פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט מו לז

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:53, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט מו לז

סעיף לז[עריכה]

שנים החתומים על השטר, ומתו, ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ובאו שנים ואמרו: כתב ידם הוא, אבל קטנים היו, או פסולין, הרי אלו נאמנים וקורעין השטר, אלא אם כן טען שנקבע לו זמן לקיים השטר. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, אין קורעין אותו (כתובות יט,ב ע"פ הרמב"ם לדעת הב"י). ויש מי שאומר שאין צריך שקרא עליו ערער, דבהוחזק בבית דין סגי, אפילו לא קרא ערער (רא"ש). הגה: וכל זה שכבר מתו העדים, אבל אם העדים עדיין חיים, וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואומרים שפסולין הם, גם השטר נפסל, אף ע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר (ר"ן בשם י"א וטור בשם התוספות). ויש חולקין ומכשירין השטרא (שם בשם אביו הרא"ש). והא דאין נאמנים בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו, אלא דאי תפס מטלטלין, לא מפקינן מיניהב (טור בשם רש"י והרא"ש). עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ואמרו: כתב ידינו הוא זה, ואומרים בתוך כדי דיבור: אנוסים היינו מחמת נפשות, או: קטנים היינו, או: פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו, או: מסר מודעא בפנינו, או: תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאיג, הרי אלו נאמנים. ואפילו עד אחד אומר: לא היה תנאי, ועד אחד אומר: היה תנאי ולא נתקיים, נאמן, ואין כאן אלא עד אחד. (אם כתוב בשטרא: ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא, אינן יכולין לומר תנאי היה בדברד, דאינן חוזרין ומגידין. מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי, רק שלא היה שיור בגוף המכר, נאמניןה (טור). וכן יכולין לפרש דברי השטר בכל דבר שאינן סותרין דבריהם) (נ"י פ' מי שמת). אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון, או שהיה שטר אמנה, או שהיו פסולים בעבירה, אינם נאמנים (גמ' שם). ואפילו אמרו שאחר כך עשו תשובה (טור). ואף על פי שאינם נאמנים לבטל השטר, מ"מ לגבי דידהו נאמנים, וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם (שו"ת רא"ש). ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה, ואחר כך נתברר להם שהיה אמנה, נאמנים (תוס'). ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שיש עדים שזה כתב ידם, אין נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר (גמ' שם), חוץ מלומר: בפנינו מסר מודעאו (רמב"ם ור"ן דלא כרא"ש).

א. כשפוסלים את גוף העדים: גמרא: אם העדים השניים מעידים על הראשונים שהם פסולים, כשכת"י יוצא ממק"א אין השניים נאמנים יותר אלא הוי תרי ותרי.

קשה – מדוע אין האחרונים נאמנים יותר, הרי הם פוסלים את גוף העדים הראשונים[1]?

תוס': מדובר דוקא כשמעידים על הראשונים שהיו קרובים ונתרחקו, אך אם מעידים שהם עדיין פסולים אכן השניים נאמנים. ש"ך – לשיטה זו השניים נאמנים אפילו אם הראשונים כבר מתו.

ר"ן בסתם: מדובר דוקא כשמעידים על הראשונים שהיו קרובים בנשותיהם. הש"ך[2] הבינו כתוס' שכוונתו לקרובים ונתרחקו (וכן משמע מכך שכתב דוקא "בנשותיהם" ולא סתם קרובים), אולם הב"י הבין שלדעתו פסול קורבה אינו פסול גוף. בריטב"א כתוב "קרובים היו" בלי "בנשותיהם" וא"כ ודאי סבר שפסול קורבה אינו פסול גוף.

ר"ן בשם י"א: מדובר שהעדים השניים כבר מתו, וא"כ אין הם מעידים לפסול את גופם, אך בעודם בחיים אכן השניים נאמנים לפוסלם ומתוך כך נפסל השטר.

רא"ש: בכל שטר אנן סהדי שנחתם בכשרות. לכן אינם נאמנים יותר אפילו אם הראשונים חיים ואפילו אם השניים מעידים שעדיין הם פסולים.

רמ"א: הביא את דעת הר"ן בשם י"א ואת דעת הרא"ש. וכן מהשו"ע מוכח שפוסק כאחת מדעות אלו ולא כתוס'.

ש"ך: כתוס'.

ב. תפיסה: רש"י כתב שתפיסה מועילה, והרא"ש ביאר שלא תמיד היא מועילה אלא דוקא בטענת ברי או קודם שנולד הספק, ולדעת הר"ן דוקא אם המלווה התפיסו או בי"ד (קודם שבאו העדים), ולדעת הרמ"ה אפי' התפסת בי"ד אינה מועילה.

ג. תנאי היה ולא ראינו שנתקיים:

תנאי בשב ואל תעשה: מדובר כאן דוקא כשהיה תנאי בקום עשה, משום שכל שלא ראינו הדבר בחזקת שלא נעשה, ולכן אם התנאי היה בשב ואל תעשה, מכיוון שאנו תולים שלא נעשה - השטר בתוקפו (ריטב"א, שו"ע סי' רמא, ש"ך כאן).

כשהעד השני מכחיש: כתב הרמב"ן שמדובר שהעד השני אומר שאינו יודע שהיה תנאי, אך אם אומר שיודע בפרוש שלא היה תנאי השטר אינו מקויים כלל שהרי יש כאן הכחשה בין העדים ואחד מהם פסול לעדות, והו"ד בבה"ב ובש"ך.

חיוב שבועה: ר' מתתיה גאון והטור סוברים שהעד שאומר שהיה תנאי אפי' אינו מחייב שבועה את המלווה, והש"ך מבין שכך משמע גם מהשו"ע כאן, ואילו לדעת הרמ"ה הוא מחייב שבועה. הב"י ושאר האחרונים הבינו שנחלקו אם עד המסייע פוטר משבועה, אך הש"ך דחה שא"כ היה לטור להביא כאן גם את דעת אביו שפוטר משבועה, ועוד שדעת הרמ"ה עצמו שפוטר, ולכן מבאר את דעת הרמ"ה שאע"פ שעד המסייע פוטר זה דוקא במקום שמעיד שודאי פטור מממון, אך כאן הוא רק מעיד שהיה תנאי, והרי יתכן שאע"פ שהיה תנאי מ"מ הוא קויים, והעד אינו מעיד שיודע שלא קויים.

ה. כשכתוב שלא היה שיור: בעה"ת כתב שאינם נאמנים לומר שהיה תנאי, אך דוקא כשכת"י יוצא ממק"א, ואילו ר' ירוחם כתב שאף כשאינו יוצא. מהרמ"א משמע כר' ירוחם, והש"ך כתב שצ"ע לדינא, ומ"מ ניסה ליישב את הרמ"א שסבר שגם בעה"ת סובר כן ומה שכתב שנאמן כשאין כת"י יוצא ממק"א זה דוקא לענין לחייב שבועה אך לא להוציא ממון.

ו. מודעה כשכת"י יוצא ממק"א:

רא"ש,ר"ן ברש"י: אינם נאמנים. הגמ' נימקה שנאמנים לומר מודעה היו דברינו כיוון שניתן להיכתב בניגוד לאמנה שלא ניתנה להיכתב. רש"י פירש שניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל אנוס מיד אונסו, וכתב הר"ן שלפי"ז נאמנים דוקא כשאין כת"י יוצא ממק"א, שהרי לא גרע מאנוסים היינו מחמת נפשות. אמנם הר"ן מביא שתי אפשרויות נוספות בפרוש הגמ', שלפיהן יהיו נאמנים אף כשכת"י יוצא ממק"א. האפשרות הראשונה היא שניתן פי' שיש משמעות לשטר שנכתב לאחר המודעה, והיא שחייב להשיב את הכסף שקיבל תמורת המכר, ולפי"ז כיוון שיש משמעות לשטר גם אם היתה מודעה, נמצא שאין הם מבטלים את כל העדות שבשטר. האפשרות השנייה היא שעדיין הם רשאים לכתוב שטר מודעה עם התאריך של מסירת המודעה (שהוא קודם לתאריך של שטר המכר), וא"כ יכולים בכך לבטל את כל עדותם, ומכיוון שכך נמצא שאין הגדתם נגמרה, ולכן יכולים לחזור בהם מהגדתם.

רמב"ם,ר' ניסים,שו"ע: נאמנים.

ש"ך: הביא ראשונים נוספים הסוברים כרא"ש (ולא הובאו בב"י), וכתב שאולי אילו ראה אותם השו"ע לא היה פוסק כפי שפסק.

תנאי כשכת"י יוצא ממק"א: רמב"ם,רמב"ן: אינם נאמנים.

ר' האי,רא"ש,ראב"ד: נאמנים.

שו"ע: כאן וכן בסי' כט,א פסק שאינם נאמנים ואילו בסי' פב,יב פסק שנאמנים.

סמ"ע: דעת השו"ע שנאמנים, אמנם על עדות בע"פ אינם נאמנים לחזור ולהוסיף תנאי. בסי' כט מדובר על עדות בע"פ ולכן פסק שאינם נאמנים, ואצלנו צריך לומר שמה שכתב שאינם נאמנים כשכת"י יוצא ממק"א זה לא מוסב על כל המקרים שהביא קודם אלא רק על המקרים שהובאו יחד בגמ' (קטנים, פסולים, אנוסים ואמנה. תנאי הובא בגמ' בנפרד). ואמנם לדעת הרמב"ם אינם נאמנים אפי' בכתב ולדעת הרא"ש נאמנים אפי' בע"פ אך השו"ע הכריע ביניהם.

ש"ך: נשאר בצ"ע בדעת השו"ע, והש"ך עצמו פסק שאינם נאמנים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הרי אפילו אם היו הראשונים חיים לפנינו ומכחישים זאת – היו השניים נאמנים לפוסלם, וממילא השטר נפסל.
  2. וכן הבין כנה"ג (מובא בחידושי הגהות על הטור).