פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מב יד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:50, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מב יד

סעיף יד[עריכה]

המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים, (ולא מתפרש איזה מטבע) (טור), אם היה כתוב: בבבל, מגבהו ממעות בבל. ואם היה כתוב: בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראלא. לא היה כתוב בשטר שם מקום, והוציאו בבבל, מגבהו ממעות בבל. הוציאו בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל (כתובות קי,ב). בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטולב (רמב"ם). הגה: מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחלה במקום שהמטבע פחות מזו, נותן לו פחותג (ר"ן סוף כתובות). ואם היה כתוב בו: מאה כסף, ולא פירש אם סלעים אם פונדיונים, מה שירצה לוה מגבהו (מ"מ).

א. הרמ"א הבין שכוונת השו"ע היא שברור מה הסכום שעליו לגבות, אך השאלה היא באלו מטבעות ישלם סכום זה, וההלכה היא שבכל מקום ישלם לפי המטבעות החריפות באותו מקום, אולם הסמ"ע והש"ך פירשו כהבנת המ"מ ובה"ב שהשווי של סלעים בא"י אינו כשווי סלעים בבבל, ואנו מסופקים אלו סלעים חייב לו.

ב. ישבע ויטול: בעה"ת תמה על הרמב"ם מדוע חייב שבועה, והב"י תמה על תמיהתו, שהרי זה כאומר אישתבע לי דלא פרעתיך, וביאר הש"ך את טעמו של בעה"ת שתמה משום שדוקא לגבי פרעון תיקנו שישבע משום שסתם מלווה לפרעון עומד, אולם כאן שבעל השטר נאמן לתבוע כפי המקום שממנו יצא השטר, טענת הלווה היא כטענת אמנה שאינו יכול להשביעו.

ג. כשהביא ראיה: כן דייק הר"ן מהרמב"ם הנ"ל, שכתב שיכול להשביעו, משמע שהטעם שיכול לגבות הוא רק משום שמסתמא במקום הגוביינא היה דר מעיקרא, אולם הר"ן עצמו הבין שהחיוב לפי המקום הוא מצד שהלווה התכוון להשתעבד לפרוע לפי מקום הגוביינא, ולפי"ז ראיה על מקום המגורים בשעת ההלוואה לא תשנה את הדין, וכ"ש שלא שייך להשביעו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.