אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הגדרה

אדם יכול לאסור רק חפצים ששייכים לו, אך לא חפצים של חבירו {{{1}}}.

לדוגמא, אדם שהשתחווה לחפץ של חבירו, לא אסרו {{{1}}}, המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, לא אסרה {{{1}}}.

דינים דומים: יש שני סוגי חלויות שאדם אינו יכול להחיל על דבר שאינו שלו:

א) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועל כך נדון בערך זה.

ב) אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו^[1].

מקור וטעם

מקורו מדאורייתא, ויש לכך שלושה מקורות מפסוקים:

א) "ופסיליהם תשרפון באש" {{{1}}} - דווקא שלהם, שהם היו יכולים לאוסרם, אך לא שלכם, שאת שלכם הם לא היו יכולים לאסור {{{1}}}.

ב) "לאסור איסר על נפשו" {{{1}}} - דווקא על נפשו, אך לא על אחרים {{{1}}}.

ג) "ואיש כי יקדיש את ביתו" {{{1}}} - מה ביתו שלו אף כל שהוא שלו, ולא של אחרים. ואע"פ שפסוק זה נאמר לגבי הקדש, לומדים איסור מהקדש, שכשם שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו {{{1}}}.

בטעמו יש שלושה הסברים:

א) אין לו כח לאסור את שאינו שלו {{{1}}}. והוסיפו ראשי הישיבות {{{1}}} שלאו כל כמיניה לייחד את החפץ לשם האיסור, כגון לשם עבודה זרה. ולטעם זה, בחלות מכח המעשה, שהמעשה עצמו אוסר את החפץ ולא האדם - יכול לאוסרו, שבחלות כזו ממילא לא האדם עצמו אוסר, כדלקמן^[2] {{{1}}}.

ב) אינו נאמן שהתכוון לאסור את החפץ, שאנו תולים שאין כוונתו אלא לצער את בעל החפץ {{{1}}}. ולטעם זה, כשברור שהתכוון באמת לאסור את החפץ, כגון שהוא מומר - אסרו {{{1}}}.

ג) הר"ש {{{1}}} כתב שלכל דין שבו אין אדם אוסר את שאינו שלו יש טעם מיוחד: עבודה זרה - אינה מיוחדת לעבודה זרה אם אינה שלו (כמו הטעם שהבאנו לעיל באות א), פרה אדומה - צריכה ניחותא של הבעלים, כלאי הכרם - צריך ניחותא או שיש גזיה"כ "כרמך".

במהותו חקר הגרמ"א עמיאל {{{1}}} האם כדי לאסור חפץ צריך שהוא יהיה שלו, או שאי אפשר לאסור חפץ שאינו שלו. ונפק"מ האם אפשר לאסור חפץ של הפקר^[3].

בדינים שונים

בחלות מכח המעשה^[4], דהיינו שלא האדם עצמו מחיל את הדין (כמו קניינים, שהאדם מחיל את הקניין ע"י ההגבהה, וכן קידושין וגירושין), אלא הדין חל ממילא (כמו נבילה, שהאדם רק הורג את הבהמה וממילא היא נאסרת) - יכול לאסור דבר שאינו שלו, שהאיסור לא נובע מהאדם אלא מהמעשה. ומה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודה זרה ובתכריכי המת, אע"פ שאיסורם מכח המעשה, הוא משום שעל אף שהאיסור עצמו מכח המעשה, הייחוד לשם עבודה זרה ולשם המת הוא מכח האדם, ולכן האדם לא יכול לייחדם, וממילא אינם נאסרים {{{1}}}.

ברובע, נרבע, כלאי בגדים, בשר בחלב ונתינת נבילה או חלב לתבשיל אדם כן אוסר את שאינו שלו. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

א) תוס' מחלקים שכל מה שאין אדם אוסר את שאינו שלו הוא רק באיסורים התלויים במחשבה, כגון עבודה זרה (שמחשבתו לעבודה זרה) וכלאי הכרם (שצריך ניחותא), אך ברובע נרבע, כלאי בגדים ונתינת נבילה וחלב לתבשיל, שאינם תלויים במחשבה - כן אוסר את שאינו שלו {{{1}}}. וביאר הגרש"ש {{{1}}} שהוא כלל שקבלו חז"ל שבדבר התלוי במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ב) הר"ש {{{1}}} כתב שלכל דין שבו אין אדם אוסר את שאינו שלו יש סיבה מיוחדת: עבודה זרה - אינה מיוחדת לעבודה זרה אם אינה שלו, פרה אדומה - צריכה ניחותא של הבעלים, כלאי הכרם - צריך ניחותא או שיש גזיה"כ "כרמך". אך שאר הדינים - רובע נרבע וכלאי בגדים - שאין בהם סיבה מיוחדת - אדם כן אוסר את שאינו שלו (ולגבי בשר בחלב הוסיף {{{1}}} עוד סיבה שאוסר, שהוא איסור התלוי בנתינת טעם, ואין לדמות איסורים התלויים בנתינת טעם לשאר האיסורים, ולא פירש את הסיבה לזה).

פרטי הדין

במעשה, כגון שלא רק השתחווה לבהמת חבירו (שאז לכל הדעות לא אסרה, כדלעיל), אלא ששחט אותה לשם עבודה זרה, וכן המנסך יין של חבירו, נחלקו בזה תנאים, אמוראים {{{1}}} וראשונים {{{1}}} האם גם בזה נאמר שאין אדם אוסר את שאינו שלו {{{1}}}.

המקור לדעה שאוסרת ע"י מעשה, מהפסוק "ואת כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" {{{1}}} - דהיינו שגנזום והקדישו אחרים תחתיהם, משום שנאסרו ע"י מעשה {{{1}}}. ונחלקו הראשונים האם הוא מן התורה או מדרבנן {{{1}}}.

הטעם לדעה שאוסרת ע"י מעשה, שדווקא במחשבה אין אדם אוסר כי איסור שבמחשבה הוא איסור שהאדם מחיל אותו (חלות מכח האדם^[5]), ואין לאדם כח להחיל על דבר שאינו שלו, אך איסור שבמעשה הוא איסור שחל ממילא (חלות מכח המעשה), והיא חלה בלי קשר לאדם שעשה את המעשה (כמו שהנותן בשר לחלב של חבירו אסרו, שאין הנתינה אוסרת אלא המציאות שהבשר והחלב מעורבים זה בזה) {{{1}}}^[6].

הפקר, וכן חפץ שבעליו אינו מעכב, ואפילו בלי שליחות של בעליו, אדם יכול לאוסרו, וכל מה שאין אדם אוסר הוא דווקא בעל כורחו של הבעלים, שאז לאו כל כמיניה לאוסרו, שאינו יכול לייחד את החפץ לאיסור. ובזה שונים איסורים מקניינים, שהרי אי אפשר להקנות חפץ של הפקר או חפץ של חבירו אפילו אם אינו מעכב (אלא אם כן הבעלים עשאו שליח) {{{1}}}^[7].

דבר שאינו ברשותו אך הוא שלו, כגון שגזלוהו ממנו, נחלקו האחרונים האם יכול לאוסרו: הקובץ הערות {{{1}}} כתב שגם בזה אינו אוסר, והעונג יום טוב {{{1}}} כתב שכן אוסר, ורק אינו שלו אינו אוסר, כי אינו שלו גרוע מאינו ברשותו.

ראה גם

אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו

בעלות

דבר שאינו ברשותו

הערות שוליים