האבות
|
|
האבות הם אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו. במונח אנו כוללים גם את האימהות שרה אימנו, רבקה אימנו, לאה אימנו ורחל אימנו. המשותף לכולם שאנו רואים במעשיהם דוגמא לבניהם עם ישראל כפי שמובא לידי ביטוי בפרשנות חז"ל שמעשה האבות הם סימן לבנים. (ראו להלן)
בלהה וזלפה אשר ליעקב ילדים, שמהם נולדו ארבעה משנים-עשר השבטים, אין הן נכללות באמהות , בשל העובדה שילדו על ברכי אדונותיהן וילדיהן נקראות אחר רחל ולאה.
על-פי ספר בראשית האבות והאמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, חוץ מרחל אימנו שנקברה בדרך לבית לחם (ראה גם: קבר רחל).
יחס אבות לבנים
הרב יעקב משה חרל"פ כתב: היחס של ישראל אל האבות, אברהם יצחק ויעקב, אינו כיחס של נינין ונכדים, אלא כיחס הבן אל אביו" , כפי שנאמר במסכת ברכות: ""אין קורין אבות אלא לשלושה ואין קורין אמהות אלא לארבעה" (מסכת ברכות, ט"ז,ב'). והוא ממשיך :"כי האבהות של האבות חדורה בתוך כח אחד ואחד מישראל בכל הדורות כלם. כאילו כלם נולדן מהם ממש. ולכן אין דור שאין בו כאברהם אבינו - כפי שנדרש במדרש רבה לפרשת וירא על הפסוק : ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים אברהם אברהם... ר' אליעזר בן יעקב אמר: לו ולדורות. אין דור שאין בו כאברהם, ואין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה, ואין דור שאין בו כשמואל" (נ"ו). ו"כל אדם חייב לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו רבא פרשה כ"ג). זאת היא סגולתם הנפלאה של ישראל שהתיחסותם אל האבות היא כאיו לא היה אמצעי בין כל אחד ואחד מהם לבין אברהם יצחק ויעקב.
ואם אמנם הגלות גרמה שסגולה נפלאה זאת תהיה נעלמה וצד האבהות בישראל אינו מתגלה, היא תשוב לתפארתה כמו שנאמר ב פרשת בְּחֻקֹּתַי שבספר ויקרא: " וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (כ"ו,מ"ב)
מעשה אבות סימן לבנים
האמרה מבוססת על מדרש רבה בד"ה והוא יושב פתח האהל כחום היום - "רבי ברכיה משום ר' לוי אמר: ישב כתיב, בקש לעמוד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: שב, אתה סימן לבניך. מה אתה יושב ושכינה עומדת, כך, בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן. כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין קריאת שמע, והן יושבים לכבודי ואני על גבן, שנאמר (תהלים פב): אלהים נצב בעדת אל." - כלומר, מה שקרה לאבות – יקרה גם לבנים, במשך כל הדורות הבאים. הבנים חוזרים ויחזרו על מעשי אבותיהם." (מ"ח).
הרמב"ן כתב בפירושו לספר בראשית על ד"ה ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - " אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה. ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:
ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שציווה לברוך "והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'" (ספר ירמיה, נ"א, ס"ג- ס"ד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (ספר מלכים "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (ב', י"ג, ט"ז - י"ז), . ונאמר בהמשך :"ויקצוף עליו איש האלוהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם" (י"ט)
ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם". פירושיו של הרמב"ן בהמשך על המחשת אירועים דומים.
מעשי אבות סימן לבנים [תנחומא, לך לך, ט'] זאת אומרת הם מלמדים את הבנים איך להתנהג. הרמב"ן בסוף ספר בראשית [בראשית, י"ב, ו': ל"ו, מ"ה: וכן בבא בתרא ק. בראשית רבה, מ', ו'] מוסיף שמעשי האבות הם יצירה לבנים, שהאבות יצרו בהתנהגותם את עתידו של עם ישראל.
דוגמאות משיחתו של הרב אהרון קוטלר במאמרו על הנושא הנ"ל.
- למה ישראל נחלו רק שבע ארצות לעומת עשר שהובטחו עשר - בברית בין הבתרים. שאר הארצות – קיני, קניזי וקדמוני – הובטחו לעתיד לבא [בראשית רבה, מ"ד, כ"ג וכן רש"י על פסוק ט"ו, י"ט] הטעם הוא: ה' אמר לאברהם התהלך בארץ לארכה ולרחבה כדי שתהא נוחה ליכבש לבניך. ברדיפתו אחר ארבעת המלכים נאמר "וירדף עד דן...וירדפם עד חובה משמאל לדמשק" [בראשית, י"ד, י"ד, ט"ו וברש"י] חז"ל אמרו שאין עיר בשם "חובה". הכתוב קורא לדן "חובה" כי שם נתחייבו ישראל בעגלי ירבעם, לכן תש שם כחו של אברהם. כיון שאברהם לא רדף אחרי המלכים אלא עד דן – לא הצליחו ישראל לכבוש יותר ולא נחלו את שלשת הארצות הנותרות [נפלאות מ'תורה ה' ית: מאמר מטמוני האבות, פי"ז] .
- אברהם יצא ממצרים "כבד במקנה בכסף ובזהב" [בראשית, י"ג, ב']. זו היתה סלילת הדרך לבני ישראל לצאת ממצרים ברכוש גדול" [ילקוט שמעוני, א', ס"ט: ב"ר' מ', ו'] פרקי דרבי אליעזר, כו.]
- כהקדמה למכות במצרים ועל הים, היו הנגעים הגדולים שבאו על פרעה על דבר שרה [השווה תנחומא, לך לך ה']. במצרים חיו ישראל , כידוע, בתכלית הצניעות [ויקרא רבה, ל"ב, ה'] ופרסמה הכתוב [שם, רש"י ויקרא, כ"ד י"א]מנין זכו ישראל לכוחות אלה של צניעות, שאף על פי שהמצרים השטופים בזימה העבידום בפרך ושלטו בגופם, בכל זאת לא יכלו לבטל את הצניעות של בית יעקב? חז"ל [שיא השירים רבה, ד', י"ב] שבכוחה ובזכותה של שרה נגדרו הנשים ובכוחו ובזכותו של יוסף הצדיק נגדרו האנשים. זאת אומרת שצניעותם של שרה ויסף נטעו את כח הצניעות בישראל.
- יוסף ליקט את כל הכסף במצרים - זו היתה הכשרת הדרך לעם ישראל ל-"וינצלו את מצרים".חז"ל אומרים: עבור המים שנתן אברהם לאורחיו על ידי שליח [יוקח נא מעט מים (בראשית, י"ח, ד')], שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח [שמות רבה, כ"ה, ה': וירם משה את ידיו ויך את הסלע (במדבר כ', י"א: הובא ברש"י : בראשית י"ח, ד' בשמות רבה מובא שמות י"ז, ו']
- בלחם שלקח אברהם בעצמו [ואקחה פת לחם (בראשית י"ח, ה')] שולם לבניו על ידי הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים [שמות, ט"ז, ד'].
בכל הדוגמאות נלמד שמעשי האבות לא היו פעולות סתמיות כי אם מעשים מכוונים לבניין עתידו של עם ישראל ושל העולם כולו.
התנהגות בעת רעב בארץ
הרב דב ביגון במאמרו על הנושא :אלקים חשבה לטובה - לפרשת תולדות של מכון מאיר מדגים את האימרה כאשר הוא מראה כיצד האבות התנהגו בעת משבר כלכלי חמור עד כדי רעב:
- אברהם אבינו נאלץ לרדת למצרים: "ויהי רעב בארץ וירד מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית י"ב, י').
- יצחק אבינו ירד רק לגרר: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה" ( כ"ו, א').
- יעקב אבינו ירד מצרים ושם נשארו בני-ישראל תקופה ארוכה: "כי חזק הרעב בכל הארץ, וירא יעקב כי יש שבר במצרים... ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (מ"ב).
אבל המקרא מדגים גם גי מכל משבר האבות יצאו מחוזק:
- אברהם - "ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים... ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (ספר בראשית, י"ב ,י"ג).
- יצחק - "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד', ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה" ( כ"ו, י"ב-י"ד).
- יעקב - יוסף בנו נהפך לשר האוצר במצרים וכלכל את אביו ואחיו בעושר ובכבוד ככתוב: "אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (שם, נ', כ"א).
ומסכם הרב ביגון: "כל אחד מהאבות אינו יושב בחיבוק ידיים בזמן המשבר הכלכלי אלא תופס יוזמה ופועל במטרה לשרוד: אברהם יורד למצרים, לשבור אוכל. יצחק יורד לגרר, זורע ואף חופר בארות. יעקב אבינו שולח את בניו לשבור לחם במצרים, והקב"ה שולח את יוסף למחיה לאביו ולאֶחיו."
ולימינו (2008) "מעשה אבות סימן לבנים". יש ללמוד במיוחד מיצחק אבינו אשר למרות שהיה בארץ הנגב ולמרות הרעב, זרע מתוך אמונה ככתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים", ולא עוד אלא חפר בארות למחייתו ולמחיית צאנו - כך גם אנו בשעת משבר צריכים להמשיך ולעמול ולזרוע ולהתפלל ולמצוא מקורות קיום דוגמת הבארות של יצחק אבינו יחד עם זאת עלינו ללמוד מיוסף הצדיק שבשעת השפע אגר וחסך, ובשעת המשבר צמצם את ההוצאות במידת האפשר - כל זאת מתוך האמונה שהירידה שלו וירידת האחים למצרים, וכן המשבר הכלכלי - הכל לטובה, כפי שאמר לאחיו: "אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשות ביום הזה להחיות עם רב".
סיפור האבות - מול סיפורי התרבות העתיקה
פרופ' מ.ד קאסוטו רואה בסיפור האבות דמות-הוכחה לכך שסיפורי התורה הם אוטנטיים ("תורה מן השמים"), וכך כותב[1]: "התכונה החשובה ביותר של סיפורי האבות היא אולי המגמה לתאר את היחיד בצערו ובשמחתו, במלחמת קיומו החומרית, בשאיפותיו לעלייה רוחנית ובנאמנותו ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. מבחינה זו סיפורי האבות הם חיזיון בודד בחוג התרבות האנושית בימים ההם. ספרות מצרים ובבל כמעט שאין בה מקום לתיאור היחיד; ואין בה גם שום ניסיון של צירוף קווים ביוגרפיים כל שהם לתיאור מישהו מן הפעילים ביותר בתולדות מצרים או בבל. ואף זאת: בסיפורי האבות אין לראות כל מגמה לאידיאליזציה של האישים המתוארים. האבות מופיעים על כל תכונותיהם האנושיות, ואף מחולשותיהם אין התורה מעלימה עין. שלא כסופרי אומות העולם, שהסיחו דעתם מן הקווים הריאליים בתיאורי שליטיהם וגדוליהם, והפכום מיתולוגיים, שאולים מסיפורים על חיי אלים וגיבורים על אנושיים, העמידה התורה בראשית תולדות עם ישראל, במקום עולם מיתולוגי-דמיוני, עולם היסטורי-ריאלי, שבמרכזו עומדים אנשים מן המציאות היומיומית. אולם מעל למציאות יומיומית זו מצוי כוח משגיח ומכוון. השאיפה למצוא את הדרך הנכונה אל הכוח הזה, זוהי המטרה העליונה בשאיפות האדם, ובחתירה המתמדת של האדם לקראת מטרה נשגבה זו גלום גם פשר המלחמה הטראגית שהאדם נתון בה כל ימיו. בתכונה זו של סיפורי האבות צפון מכמה בחינות סוד הקסם המיוחד שלהם."
קישורים חיצוניים
- הרב יוסף כרמל, מעשה אבות סימן לבנים - אתר ישיבה
- הרב ערן בן ישי, נדידת האבות והוכחות להתיישבותם בארץ ישראל, מאמר באתר "הדוס".
הערות שוליים
- ↑ פרופ' מ.ד קאסוטו, ופרופ' יהושע גוטמן, האנציקלופדיה העברית, כרך א, עמ' 123, ערך אבות