצוות חדשות המבטלות את הקודמות להן - עליו להוכיח את עצמו.

בקוראן נקראים היהודים "עם הספר". יש להם ספר שבא בהתגלות אלוקית. אם בא אדם ומבטל אותו, וטוען שהוא הנביא האחרון, יש לברר אם הוא נכנס לגדר של נביא, שהרי יש לנו דוגמא מיהו נביא. כפי שאדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא רופא, כי יש לנו דוגמא מי מתאים להיות רופא - רופא צריך תעודות, עליו ללמוד במקום מוכר וכו'. על אחת כמה וכמה לגבי אדם שמבקש לחדש דת בעולם, לחדש אמת גדולה ולבטל אמת קודמת, שגם הוא מסכים שניתנה בהתגלות אלוקית.

זהו חלקו האחד של הספר: בירור האמיתות והתוקף של היהדות כדת אלוקית, לעומת דתות אחרות, שטוענות את אותה הטענה: גם לנו ישנה התגלות שבאה בשליחות נבואית, וגם לנו יש מסורת. אבל אם בודקים את טענתם על פי הדגם הקדום הקובע, הרי שהיא אינה עומדת.

העיקרים

לאחר החלק הראשון העוסק בבירור הדת האמיתית ר' יוסף אלבו ניגש לדון בסוגיה שבעקבותיה נקרא ספרו "ספר העיקרים": מהם עיקרי האמונה היהודית? צריך לדעת שהעיסוק בעיקרי האמונה הוא דבר מחודש. ליהודים היתה תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. מה שכתוב בהן מחייב. ישנה מצוה קלה וישנה מצוה חמורה, אבל איזוהי קלה ואיזו חמורה? קשה לדעת. ובכל זאת, הרמב"ם ניסח שלושה-עשר עיקרים. הרמב"ם הסתמך על נוסחת חכמים (סוטה ד:): "הכופר בעיקר". כלומר, ישנו כופר, וישנו כופר בעיקר. כופר בעיקר חמור יותר מכופר רגיל או עבריין רגיל. איך ידע יהודי מיהו כופר בעיקר? היכן עובר הגבול? על כן, יש מקום לנסח עיקרים.

אומר ר' יוסף אלבו: הירבה הרמב"ם בעיקרים יותר מדי, שהרי אפשר לסכמם בשלושה בלבד. והם: א. האמונה במציאות ה'. ב. האמונה בתורה מן השמים. ג. האמונה בשכר ועונש. כל אחד מעיקרים אלו מתפרט לשורשים. למשל, האמונה במציאות ה', כוללת גם אמונה באחדותו, באי-גשמיותו וכדומה. האמונה בשכר ועונש היא גם אמונה בהשגחה. אמונה בתורה מן השמים כוללת גם אמונה בנבואת משה, שהתורה לא תהא מוחלפת ושיש תורה שבעל-פה. השורשים נובעים מן העיקר, והם התוכן של העיקר הזה.

מבחינת ר' יוסף אלבו חשוב להציג כך את הדברים, הן מבחינה הלכתית והן מבחינת הנהגת הקהילה היהודית. אין זה רק עניינו הפרטי של האדם הכופר בעיקר. הקהילה היהודית לא יכלה להרשות לעצמה שבתוכה יהיה יהודי שכופר בעיקר. יהודי כזה הוחרם והוצא מחוץ לקהילה כדי שלא יפורר את הקהילה כולה. אם כן, זוהי גם שאלה מעשית מציאותית. אלו מצבים יביאו לעונש חמור כל כך של הרחקת החבר מן הקהילה. אומר ר' יוסף אלבו, במידה מופלגת של סובלנות, שאדם הכופר בביאת המשיח, לא יקרא כופר בעיקר. אמנם, זוהי עבירה קשה, אבל אנו מוצאים דבר שכזה בגמרא: "ר' הלל אומר: אין להם משיח לישראל" (סנהדרין צט.), ורב יוסף עונה לו "שרא ליה מריה לר' הלל"! (ימחל לו אדונו - הקב"ה). לא החרימו אותו ולא נידו אותו. כלומר, מבחין ר' יוסף אלבו בין עבירות שונות. ישנן עבירות חמורות, דעות מוטעות, לא טובות, שוודאי לא נקבל אותן, אבל אינן כפירה בעיקר. ולעומת זאת, יש דעות שהן כפירה בעיקר ועימן לא ניתן להשלים.

אנו רואים, מאמץ גדול מאד לשמור על אחדות הקהילה, לא להרחיק אפילו את העבריינים, אפילו כאלה שדעתם הפרטית משיאה אותם לטעויות גסות בהבנת אמונת ישראל. המגמה לגדור את הגבול ולומר, כל עוד היהודי מאמין בה' ובתורתו, אלא שמפרשה על פי דרכו, הרי שהוא אחינו. אמנם, הוא אחינו הטועה, העבריין, אבל אחינו הוא. זו אמירה בעלת חשיבות רבה מאד. לפני כן, הנוצרים היו זקוקים ליהודים, שיעזרו להם במלחמתם במוסלמים, אבל ככל שהכיבוש הצליח ורגלי המוסלמים נדחקו מספרד, נעשה יחסם גרוע יותר. לעומת התגברות הלחץ הנוצרי על היהודים, דאג ר' יוסף אלבו לאחד את הקהילה, לא להרחיק בחיפזון אף יהודי ולא לדחוף אותו לידי הנוצרים. יש להסביר לו מה נכון ומה לא נכון ולהמשיך עימו את דו-השיח, להחזיק אותו בקהילה ולהציל אותו ואת משפחתו, ילדיו וצאצאיו.

שלושת העיקרים הללו שר' יוסף אלבו מציין, אכן היו מקובלים על פי רוב, וזה נתן אפשרות לשמור על הקהילה ולהתגונן ביעילות נגד הלחץ הנוצרי.

אם כן, אין אנו פוגשים כאן שיטה פילוסופית חדשה, אלא שיטה בהירה מאד, שעיקר הדגש שבה הוא הבהרת מעמדה הייחודי של היהדות, מבלי לדחוק את רגלי שאר העמים. לראשונה, מציין ר' יוסף אלבו את תורת בני נח כאפשרות טובה - אנו לא מתחרים עם הנוצרים או המוסלמים על העולם, אנחנו לא מנסים לייהד את כולם. מבחינתנו, יש עקרונות ידועים, מוכרים ומתאימים לבני נח, לכל בני האדם. לא חייבים להיות יהודי, אבל, יש להעמיד את ראשוניותה ובכורתה של היהדות מעל לכל, על ידי מופתים הגיוניים, הסברה מדויקת, משכנעת ובהירה, שכל יהודי יוכל להתרשם ממנה. הסברה שנובעת מתוך הכרת היהדות, אך גם של הדתות האחרות. לכן ספר העיקרים נעשה אחד הספרים הפופולריים, המקובלים והנקראים, גם בזמנו וגם לאחר זמנו. הספר נלמד ברבות מן הקהילות ושימש כאחד הספרים הקלים לקריאה, יחסית, והעמיד דברים ברורים והגיוניים לטובת היהדות. הוא משתמש בנימוקים פילוסופיים של כל חכמי ישראל שקדמו לו, ובוחר מביניהם את המשכנעים ביותר. הוא לא בוש מכך שנימוק אחד הוא מביא מספר אחד ואת הנימוק השני הוא מביא מספר אחר. הוא יודע שמחוייבותם של כל חכמי ישראל היתה לאותן המטרות שהוא עצמו מחוייב להן, ולכן אין בכך גניבה ספרותית ולא סתירה פנימית בין השיטות. הוא לוקח רק את העקרונות המוסכמים והמקובלים, אף על פי שכל אחד מהם נכתב ונהגה בספר שונה.

קישורים

מהדורה אינטרנטית של הספר מאתר דעת מאמר של הרב סולטנוביץ' על ספר העיקרים