פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מו י

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מו י

סעיף י[עריכה]

מי שחתם על השטר, ובא להעיד על כתב ידו בבית דין, והכיר כתב ידו שזהו בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר, אבל אם לא נזכר לא יעיד^א. הואיל והדבר כן, שטר שיצא בבית דין, ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים, עד שיזכרו עדותן^ב. וכל מי שאינו דן כן, לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימים השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות, הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם. ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות, ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול אותם אם הם זוכרין העדות או לאו, שאפילו באו ואמרו: אין אנו זוכרים אותה, אין שומעים להם, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם, אלה דברי הרמב"ם (רמב"ם). ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה, ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שמעידים שזה כתב ידם, מקיימים השטר על פיהם. ולפי דבריהם, כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם, אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה, צריך שני עדים על כל חתימה. לכן צריך או שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו, או שיצטרף אחר עמהם שיעיד על כתב ידי שניהם, כדי שיהא על כל חתימה שני עדים (רא"ש). הגה: ולא בעינן שיזכור העדות, אלא בעד אחד^ג, או בב' עדים לענין קיום השטר. אבל ב' עדים החתומים על השטר, אע"פ שאין זוכרין העדות כלל ואין השטר כתוב כתקונו, מכל מקום העדאת עדים איכא (מהרי"ו סימן צ"ד והגהות מרדכי דכתובות). ואם נתקיים השטר, אזלינן בתריה לכל מה שכתוב בו, אע"ג שאין לו דין שטר גמור, מכל מקום לענין זה מקרי שטר דלא יהא מפי כתבם. וכמו שנתבאר לעיל סימן כ"ח סעיף י"ב (תשו' רשב"א סי' אלף ר"ט וע' סקנ"ד). ויש חולקים^ד כמו שנתבאר לעיל ריש סימן ל"ט סעיף ג'.

א. עד המקיים חתימתו ואינו זוכר ההלוואה:

ירושלמי: תלה את מחלוקת האמוראים אם הכותב עדותו ואינו זוכר עדותו אלא מתוך הכתב יכול להעיד במחלוקת רבי וחכמים אם על מנה שבשטר הוא מעיד או על החתימות (ומדובר ששני עדים חתומים על השטר). ויוצא שאם זוכרים העדות אף ללא השטר לכו"ע על מנה שבשטר מעידים, ואם אינם זוכרים אפילו ע"י השטר לכו"ע על החתימות מעידים, ואם זוכרים בעקבות השטר לדעת חכמים על מנה שבשטר מעידים ולדעת רבי לא, והלכה כחכמים.

רמב"ם: כשאינם זוכרים אינם יכולים להעיד כלל אפי' בצרוף אחר, כיוון שעל מנה שבשטר הם מעידים, וא"כ אם אינם זוכרים הרי זו עדות מפי כתבם. הרמב"ם מבין ששטר תקף רק כל עוד העדים החתומים בו זוכרים את העדות (אא"כ מתו, שאז תיקנו שיועיל בגלל תקנת השוק), אלא שהעדים נאמנים לטעון שאינם זוכרים רק מכח הפה שאסר - כשהשטר אינו מקויים ע"י אחרים, כמו בטענת קטנים היינו (עפי"ז יובן מדוע כשאינם זוכרים אינם יכולים לקיים את השטר בצרוף אחר, ונגרע כוחם מכל אדם אחר שיכול אע"פ שאינו "זוכר" את העדות – כי כשאחר מעיד אנו תולים שהעדים החתומים זוכרים עדיין). הגר"א מבאר שמקורו מכתובות כ,א שכותב אדם עדותו על שטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ומשמע שם שדוקא אם זוכר העדות (ונחלקו אם עליו לזכור מעצמו או אף בעזרת השטר), ולדעת הרמב"ם מדובר בשטר גמור כהבנת הירושלמי, אלא שבניגוד לירושלמי, סובר הבבלי שאף בצירוף אחר אינו יכול להעיד.

רא"ש: כשאינם זוכרים יכולים להעיד רק בצרוף אדם נוסף, כיוון שכשאינם זוכרים הם לא מעידים על מנה אלא על החתימות. הב"י כתב שיש להסביר את הרמב"ם כרא"ש, אולם מדבריו בשו"ע משמע שחזר בו, וכ"כ הש"ך.

שו"ע: סתם שאינם יכולים להעיד וי"א כרא"ש שיכולים בצרוף עד נוסף.

סמ"ע סקט"ו – אינם צריכים להעיד בפרוש שהם זוכרים אלא מסתמא אומרים שהם זוכרים אא"כ נודע שלא.

ב. נאמנות עדי הקיום לומר שאינם זוכרים:

רב יהודאי^[1]: נאמנים אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר.

רמב"ם,שו"ע: אם כת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים, אך אם אינו יוצא נאמנים. ש"ך – הואיל ותוך כדי דיבור מהקיום אומר שאינו זוכר, לא נתקיים כלל השטר, ואין כאן בעיה של חוזר ומגיד.

ראב"ד: אינם נאמנים אפי' אם אין כת"י יוצא ממק"א. כשמקיים השטר הריהו כאומר שהיתה הלוואה ולכן שוב אינו נאמן לחזור ולומר שאינו זוכר אם היתה הלוואה.

ג. עד אחד: הש"ך משיג שקיי"ל בסי' נא שעד אחד בשטר יש לו דין גמור של עדות ע"א ויכול להצטרף לעד נוסף, וא"כ גם הוא לא צריך לזכור העדות.

ד. שטר שאינו כתיקונו: רמ"א: לדעת ההגמ"ר ומהרי"ו אע"פ שאין לו דין שטר מ"מ יש לו דין עדות של שניים (ולא נחשב מפי כתבם) ולדעת הרשב"א אפילו אין לו דין עדות.

ש"ך: לא נחלקו. במקרה שנכתב מדעת שניהם יש לו דין שטר גמור (ולא רק דין עדות), ואם לא נכתב מדעת שניהם אין לו אפי' דין עדות. ראה בהרחבה יותר בסימן לט,ג.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]