מזבח העולה

מזבח העולה (מכונה גם מזבח החיצון או בפשטות המזבח; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת ומזבח אדמה) היה אחד מכלי-הקודש המרכזיים בבית המקדש, בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיון שהוא עמד מחוץ להיכל בבית המקדש. השם מזבח העולה בא להבדיל בין המזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים קרבנות, ובין מזבח הקטורת, הקטן יותר, שעמד בהיכל, ושימש להקטרת קטורת.

תולדות המזבח

המשכן

עם הקמת המשכן, עשו בני ישראל, על פי ציווי, מזבח עצי שיטים המצופה נחושת, כדי להקריב עליו קרבנות. מזבח זה שימש (יחד עם שאר המשכן) עד הקמת בית המקדש בירושלים. לפי התיאור בתורה^[1], היה המזבח רבוע, אורכו ורוחבו היו חמש אמות (כשניים וחצי מטרים) וגובהו שלש אמות (כמטר וחצי)^[2]. בארבע פינות המזבח בלטו קרנות. בין הלוחות שהרכיבו את המזבח היה חלל, אותו מילאו באדמה בכל מקום שבו הציבו את המשכן.

בית המקדש הראשון

המזבח שהקים שלמה בבית המקדש הראשון נזכר כ"מזבח נחושת"^[3], אולם לפי פרשנים מסורתיים^[4] הוא נעשה מאבן, והוא נקרא מזבח נחושת, משום שהוא נעשה כתחליף למזבח הנחושת שעשה משה. עם זאת מהמסופר על אחז מלך יהודה שהעביר את "מזבח הנחושת" ממקומו למקום אחר (מלכים ב' טז, יד), נראה שהיה עשוי מעץ כמו במשכן.

לפי ספר דברי הימים אורכו ורוחבו היו עשרים אמה, וגובהו - עשר אמות^[5], אולם לפי המשנה ^[6], שטח זה של עשרים אמה אינו מתייחס אלא למקום המערכה - השטח הפנוי למערכת האש שעל המזבח, בעוד שהשטח הכולל של המזבח היה עשרים ושמונה אמה על עשרים ושמונה אמה.

אחז מלך יהודה הזיז את המזבח שעשה שלמה ממקומו, והציב במקומו מזבח גדול יותר בדמות מזבח שראה בדמשק. יש הרוצים לטעון שככל הנראה סולק המזבח שהציב אחז בידי חזקיהו בנו, והמזבח חזר למקומו עד שנהרס במהלך חורבן הבית הראשון. עם זאת חוקרים טוענים שמדברי יחזקאל עולה ש"מזבח הנחושת" נותר היכן שאחז העבירו לשם, עד לחורבן הבית^[7].

בית המקדש השני

כאשר שבו גולי בבל לירושלים והחלו לבנות מחדש את המקדש הם החלו ראשית לבנות את המזבח, שהוסיף לתפקד גם לאחר שנעצרה הבניה בעקבות כתבי השטנה של צרי יהודה, על פי המסורת הקובעת "שמקריבין אף על פי שאין בית"^[8]. מאוחר יותר הושלמה בניית בית המקדש השני כולו. לפי הגמרא^[9], אחד הנביאים שהיה בדורם של עולי בבל העיד על מקום המזבח, וכך התאפשרה בנייתו במקומו המדויק. הרמב"ם ^[10] כותב, על פי גמרא זו: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".

במהלך כיבוש ארץ ישראל על ידי יוון ציווה אנטיוכוס אפיפנס להקריב על המזבח קרבנות לזאוס, דבר שהוביל למרד החשמונאים ועליית החשמונאים לשלטון.

לאחר טיהור המקדש בידי הכהנים ממשפחת חשמונאי הרסו הללו את המזבח הישן, וגנזו את אבניו בלשכת החותמות שבבית המוקד. צורתו של המזבח החדש שהקימו מפורטת במשנה במספר מקומות. עם חורבן בית שני נהרס המזבח ופסקה עבודת הקרבנות במקדש.

המזבח שהקימו בני חשמונאי היה בנוי מארבע שכבות בגדלים שונים ששיוו למזבח צורה מדורגת, וגובהם הכולל היה עשר אמות (כחמישה מטרים). בתחתית ניצב ה"יסוד" ששטח בסיסו היה 32x32 אמות וגובהו אמה, מעליו היו ה"סובב" (שגובהו היה חמישה מטרים) וה"כרכוב" (בגובה שלושה מטרים). בארבע פינותיו העליונות של הכרכוב בלטו ארבע "קרנות המזבח" - ריבועים בגודל של אמה על אמה, שגם גובהם אמה. בצידו הדרומי של המזבח היה כבש מרכזי, שרוחבו שש עשרה אמות, ובאמצעותו עלו הכהנים לגג הכרכוב. לצידו היו שני כבשים קטנים, בהם נגשו הכהנים אל היסוד והסובב. ליד הקרן הדרומית-מערבית הוצבו 2 ספלים עליהם נוסכו היין או המים שהובאו כנסכים לקרבנות. על גג הכרכוב הונחו שלושה ציבורי עצים ("מערכות") שדלקה בהם "אש התמיד".^[11] במרכז גגו של המזבח עמד התפוח - מצבור דשן שהצטבר על המזבח.

מיקומו של המזבח ממזרח למערב היה 22 אמה מזרחית לפתח האולם בבית המקדש, ו-22 אמה משערי ניקנור. מיקומו של המזבח מצפון לדרום שנוי במחלוקת. על פי המסורת המזבח ניצב בשטח נחלת שבט בנימין בסמוך לגבול שבינו ובין נחלת שבט יהודה.

נסיונות לבניין המזבח

עם תחילת תנועת הציונות הציע הרב צבי קלישר לחדש את עבודת הקרבנות גם ללא הקמת מקדש כפי שהיה בתחילת ימי בית שני ואף החל בנסיונות גישוש לקבלת היתר מהשלטונות העות'מאנים לכך.

בעיה הלכתית מסוימת בחידוש עבודת הקרבנות היא חוסר הידיעה הוודאית לגבי מיקומו המדויק של המזבח. בעיה זו יכולה להיפתר על ידי נביא או על ידי ראיות הלכתיות-היסטוריות-ארכאולוגיות שונות.

מכון המקדש החל בשנת 2009 לאסוף אבנים שלמות מים המלח, והחלו להקים מאבנים אלו את מזבח העולה במידותיו המינימליות לפי ההלכה (חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב, שלוש אמות גובה) בצהרי תשעה באב במצפה יריחו.^[12]

בהמשך השנה מכון המקדש בנה מזבח במידות מינימליות ביותר והוסיף אותו לתצוגה הקבועה שלהם בירושלים. מזבח זה אינו כשר להקרבה, מאחר שנגע בו ברזל (על פי אתר מכון המקדש). את המזבח יצר האמן אסף קדרון, והאבנים נלקטו מאזור המזבח בהר עיבל שם בנה יהושע בן נון מזבח בעת כניסתו לארץ.^[13]

חלקי המזבח

במשכן

אורך המזבח ורחבו היה חמש אמות וגובהו שלוש (לפי פשט הפסוק וכן שיטת רבי יהודה. לפי שיטת רבי יוסי הגובה הנ"ל מדבר משפת הסובב ומעלה, והגובה הכולל הוא עשר אמות, כפול מהאורך, כמו הפרופורציות של מזבח הזהב‏^[14]).

בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח.

מתיאור עבודת הקרבנות (שמות כט, יא ועוד) עולה שבתחתיתו בלט "יסוד" כמו במזבח העולה המאוחר, שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו.

לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח.

בבית המקדש השני

מזבח העולה בבית המקדש השני היה בנוי כעין מגדל, שנעשה צר יותר ככל שהוא עולה מן הקרקע. למזבח מספר חלקים^[15]:

• יסוד המזבח - בסיס המזבח, הצמוד לקרקע. היסוד הוא מעין מדרגה הבולטת מחוץ למזבח, ברוחב אמה ובגובה אמה. היסוד מקיף את רוב המזבח: הוא נמשך לאורך הצד הצפוני (32 אמה), כולל הזווית הצפון מזרחית, והצד המערבי (32 אמה), כולל הזווית הדרום-מערבית. בצד הדרומי ובצד המזרחי אין יסוד, למעט אמה אחת (בקצה המערבי והצפוני, בהתאמה). יסוד המזבח משמש לשפיכת הדם שנשאר במזרק לאחר זריקת הדם העיקרית, ומשם הייתה תעלת ניקוז שהובילה לנחל קדרון.

• חוט הסיקרא - קו מסומן בצבע אדום, המקיף את המזבח במחצית גובהו. הקו נועד לסמן את ההבדל בין חציו העליון של המזבח, המיועד לזריקת הדם בקורבן חטאת ובעולת העוף, לבין חציו התחתון, המיועד לזריקת הדם של שאר הקרבנות.

• סובב - מעין מדרגה ברוחב אמה, לאחר שהמזבח עלה שש אמות מעל פני הקרקע. הסובב מקיף את כל המזבח (אורכו 30 אמה לכל כיוון), וכבש מיוחד הוביל אליו. הכהנים הולכים על הסובב בעשיית חלק מן הקרבנות.

• ראש המזבח - גג המזבח, בגובה תשע אמות מעל פני הקרקע. אורכו ורוחבו 28 אמות.

• קרנות המזבח - ארבע בליטות בארבע הפינות של ראש המזבח. כל בליטה היא מעין קובייה שאורכה רוחבה וגובהה אמה אחת.

• מקום הילוך רגלי הכהנים - מסלול הליכה היקפי בראש המזבח, באמה שלפנים מן הקרנות.

• מקום המערכה - שטחו הפנימי של ראש המזבח, עליו מניחים הכהנים את מערכות העצים, המשמשות לשריפת ("הקטרת") הקרבנות. אורכו ורוחבו 24 אמות. במרכז גג המזבח נמצא ה"תפוח", מקום לריכוז האפר שהצטבר במזבח, לפני פינויו אל מחוץ למקדש.

• כבש - מדרון בצידו הדרומי של המזבח, המשמש לעליה אליו וירידה ממנו. המדרון תופס שלושים אמה בשטח הקרקע, ושיפועו בערך 16 מעלות. הסיבה לעשיית הכבש היא שע"פ הפרשנות החז"לית אסור גם לכהנים הלבושים במכנסיים לעלות על המזבח במדרגות, כי הרמת הרגליים והפשלת הבגדים יש בה חוסר צניעות כראוי לקדושת המקום^[16]. משני צידי הכבש הראשי קיימים שני כבשים נוספים, ליסוד ולסובב^[17].

• שיתין - בור בתחתית המזבח, אליו מתנקזים הנסכים שנשפכים על גבי המזבח.

השימוש במזבח

השימוש העיקרי במזבח היה לצורך הקרבת הקורבנות השונים: דם הקרבנות נזרק על המזבח, ואיברי קורבן העולה, החטאות החיצוניות, קורבנות האשם, קורבנות השלמים והמנחות לסוגיהם הוקרבו על המזבח.

בנוסף נסכי היין והמים נוסכו על גבי המזבח במקום מיוחד.

מדי יום קיימו במזבח את מצוות תרומת הדשן.

בסוכות שימש המזבח לטקס ההושענות והיו מקיפים את המזבח בערבות.

המזבח כמקום מקלט

בספר שמות (כא, יד) נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות".

חז"ל הסיקו מלשון הפסוק, שאכן בתנאים אלו אין המזבח מגונן על הרוצח, אך הוא כן מגן זמנית, אם הרוצח מקיים שלושה תנאים:

1. הרוצח הוא רוצח בשגגה ולא במזיד.
2. הוא אינו אוחז במזבח אלא נמצא על גביו.
3. הוא כהן ועבודה בידו.

בכל מקרה אחר, הרוצח נלקח בעל כורחו לבית הדין (או, אם מדובר ברוצח בשוגג שהורשע, גואל הדם רשאי להורגו), אף אם מדובר בכהן הנצרך להפסיק באמצע ההקרבה.

בתקופת מרד אדוניהו נגד שלמה המלך ניסו יואב בן צרויה שר הצבא וגם אדוניהו עצמו (בנפרד) למצוא מקלט בכך שאחזו בקרנות המזבח. אדוניהו ירד מהמזבח בעצמו לאחר ששלמה הבטיח לו שלא יהרוג אותו, בתנאי שלא ימרוד יותר (מאוחר יותר, כאשר אדוניהו הפר את התנאי, שלמה אכן הורה להוציאו להורג) אבל את יואב נאלץ בניהו בן יהוידע להרוג במקום.

בעקבות המקרים האלה נוצר הפתגם "אוחז בקרנות המזבח", כשהכוונה היא למי שמנסה להינצל בדרכים לא כשרות.

כלי המזבח

למזבח העולה היו מספר כלי שרת ששמשו לעבודה השוטפת, שאותם במהלך היום היו שומרים על שולחן ליד המזבח שנקרא שולחן הכלים. הכלים הם:

קילשונות ארד

קילשונות הארד נקראים גם בלשון המשנה צינורות או מגרפות כפי שמוזכר במסכת תמיד‏‏^[18]. הקלשונות שמשו להעברת הדשן ממערכות האש שהיו קיימות אל התפוח.

צלוחית הזהב וכוס הזהב

בכל יום, בזמן הקרבת קרבן התמיד היו מנסכים את היין בבית המקדש, ובנוסף לכך ניסכו את המים בכל יום בחג הסוכות. כדי לנסך את היין השתמשו בצלוחית הזהב, מעין קנקו עשוי זהב, שממנו שפכו את הנוזל אל כוס זהב. בתחתית כוס הזהב היה חור כדי להעביר את היין אל השיתין שבתחתית המזבח.

מחתת הכסף

בעזרת מחתת הכסף היו מקיימים בכל יום את תרומת הדשן, כאשר העבירו את הדשן שעל המזבח אל בית הדשן.

הכלי למנחות

כאשר רצו להקטיר מנחה כלשהי על מזבח העולה היו מכניסים את העיסה אל כלי מיוחד שבו נשמרה המנחה עד שקמצו ממנה והקטירו את הקומץ על לאש.

מזרק

המזרק הוא כלי ששימש לזריקת דם הקורבנות על מזבח העולה. בכל פעם ששחטו קרבן זרקו את דמו מעל או מתחת לחוט הסיקרא בעזרת המזרק.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• אשר גרוסברג, "המזבח, הכבש והנסכים", תחומין יא .

קישורים חיצוניים

• אלחנן סמט, ‏מזבח העולה ומעמדו, באתר דעת
• יצחק הרשקוביץ, המזבח כבית לה': עיון בתורת המקדש המימונית, JSIJ 8 (2009), עמ' 1-17.
• מאמר באתר של מכון המקדש על מזבח העולה והכבש.

תבנית:המקדש