פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט ס ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט ס ו

סעיף ו[עריכה]

המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו, חייב, אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה, ואפילו כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו, ואפילו נתן לו משכון, אינו כלום^א; אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב^ב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד), והוא שקנו מידו^ג (בעה"ת). ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון, שכתוב בו: מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם (אבל לא שעבד עצמו להתחייב) (ב"י), וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין מקנה דבר שלא בא לעולם, אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו, אין מטבע נקנה בחליפין. ואם אין נושאים ונותנין במדינה באותם זהובים, נקנים בחליפין (וע"ל סי' רי"א ס"ו), אלא שצריך שיהיו ברשותו בשעת קנין. ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו, על התובע להביא ראיה^ד (שו"ת רי"ף). הגה: ואם טוען התובע ברי שהיו ברשותו, והנתבע כופר, צריך לישבע (טור בשם הרי"ף). ונאמן לומר: נתתי, במיגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו (ב"י בשם הרי"ף). מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבוותא, אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר: נתתי לפלוני כך וכך, הוי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין מדקדקין כיצד נתן^ה, מאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל, וקנה מקבל המתנה (טור בשם הראב"ד והרא"ש סוף כלל ל"ו ותוספות ר"פ אע"פ עיין בב"י).

התחייבות בדשלב"ל: בעה"ת,שו"ע: אפשר להתחייב בדשלב"ל. בעה"ת למד זאת מכך שאפשר לשעבד דשלב"ל (ב"ב קנז,ב).

בני שמואל: הקשה מכך שהגמ' בב"ב קכז,ב שאלה דוקא אליבא דר"מ מדוע זקוקים ליכיר, וכדברי הגמ' בשלמא לרבנן עבור נכסים שיפלו לאחר מכן אך לר"מ הסובר שאפשר להקנות דשלב"ל קשה. ולכאורה קשה גם לרבנן שהרי יכול להתחייב בדשלב"ל.

קצות: תירץ שהשתעבדות בדשלב"ל מועילה רק מדרבנן משום נעילת דלת, וכן בהתחייבות אע"פ שעל גופו חלה מהתורה כיוון שהוא בעולם מ"מ על נכסיו חלה רק מדרבנן, וא"כ מהתורה אם מת היורשים פטורים כיוון שנכסיו אינם משועבדים. אמנם הנתיבות בתחילה כתב שחל מדאורייתא ולבסוף כתב שזו מחלוקת הפוסקים ולדעת הרשב"א אכן חל מדרבנן.

חזרה מהתחייבות בדשלב"ל: כנה"ג,נתיבות: תלוי במחלוקת אם אפשר לחזור משיעבוד דשלב"ל (מובאת בסיכום על סע' א), שהרי בעה"ת למד שאפשר להתחייב בדשלב"ל מהדין שאפשר לשעבד דשלב"ל, וא"כ למ"ד שאפשר לחזור מהשיעבוד קודם שבא לעולם ה"ה שאפשר לחזור מהתחייבות קודם שבא לעולם. ואם מת קודם שבא לעולם לכו"ע היורשים פטורים.

קצות: לכו"ע אינו יכול לחזור. דוקא בשיעבוד נכסים יש מקום לומר שיכול לחזור כיוון שכל שלא באו הנכסים לעולם לא חל עדיין השיעבוד, אמנם התחייבות זה שיעבוד הגוף^[1] וגופו ישנו בעולם, ואף אם מת חייבים יורשיו לשלם מנכסיו. והביא ראיה מתוס' בכתובות^[2] שכתבו שחתן יכול לחייב עצמו במאה ליטרים אע"פ שאין לו ואין בעיה מצד דשלב"ל כיוון שמשעבד גופו והחוב חל כבר מעתה. הנתיבות דחה ששם כיוון שחייב עצמו בדמים החיוב חל תיכף על גופו וה"ה למתחייב בפירות המצויין בשוק כיוון שכדבר שבידו דמי, אך כשמתחייב לתת שדה לכשיקחה לא חל שום חיוב עד שיקח השדה. מעיר הגרז"ן שלמעשה אין מחלוקת, כי לדעת הקצות בסי' רו א"א בכלל להתחייב בחפץ מסויים בלי שיעבוד הגוף, ורק כאשר משעבד גופו יכול גם להתחייב בחפץ מסויים (נפק"מ שאם החפץ יתקלקל יהיה חייב לתת דמיו תמורתו)^[3], וא"כ עוסק כאן במשעבד גם גופו, ובכך אף הנתיבות מודה שאינו יכול לחזור.

א. כשנתן משכון: ש"ך – כן כתב המרדכי והביא שם שהרבה גאונים חולקים וסוברים שיכול לעכב בידו המשכון עד שיתן לו המתנה, ותימה שהרמ"א לא הביא דבריהם.

ב. גבייה ממשועבדים: ש"ך – משמע מרש"י ומתוס' בגיטין נ,ב שלמ"ד "משום שאין כתובים", המתחייב בדשלב"ל אין לו קול ולכן לא גובים ממשועבדים. א"כ לדעת הרי"ף והרא"ש, שפסקו כמ"ד משום שאין כתובים, בהתחייבות בדשלב"ל לא גובים ממשועבדים, ואילו לדעת הרמב"ם ודעימיה, הפוסקים כמ"ד "משום שאין קצובים", גובים אף ממשועבדים.

ג. קנין בהתחייבות בדשלב"ל: בעה"ת,שו"ע: צריך קנין כדי להתחייב בדשלב"ל.

ש"ך: נראה שבעה"ת לשיטתו שא"א להתחייב ללא קנין (גם בדבר שבא לעולם), וא"כ תימה על השו"ע שהרי פסק בסי' מ כרמב"ם שאפשר להתחייב ללא קנין.

תומים,נתיבות: גם לדעת הרמב"ם והשו"ע צריך כאן קנין, כיוון שהם כתבו שם שדוקא בהתחייבות ללא תנאי אי"צ קנין, והמתחייב בדשלב"ל אין לך תנאי גדול מזה – אם יבוא לעולם.

קצות: ביאר בסי' מ שגם לדעת הרמב"ם והשו"ע א"א להתחייב ללא קנין ושם מדובר על אודיתא, ולכן כאן שמדובר בלשון התחייבות ודאי צריך קנין.

ד. מי צריך להביא ראיה?

שו"ת רי"ף,שו"ע כאן ורמ"א בסי' קיב: על התובע משום שהמע"ה.

שו"ע סי' רנ: על היורשים להביא ראיה שלא היה לאביהם בשעת המיתה, כיוון שכל עוד לא הביאו ראיה אנו אומרים כאן נמצא כאן היה.

סמ"ע: כאשר הנתבע ברי על התובע להביא ראיה (כאן), וכאשר הוא שמא כגון יתומים שבד"כ הם שמא אנו אומרים כנכ"ה ועליו להביא ראיה (רנ), ובקרקעות אפי' אם הם שמא המע"ה כיוון שלא שייך כנכ"ה בקרקעות לפי שאינם ניידים וגם כשעוברים בעלות לא משתנה מיקומם (קיב).

ש"ך: כשהמטלטלין בעין אומרים כנכ"ה (רנ), וכשאינם בעין אומרים המע"ה (כאן; המטבע אינה בעין). הש"ך נשאר בצ"ע מסי' קיב, ששם הם בעין ובכל זאת אומרים המע"ה. ולא רצה לקבל את חילוקו של הסמ"ע בין מטלטלין לקרקע.

נתיבות: כשנתן כל כליו אז שייך לומר כנכ"ה לגבי כלי הבית (רנ), ולגבי סחורות לא אומרים כנכ"ה (קיב), וכן כשלא נתן לו הכל אלא רק מאה זהובים לא שייך לומר כנכ"ה כיוון שנאמן במיגו שהיו לו עוד מאה זהובים שנאנסו ואותם נתן (כאן).

ש"ך: העיקר להלכה הוא שתמיד המע"ה. זוהי מחלוקת המובאת בטור בסי' קיב, ודברי השו"ע בסי' רנ הם לפי שיטת הגאונים אמנם לא קיי"ל כדעתם אלא כדעת הרי"ף.

ה. אין מדקדקין כיצד נתן לו: כלומר, אע"פ שיודעים שלא היה לו מ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים (תוס'). התוס' (תחילת פרק אע"פ) שואלים כיצד נוהגים שהחתן מתחייב במאה ליטרים אע"פ שאין לו הרי זה דשלב"ל, ובשלמא לשעבד דשלב"ל אפשר כדברי הגמ' בב"ב קנז,ב ולכן כשיש לו יכול להתחייב ואע"פ שיאבדו נכסיו ויקח אחרים תחתם ישתעבדו גם החדשים, אולם כשמראש אין לו כלל לא חל החיוב, ועונה בשם ר' אליהו שאפשר גם להתחייב בדשלב"ל כיוון שמשמעבד גופו וחל על גופו כבר עכשיו, וכמו שמצאנו שש"ח יכול לקבל אחריות כשואל בקנין סודר בלבד (ב"מ צד,א). אח"כ מביא התוס' את תשובת ר"ת שכיוון שכתב שנכסיו אחראים הרי הודה שיש לו נכסים, ולכן מועיל גם כשיודעים שאין לו כיוון שהודאת בע"ד כמאה עדים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]