אונאה (ממון)

הגדרה

המוכר חפץ ביותר משוויו בלי ידיעת הקונה, או הקונה חפץ בפחות משוויו בלי ידיעת המוכר {{{1}}}.

לדוגמא, חפץ ששוויו חמש פרוטות ומכרו בשש {{{1}}}.

מקור וטעם

מקורו מפורש בתורה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" {{{1}}}. ועובר גם בלא תגזול {{{1}}}.

בסוג הדין נחלקו הראשונים האם הוא איסור או ממון, ונפק"מ האם לפסוק כרב או כשמואל, שהרי הלכה כרב באיסורא וכשמואל בממונא {{{1}}}. וביאור מחלוקתם, שהדעה שהוא ממון סוברת שפירוש הלאו "לא תונו" הוא שמאנהו בכך שלא מחזיר לו את הממון, ולכן הלאו הוא תולדה מהממון. והדעה שהוא איסור סוברת שהלאו "לא תונו" הוא על האונאה עצמה ואינו תלוי בהחזרת הממון, ולכן הוא איסור {{{1}}}.

במהותו חקר הגר"ח האם אונאה היא גזילה ממש, שהתורה גילתה שכאילו לא נתן לו מדעתו, או שהיא איסור נפרד של לא תונו, והגזילה נובעת מהלאו של לא תונו {{{1}}}.

מקור חיוב ההשבה (במקרים שחייב להשיב, כגון אונאה של שתות במטלטלין, כדלקמן) לא כתוב במפורש בתורה {{{1}}} ולכן נחלקו בו המפרשים:

א) הפני יהושע כתב שהוא מדין השבת גזילה {{{1}}}.

ב) הגר"ח {{{1}}} והקונטרסי שיעורים {{{1}}} כתבו שהיא גזירת הכתוב נפרדת מ"אל תונו".

ג) השערי יושר {{{1}}} ביאר את המקור, שהרי הפסוק אוסר אונאה גם על הלוקח - "או קנה" {{{1}}}, ובדרך כלל הלוקח אינו יודע בשעת המכירה את שוויו האמיתי של החפץ, וזה נודע לו רק אחר כך. וא"כ הפסוק מלמד שלאחר שנודע ללוקח, הוא חייב להחזיר את האונאה למוכר. ומכאן המקור לחיוב ההשבה (ומזה לומדים גם למוכר).

ד) הרמב"ן {{{1}}} כתב שאפשר שהוא רק אסמכתא, והוא קבלה ביד חכמים.

פרטי הדין

דיני אונאה נחלקים ע"פ שיעור האונאה (יותר משתות, שתות ופחות משתות), סוג הנכסים (מטלטלין, קרקעות עבדים ושטרות) ועוד, ונחלקם לסעיפים נפרדים - יותר משתות, פחות משתות, קרקעות, דבר שבמידה ושוגג:

יותר משתות

יותר משתות בטל המקח {{{1}}}.

והטעם לזה, משום שהמחיר רחוק מן המקח יותר מדאי, וכאילו לא מכר לו כלל, שאין מקח כזה ראוי להתקיים {{{1}}}.

בדינו הסתפק הקונטרסי שיעורים האם יש בו גם דין החזרת האונאה. ונפק"מ כאשר המתאנה מוחל על ביטול המקח ואינו מוחל על החזרת האונאה, האם המאנה חייב להחזירה לו {{{1}}}.

פחות משתות

פחות משתות אין בו אונאה {{{1}}}.

והטעם לזה, משום שדרך הכל למחול על כך {{{1}}}. והוסיף הרא"ש {{{1}}} שדרך העולם למחול משום שהלוקח והמוכר אינם יכולים לדייק כל כך, ואף אם יבוא לערער - הדיינים לא ישומו בשווה: אחד מהם יאמר שיש בו שיעור אונאה, והאחר יאמר שאין בו.

בדין הפטור נחלקו הראשונים האם הוא רק פטור מהשבה, אך עדיין עובר בלאו {{{1}}} או שהוא היתר אף לכתחילה, שהתירו חכמים מפני תיקון היישוב, כדי שהסוחרים יוכלו להשתכר {{{1}}}.

קרקעות

קרקעות עבדים ושטרות אין בהן אונאה {{{1}}}.

בטעם לזה שאין אונאה בקרקעות חידש החינוך {{{1}}} שכיוון שהקרקע קיימת לעולם דרך הבריות למחול על האונאה. והמנחת חינוך {{{1}}} הביא צד שהוא גזירת הכתוב.

בדין הפטור כתב הרמב"ן {{{1}}} שהוא רק פטור מהשבה, אך עדיין עובר בלאו, והמנחת חינוך {{{1}}} הסתפק בזה^[1].

דבר שבמידה

דבר שבמידה במשקל ובמניין אפילו פחות משתות חוזר {{{1}}}. ויש בזה שלוש שיטות בראשונים {{{1}}}:

א) תמיד המקח בטל - בין במטלטלין ובין בקרקעות, בין ביותר משתות, בין בשתות ובין בפחות משתות.

ב) תמיד המקח קיים וצריך להחזיר את האונאה - בין במטלטלין ובין בקרקעות, בין ביותר משתות, בין בשתות ובין בפחות משתות {{{1}}}.

ג) במטלטלין - המקח בטל, בקרקעות - המקח קיים וצריך להחזיר את האונאה {{{1}}}.

שוגג

המאנה בשוגג, חידש הקונטרסי שיעורים {{{1}}} שאע"פ שחייב להחזיר, לא עבר באיסור כלל (ואינו כשאר העבירות שעבר באיסור בשוגג), שכל איסור אונאה נאמר רק כשמתכוון לכך.

הערות שוליים