הרשאה
|
|
יפוי כח, סמכות הניתנת לשליח לדון עם בעל דינו של שולחו, כאילו היה זה דינו האישי של השליח.
יפה כחה של הרשאה מסתם שליחות, שאף על פי ש"שלוחו של אדם כמותו", מכל מקום מכיון שאין השליח בעלים על הדבר, אין בעל הדין מחוייב לדון עמו, ויכול לומר לו "לאו בעל דברים דידי את" (אינך בעל דברים שלי), מה שאין כן כשבא השליח בהרשאה אין בעל הדין יכול לומר למורשה "לאו בעל דברים דידי את", אלא רשאי המורשה לכופו בבית דין לדון עמו, כאילו היה זה דינו האישי של המורשה.
בהרשאה מקנים לשליח את החוב ע"י קניין אגב עם 4 אמות מקרקע של המשלח.
|
שטר הרשאה
בפנינו חתומים מטה עדים ר' פלוני, בלי זכר ואונס כלל אלא בלב שלם ונפש חפיצה ודעת שלימה, מינה והרשה אגב ארבע אמות קרקע, מיוי גמור והרשאה גמורה והשלטה שלימה לר' פלוני לתובע ולקבל ולגבות בעדו ובשמו כל זכות וכל חוב וכל תביעה וכל חוב וכל ממונא ודררא דממונא אשר לפלוני הנזכר על כל איזה גברא איש או אשה בעולם בין השטר ובין בעל פה, הן מחמת פקדון או מחמת חוב או איזה עסק ומשא ומתן או מחמת כל איזה צד ואופן ועניין שיהיה בעולם ובכל מקום בעולם. ובפרט מינה והרשה לר' פלוני הנזכר לתבוע ולקבל מפלוני כל וכך דינרים או נכסים שחייב לפלוני הנזכר, כפי הנראה משטר חוב שיש לו ביד פלוני ועל כל הנזכר שם פלוני המרשה הנזכר יד פלוני המורשה הנזכר ידו ככוחו ותביעתו כתביעתו וכו' והכל שריר וקיים. |
| על פי "אוצר השטרות הנהוגים בישראל", ירושלים תרפ"ו עמ' 277 |
הרשאה במשפט העברי, היא נתינת סמכות לאדם אחר, במטרה שיבצע פעולה משפטית למען אדם אחר.
פעולה זו נעשית, למשל, כאשר אדם רוצה לשלוח שליח (הלכה) כדי לגבות את חובו ממקום שהוא עצמו אינו יכול או אינו רוצה להגיע לשם.[1] דוגמה נפוצה להרשאה בהלכה היא מכירת חמץ, בו ממנה כל אחד את הרב כדי למכור את החמץ שלו, וזאת במקום להטריח כל אחד ואחד למכור את החמץ לגוי, כותב כל אחד שטר הרשאה לרב בו הוא מרשה לו למכור את חמצו לגוי.
הראשונים נחלקו מה היא ההגדרה המשפטית של ההרשאה,{{{1}}} ומסקנת התוספות היא שהרשאה עובדת כשליחות. בהתאם לכך, מי שמרשה את חבירו כדי לגבות את חובו, למעשה ממנה אותו לשליח כדי לבצע בשמו את הפעולה.
הערות שוליים
הערות שוליים
- ↑ ראה למשל תבנית:בבלי.