יהדות לוב

יהדות לוב הייתה קהילת יהודים מהגדולות באפריקה שמרכזה היה בעיר הבירה טריפולי. ^[1] ריכוז נוסף של יהודי לוב היה בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה והתגורר בשכונות נפרדות, במערות. ^[2]. מהמפורסמים שבה: רבי שמעון בן לביא מחבר הפיוט המפורסם בר יוחאי, וספר כתם פז על הזוהר הקדוש, רבי יעקב רקח מחבר סידור התפילה המפורש, רבי אברהם כלפון, מכונה האבר"ך, מחבר הספרים, מעשה הצדיקים, מליצי יושר, ועוד.

סיפורה של יהדות לוב הוא מיוחד במינו. יש המשערים כי מוצאה הוא ישירות מיהודי ארץ ישראל מימי ימי בית שני. על יהדות לוב לא עבר תהליך של התבוללות עם העמים שישבו בתוכם, לא עם הברברים ולא עם הערבים. במשך שנות ההיסטוריה, עמים רבים עברו את ארצות צפון אפריקה במסעות כיבוש. היהודים שהתגוררו בערי החוף: טריפולי, בנגזי וקירני, לעתים הושמדו או הוגלו. היה גם חלק שנדחק לפנים המדינה, לאזורים מדבריים. שם יכלו לשמור על יהדותם. בהמשך נראה כי לעובדת היותם אוכלוסייה נפרדת היה גם סימוכין במימצאים גנטיים. יצחק בן צבי, נשיא המדינה כתב על יהדות לוב : "ישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה"^[3]

בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 - 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, אשר ערך בהם פרעות, פצע והרג יהודים ופגע ברכושם. בלוב התארגנו היהודים והפעילו הגנה עצמית.אחרי הקמת המדינה רוב יהודי לוב עלו לישראל. חלק מכובד מהם היגר לאיטליה. ברומא הם מהווים מרכיב חשוב בקהילה היהודית. בעיר קיים בית כנסת מיוחד ליהודי לוב. בשנת 1969 לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, אחרוני יהודי לוב עזבו את המדינה. בשנים האחרונות נעשה נסיון מצד ראשי לוב להתפייס עם היהודים.

תולדות היהדות

ההיסטוריה של העדה היא מן העתיקות של עדות ישראל. יש לכך מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים. קיים מכוני מחקר של יהדות לוב העוסק בשימור המסורת של העדה. מרכז מורשת יהודי לוב ומרכז אור שלום

בעת העתיקה

מסורות עממיות מייחסות את בואם של היהודים ללוב כבר לימי ההתיישבות של יורדי-ים פיניקים בחופי צפון אפריקה, אליהם הצטרפו יהודים, בתקופת שלמה המלך במאה העשירית לפנה"ס. מאותה תקופה היה קיים בית כנסת עתיק מימי שלמה המלך בגריאן בלוב. ^[4] מסורות אחרות מיחסות את ראשית היישוב היהודי לתקופת גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס). בקירינייקה התגלה קמיע ועליו כתובת עברית: "לעבדיו בן ישב", שזמנו בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.^[5]

המימצא המוסמך שקיים מעיד על בואם של קבוצת היהודים ראשונה לפני 2300 שנה. בהמאה ה-3 לפנה"ס, תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לאזור לוחמים יהודים שיגנו על הגבול של ממלכתו. יוספוס פלביוס (37 לפה"ס-40 לספירה) בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם המלך תלמי העביר 100.000 יהודים לשמירה על גבולות מצרים, לוב וחבש. תמיכה במספר הגדול של היהודים שהגיעו לאזור אפשר לקבל מדבריו של פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס - 40 לספירה) מוסר כי בתקופתו התגוררו במצרים, לוב וכוש - מיליון יהודים.

בתקופת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס בארץ ישראל היגרו, מרצונם החופשי, יהודים רבים לעיר העתיקה קירני שבקירנאיקה. עדות לכך המצבות עם כתובות עבריות שנמצאו במקום. עם הכיבוש הרומי של לוב 74 לפנה"ס היית הקהילה יהודית ב"קירני". ההיסטוריון הרומאי סטרבו מצייו כי לקהילה יש אוטונומיה פנימית ( Jewish politeuma) המעיד על גודלה המשוער. לפי יוספוס פלביוס הקהילה גדלה ל-5,000 איש במאה ה-1.

לאחר חורבן הבית בקירנאיקה התרחש ברבות הימים מרד ברומאים הוא מרד התפוצות 115-117. המורדים היהודים הגיעו עד למצרים. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה להיהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים Marcus Rutilius Lupus היה חסר אונים. הוש שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה עליהם לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית.

וכך, האוכלוסיית היהודים באזור נהרגה או ברחה לאזור המדבר בדרום המדינה. מימצאים ארכאולוגיים יהודים ניכרים נמצאו בהרי נפוסה - דרום לוב - מהמאה ה-12 והמאה ה-13.

ההשפעה הספרדית

במאה ה-16 נכבשה לוב לסרוגין על ידי ספרד, תורכיה ואחרים. לפי אחד מסיפורי העם: בשנת 1510 הוליך מלך ספרד את יהודי לוב לשבי לנפולי שבאיטליה "ותשאר העיר שוממה" ^[6]. לפי תיאור אחר: שמונה מאות משפחות מטריפולי התפזרו והרחיקו נדודים. הספרדים הקימו בטריפולי אינקויזיציה וגרמה להתפרקות הקהילה היהודית בעיר.

באותה תקופה רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל, מוצא בטריפולי יישוב יהודי, החסר במנהגים יהודיים. הוא מחליט להשאר בקהילה והחל בלימוד התורה ליהודיה ומצוות ההלכה, יהודי לוב מיוחסים לו את תקומתם הדתית. בספרם של יהודי לוב נכתבה ההערכה: "ילידי ההר היו נבערים מדעת תורה" ורק מפעלו של לביא "החזירם ליהדות המסורה". ^[7]

השפעתה של יהדות ספרד על יהודי לוב הייתה דתית , תרבותי ומורלי אך לא בהגירה מפרד אליה. מעניין שיש לזה סימוכין גם במימצאים הגנטיים. (ראה בהמשך). אמנם יהודי ספרד הגיעו לצפון אפריקה אחרי גורשו אך רובם הגיען למרוקו, אלגיר ותוניס.

ה"גראנה" -יוצאי ליבורנו בלוב

בשם הגראנה (Grana או Gornim) כונו אלה מיהדות ליבורנו אשר היגרו ללוב במאה ה-16 עד המאה ה-18. לעתים הם כונו גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). הם הקימו בעיר קהילה נפרדת, שבחלק מהזמן פעלה בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. הם לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים. הגעתם של יהודי ליבורנו ללוב סייעה להתחדשות הקהילה כולה ולהיווצרות קשרים קרובים בין הקהילה היהודית בלוב לבין דרום איטליה. הדבר הוביל, בין השאר, לקשרי מסחר מפותחים וכן לזרימה של ספרים רבים בשני הכיוונים וכן לפריחה תרבותית בקרב יהודי לוב.

בעת החדשה

האימפריה העות'מאנית הרחיבה את תחום השפעתה ללוב במחצית המאה ה-16. בתקופה זו היהודים חיו בתנאים טובים יחסית, מצב שנשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על ידי צבא איטליה בשנת 1911. הקהילות היהודיות בטריפולי ובבנגזי קיימו קשרים הדוקים עם יהדות איטליה. חלק מהיהודים היו בעלי נתינות בריטית וצרפתית. הכיבוש האיטלקי שבא לאחר השלטוןהעות'מאני התקבל בשביעות רצון על ידי יהדות לוב והם תמכו בו. עם זאת, חלק מיהדות לוב, אלה שהתגוררו בפנים המדינה באזור "גבל" ^[8] לחמו יחד עם הערבים והברברים נגד הצבא האיטלקי. ככלל, ימי השלטון האיטלקי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה לוב עברה תקופה של פריחה. הייתה הגירה של איטלקים ויהודים איטלקים ללוב. המינהל, החינוך והתרבות האיטלקיים הוטמעו בלוב והדבר השפיעה על יהדות לוב.

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בתחילה הפגיעה הייתה קלה אך בימי המלחמה הלכה וגברה. יש הטוענים כח הסיבה להרעה ביחס ליהודים נבעה מהידיעה שקבל מוסוליני על כך שנציגי הקהילה היהודית בבנגזי הביעו שמחה לאור כניסת החיילים היהודים יחד עם הצבא הבריטי ללוב. בשנת 1942 האיטלקים החליטו כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה ג'יאדו (Giado) בדרום הרי ג'בל (Gebel). עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. היהודים סברו כי צפוי להם גורל מר תחת הכיבוש איטלקי-גרמני. לפי אומדן יד ושם נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.

בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. לקהילה היו בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו מהיחס העויין של הסביבה שכלל פגיעות פיזיות ביהודים. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. הרב אפרים אלימלך אורבך, רב צבאי בצבא הבריטי, ^[9] מספר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית ועניני עבודה. וכך, אפילו חלק להיהודים זכו לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. כמובן אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אליהם 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אפילו הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם הבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן בבית מכבי המקומי התקיים נשף פורים ליהודי המקום ולחיילים. עוד בטרם הקמת המדינה יהודים מלוב היגרו לארץ ישראל . עם הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית בלוב מעל 38,000 תושבים, רובם בעיר הבירה טריפולי ובבנגאזי.

ההגירה מלוב

עם סיום מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות ביהודי לוב ו-142 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. ביוני 1948 התרחשו שוב מאורעות ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית.בינתיים, בין השנים 1948 ועד 1953 הועלתה הקהילה היהודית כמעט כולה למדינת ישראל, למעט חלק שפנה לכיוון איטליה. לאחר העלייה ההמונית נשארו בלוב כ-7000 יהודים. עד שנת 1967 עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן מלחמת ששת הימים, כאות הזדהות עם שכניהם המצרים, תקפו המוסלמים את היהודים שנותרו בלוב. לאחר המלחמה הורשו רוה היהודים לעזוב את המדינה. בשנת 1958 הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית.

מגעים לחידוש הקשרים

בשנת 2004 שליט לוב מועמר קדאפי הביעה דעה כי על לוב לפצות את היהודים שנאלצו לעזוב את ארצו. באוקטובר אותה שנה הוא נפגש עך משלחת במטרה לדון על הפיצוי. עם זאת, הוא הדגיש כי היהודים שעלו לארץ שיראל לא יזכו לקבל פיצוי. מניחים כי היוזמה מקורה בבנו של קדאפי, סייף אל איסלם קדאפי, המצפה כי ירש את אביו. הוא הזמין את יהודי לוב שיחזרו לארצם. וכך הוא התבטא : " עליהם לעזוב את האדמה שנלקחה מהפלשתנאיים". ב-9 דצמבר, קדאפי הזמין את חבר הכנסת הישראלי יוצא לוב, משה כחלון שהיה גם סגן יושב הכנסת, לבקר בעיר הבירה טריפולי.

הממצאים הגנטיים

היהודים יוצא לוב היו נשוא למחקר גנטי בישראל ייחודם היה בכך שהם התיישבו בישובים מרוכזים. מוסדות הרפואה נטלו מהם דגימות דם. חוקרי הגנטיקה הרפואית היו במקום וניסו למצוא במרכיבי הדם אלמנטים כימיים המשקפים יסודות גנטיים האופייניים לשבט יהודי זה. יהודים אשר הגיעו מספרד ויהודים אשר הגיעו מאיטליה לא קשורים לגנטיקה של יהודי לוב "העתיקים" אשר חיו בלוב מימי בית שני. ליהודי לוב ה"עתיקים" היו מחלות אופייניות. כמו כן, ידוע היה כי הם לא התערבבו עם האוכלוסייה המקומית. גם כמעט לא באו במגע עם גלויות אחרות. זו הייתה עדה קלאסית לניסויים בגנטיקה. כך נמצא שאוכלוסייה זו יש לה התפלגות ייחודית במשתני הדם הבאים: קבוצת abaו- mnוהגורמים kell, kidd ,duffy, . התגלה גם בגורמים אלה מידת הקרבה - קטנה - בינה לבין יהודי העולם. הממצאים הגנטיים אימתו את אשר היה ידוע ממקורות היסטוריים: יהדות לוב הגיע למקומה ישר מארץ ישראל בימי בית שני: מצד אחד לא נמצא כל קשר בינה לבין האוכלוסייה המקומית ומצד שני נמצא קשר בינה לבין היהודים בעולם. לאחר גירוש ספרד הגיעו מעטים מהמגורשים ללוב. ובמאה ה-16 עד המאה ה-19 הייתה הגירה של יהודים איטלקים ללוב. יהודי לוב "העתיקים" נהיו מעטים מכיוון שהאוכלוסייה גדלה בעקבות ההגירה מספרד ומאיטליה.

לסיכום:

ליהדות לוב יש פרופיל גנטי ייחודי. הוא יכול לנבוע מרקע היסטורי וחברתי, האופייני לאוכלוסיות מבודדות וקטנות בעולם הרחב. ייתכן והוא נובע משורשים קדומים המובילים ישירות לימי בית שני (לגבי יהודי ג'רבה בטוניס יש השערה דומה). הגודל הקטן של האוכלוסייה גרם לתופעות ייחודיות לאוכלוסיות כאלה כפי שנצפו במחקרים גנטיים כמו בתחום המחלות.

לקריאה נוספת

• מ.הכהן, הגיד מרדכי: קורות לוב ויהודיה ישוביהם ומנהגיהם, ההדיר: ה.גולדבורג, מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט.
• פ.זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב. ועד קהלות לוב בישראל, תל אביב, 1960.
• ח"ז.הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית מימי קדם ועד ימינו, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, כרכים א'-ב'.
• דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב, 1989

קישורים חיצוניים

• מרכז מורשת יהודי לוב
• מרכז אור שלום