שולחני
|
|
שולחני הוא מקצועו של אדם אשר עסק בהחלפת שטרות ומטבעות - כסף - המהווה אמצעי תשלום. מקובל כי ה"שולחני" בעבר, כמו פקיד הבנק היום, יושב מאחורי "השולחן" או ה"דלפק" ומבצע את העיסקה לנוכח פני הלקוח: מקבל ממנו שטרות ומטבעות, מונה אותן, מציג לו את אלו שהוא עתיד להחליף עימו ולבסוף מבצע את החליפין. על שם הדלפק בו מתבצעת העיסקה נקרא מקצועו. בלועזית דלפק הוא בנק ומכאן שמו של המוסד הכספי היום. תמורת השירות הוא היה גובה תשלום: הוא משלם עבור אמצעי התשלום שהוא קונה בשער חליפין נמוך יותר מאשר תמורת אותו הכסף בשעה שהוא מוכר אותו. ההפרש מהווה את ההכנסה שלו - לעיתים היא נקובה בשיעורין ויש שהיא מהווה סכום קבוע.
השולחני בימי בית שני
השולחני פעל בכל ימות השנה בערים והחליף מטבעות. אך היו מועדים בהן הייתה חשיבות מיוחדת לפעולתו. על מסופר במשנה במסכת שקלים : "בחמישה עשר (לחודש אדר - שבועיים לפני תחילת השנה - ראש חודש ניסן) בו, שולחנות היו יושבין במדינה" (א',ג') והוא עוסקים בגביית מחצית השקל - כספים אלו שימשו לקניית קורבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש. תפקידם היה להמיר מטבעות שהיו בידי הציבור למטבע מחצית השקל כפי שנדרש לתת. היה מקובל לתרום מטבע שנוצר בעיר צור. לאחר פרוץ המרד הגדול בשנת 66 שולם המס באמצעות שקלים שנטבעו במיוחד למטרה ההיא בירושלים. אך עד אז, היה מקובל ה"כסף הצורי" וכך נאמר במסכת בכורות : "רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ".(נ',ב'). תפקידם של השולחנים היה לספק מטבע מחצית השקל בתמורה למטבעות אחרות שנמסרו להן.
הם קבלו תשלום עבור ביצוע שירות החליפין בצורה "קלבון". המשנה קובעת : "כמה הוא קולבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, חצי." (א',ז'), בהמשך נאמר :" נתן סלע ליטול שקל, חייב שני קולבונות." (א'ו'). והיו גם פטורים מהתשלום: "גרים ועבדים משוחררים" (א',ו').
שלב מתקדם במקצוע השןלחני היה קבלת מטבעות לפקדון. השולחני היה נאמן על המפקיד ותפקידו היה לפי ההלכה כשומר שכר. הוא היה רשאי להשתמש בכסף וחייב להשיבו למפקיד גם במקרה והפקדון איננו יותר ברשות השולחני מסיבות של "אונס, גניבה ואבידה". שונה המצב כאשר ההפקדה נעשית אצל בעל בית, הוא לא רשאי להשתמש בכסף ואם אבד הוא לא חייב באחריותו כי הוא שומר חינם.
לפי מדרש תנחומא היה לשולחני גם תפקיד של יועץ לשליט. הוא משווה את תפקידו של בלעם למעמדו של שולחני וכך מובא במדרש: "ויש אומרים, כשולחני היה, שהיו מלכי אומות העולם נמלכים בו, כשולחני הזה שהכל מריצין לו"(פרשת בלק, סימן ד'). מחבר אוצר ישראל סבור כי "זהו משל לשולחני שהיה משקר במשקלות (כרך ט')
מומחיות השולחני
מסכת בבא קמא דנה בחובה המוטלת על השולחנילהכיר את טבעם של המטבעות. וכך מובא בגמרא: "המראה דינר לשולחני (ואמר לו שהוא כשר) ונמצא רע (וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד). (הסוגיה שנוייה במחלוקת - אחד אומר:) תני חדא: אומן פטור הדיוט חייב. ותניא אידך (והשני אומר:): בין אומן בין הדיוט חייב.
אמר רב פפא: כי תניא (כאשר שנויי ברייתא ש) אומן פטור (הרי זה) כגון (השולחנים) דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר ( לא צריכים ללמוד) כלל (היות והם מומחים גדולים) אלא במאי (במה) טעו ? . (ומשיבים) טעו בסיכתא חדתא דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא (טעו בטביעה חדשה, שבאותה שעה יצאה מתחת למטבעה הממלכתית מטבע חדש ומשום כך לא ידעו מה טיבה).
(מסופר) ההיא איתתא דאחזיא דינרא )אישה אחת הראתה דינר) לרבי חייא (במטרה לשאול מה טיבו). אמר לה: מעליא (מעולה) הוא. למחר, אתאי לקמיה (באה לפניו) ואמרה ליה (לו):" אחזיתיה (הראיתיו) ואמרו לי (דינר) בישא (רע)הוא. ולא קא נפיק (יוצא) לי (כלומר אין אנשים רוצים לקחת אותו)" . אמר ליה (לו ר'חייא) לרב : "זיל חלפיה ניהלה (לך והחלף אותה לו)". וכתוב אפנקסי (בפנקסו) דין עסק ביש (זהו עסק רע - הפסד שלא היה ראוי לעשות אותו).
ומאי (ושואלים) שנא דנכו (ובמה שונה) ואיסור דפטירי (שהרי הם פטורים) משום דלא צריכי למיגמר (משום שלא צריכים ללמוד את המקצוע ובקיאים היטב במטבעות). רבי חייא נמי לאו למיגמר (האם גם רבי חייא היה צריך ללמוד ? ). קא בעי רבי חייא ( הוא נהג ) לפנים משורת הדין הוא דעבד (הוא פעל). [1]
הרמב"ם בספר המשפטים הלכות שכירות והשולחן ערוך דנים בשולחני שאמר על המטבע "שהוא יפה ונמצא רע"
- אם בשכר ראה את הדינר - חייב השולחני לשלם, אפילו היה בקיא ואינו צריך להתלמד.
- ואם בחינם ראהו, פטור: בתנאי שהיה בקיא, שאינו צריך להתלמד;
- ואם אינו בקיא, ואפילו עשה זאת בחינם, חייב לשלם.
(הרמב"ם,פרק י'. ה"ה : שולחם ערוך אה"ע, ש"ו,ו')
משולחני לבנקאי
בימי הביניים הוקמו בתי שולחניים יהודיים באיטליה. הראשונים הוקמו בערים:פירנצה, גנואה ולוקה. היזמים הוזמו להקים את עיסקיהם לפי הזמנת השליטים, אשר הכירו בעובדה שנוצרים לא יכולים לעסוק במקצוע זה שהיה חשוב גם עבורם. השולחני היהודי, שנקרא הבנקאי, מימן לשליט את המלחמות שלו. בתמורה הוא קבל שעבוד על גביית המיסים, עובדה שלא גרמה נחת לתושבים היהודיים. השליט גם נאות לאשר התיישבות יהודים נוספים בעירו על מנת שלבנקאי שלו תהיה קהילה, אשר עימה הוא יוכל להתפלל ולחנך את ילדיו. הבנקאי היהודי היה המייסד של קהילות אחדות של יהדות איטליה.
היו משפחות של בנקאיים והדבר הקל על ביצוע העברות כספים מעיר לעיר וכן על גיוס האמצעים בעת הצורך. לעיתים, הרשת המשפחתית הקלה הבנקאיים אשר נדרשו לצאת מהעיר אחת ונאלצו לעבור לעיר אחרת בה היו להם בני משפחה. קיים מאגר של שאלות ותשובות בעניני הלכה העוסקים בעבודת החלפנים, בינם לבין עצמם - כאשר התחרו האחד בשני ובינם לבין לקוחותיהם - כאשר לא עמדו בהתחייבותיהם. רשת הבנקאיים השפיעה גם על מוסר התשלומים של השליטים. מי שאיבד את אימונו בבית שולחני אחד היה מתקשה לרכוש אימון בבית שולחני אחר.
במאה ה-18 התפתח העסק השולחני מעבר למימון הציבורי למטרת לחימה. הוא נדרש לממן גם עבודות ציבוריות. בינתיים גם הנוצרים חדרו לשוק השולחני וכך חלף עידן השולחנים והחלה תקופת הבנקאות .
קישורים חיצוניים
- אוצר ישראל ט' - הערך "שולחני"
הערות שוליים
- ↑ התרגום לעברית מצוטט ממסכת בבא קמר מנוקד ומבואר על ידי הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)