פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט סו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט סו א

סעיף א[עריכה]

אותיות, אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה (ב"ב עז,ב). הגה: מיהו יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו דמיו (רבינו ירוחם נתיב י"ד). וכן אם אין למוכר לשלם ללוקח, מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה, כדלקמן סימן פ"ו, ואע"פ שלא קנה השטר (ב"י בשם הרשב"א). וכן אם קבל עליו המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות, צריך לקיים המוכר מה שקבל עליו^א, אע"פ שלא קנה הלוקח השטרות (תשובת הרשב"א). ובמקום דלא קנה הלוקח השטר, ואומר שהמוכר עדיין יכתוב וימסור לו, והמוכר חוזר במכירה, י"א דאינו חייב לקבל מי שפרע^ב ויכול לחזור בו אע"פ שקבל המעות (ב"י בשם התרומות). הילכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. ואם לא כתב כן, לא קנה המלוה שבו (שם), ואפי' הנייר לצור על פי צלוחיתו לא קנה^ג, אלא מקח טעות הוא, ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים^ד (רמב"ן,רא"ש). הגה: י"א דשטר שכתוב בו: אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו, נקנה בחליפין^ה או במסירה בלא כתיבה^ו (ת"ה סי' של"א). אבל אם לא כתוב בו כך, רק שנכתב על שם הלוקח מתחילה, צריך כתיבה ומסירה. ודוקא שהיה השטר של מוכר רק שהיה נכתב על שם הלוקח, אבל אם אמר מתחילה לעדים: כתבו שטר ללוקח ותנו לו, דעיקר הכתיבה היתה ללוקח, אין צריך כתיבה ומסירה. ועיין בסמוך סעיף ד' ה' (ב"י בשם הרשב"א והתרומות והרי"ף).

האם מכירת שטרות מדאורייתא? הסמ"ע כתב שנפק"מ מכך אם אפשר למכור שטרות לעכו"ם, אולם הש"ך בסע' כה כתב שנראה שלכו"ע אפשר.

רמב"ם,שו"ת רא"ש: מדרבנן. הרא"ש והב"י סוברים שכן גם דעת הרי"ף, ואילו הש"ך הסביר שגם לדעת הרי"ף הרי זה מדאורייתא. ההוכחה שהוי מדרבנן היא מב"ב קמז,ב. הגמ' שם אומרת שאע"פ שהמוכר שט"ח יכול לחזור ולמוחלו מ"מ שכ"מ שנתנו אין יורשיו יכולים למחול, ומבארת שאם מתנת שכ"מ מדאורייתא מובן מדוע אינם יכולים למחול אך אם מדרבנן לא. משמע שמכירת שט"ח מדרבנן ולכן יכול למחול, ומתנת שכ"מ מהתורה ולכן אינו יכול. התוס' ועוד ראשונים דוחים, שכוונת הגמ' היא שאם מתנת שכ"מ מהתורה מובן שאינם יכולים למחול משום שאז המשמעות היא שהמקבל נחשב ליורש, והירושה כלל אינה עוברת דרך היורשים האחרים אלא מיד מגיעה למקבל, וא"כ ודאי שאין שאר היורשים יכולים למחול.

שו"ת ריטב"א,ש"ך: מדאורייתא. הריטב"א כתב שאין לחוש לדברי הרמב"ם כיוון שכל רבותיו (של הריטב"א) חולקים עליו, וכתב הש"ך שכן נראה דעת השו"ע בסע' כה שפסק שאפשר למכור לגוי, ומקורו מהריטב"א כמובא בב"י, והריטב"א עצמו נימק שאפשר למכור בגלל שמכירת שטרות מהתורה, אולם הוסיף שאין זו הוכחה מוחלטת שהרי כתב (הש"ך) בסע' כה שנראה שגם למ"ד שמכירתם מדרבנן מ"מ אפשר למכור כיוון שכעין דאורייתא תקון. הראשונים מוכיחים שמכירת שטרות מדאורייתא מב"מ נו,ב שהגמ' מביאה פסוק שבא למעט שטרות מדין אונאה. תוס' והר"ן דוחים שנצרך למעט מקרה שמצא שטרות לאחר יאוש ומכרו לבעלים ביוקר^[1].

אודיתא בשט"ח: בסימן ס,ח הבין הש"ך בדברי בעה"ת והשו"ע שאודיתא מועילה בשט"ח וכתב שצ"ע על דינו של בעה"ת, שכן לא מצינו בשום מקום בפוסקים הקנאת שט"ח שלא בכתיבה ומסירה, וא"כ צ"ע אם אומרים אודיתא בשט"ח. הנתיבות הסכים עם הש"ך שלא אומרים אודיתא בשט"ח, אולם תמה על קושייתו שהרי שם יכול להיות שהודאתו אמת, וא"כ בכה"ג ודאי שמועילה הודאתו.

א. קיבל אחריות: סמ"ע: צריך לשלם את שווי החוב הכתוב בשטר ולא רק את עלות השטר, שהרי כיוון שהמקח בטל צריך בכל מקרה להשיב לו את הדמים ששילם, וא"כ ע"כ שהאחריות באה להוסיף שישלם אף את שווי החוב.

ש"ך: צריך לשלם רק את המחיר ששילם עבור השטר, כי אין ראיה שהתכוון להתחייב ביותר מכך, והנפק"מ בכך שכתב אחריות היא למקרה ששניהם אינם מעוניינים לחזור מהמקח^[2] אמנם הלווה העני, שאז חוזרים ועושים קנין המועיל על ידי שכעת המוכר יכתוב לו "קני לך איהו וכל שיעבודו", ואז בגלל שהמוכר קיבל עליו אחריות הוא חייב לשלם לו במקום הלווה.

ב. מי שפרע: בעה"ת,רמ"א,תומים,קצות,נתיבות: המוכר שט"ח שלא בכתיבה ומסירה אינו חייב לקבל מי שפרע. התומים, הקצות והנתיבות כתבו שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים בב"מ מז,ב. הגמ' שם מקשה על ר"ל הסובר שמעות אינן קונות מהתורה מדוע א"כ המשלם ולא מושך חייב לקבל מי שפרע ועונה שבגלל שיש דברים ובהדייהו מעות (כלומר גם אמר שיקנה וגם נתן מעות) חייב במי שפרע למרות שמהתורה מעות אינן קונות. הנ"י מבין שלפי ר' יוחנן הטעם שחייב במי שפרע הוא שמעות קונות מהתורה, ועפי"ז פסק שמי שקנה במלווה אינו חייב במי שפרע כיוון שמלווה אינה קונה אפילו מהתורה ואילו ר"י מיגש כתב שלמסקנה גם לפי ר' יוחנן בכל מקום שיש מעות ודברים חייב במי שפרע אף כשלא נעשה קנין מהתורה, ומכיוון שקיי"ל שם כנ"י הוא הדין כאן לפי שמסירה וקנין כסף ללא כתיבה אינם מועילים אפילו מהתורה. הקצות הוסיף שכל זה דוקא במסירה ללא כתיבה אולם אם עשו כתיבה וקנין כסף ללא מסירה נראה שמועיל מהתורה, דלא כהגה"א, ולכן במקרה זה חייב במי שפרע.

ש"ך: חייב לקבל. בעה"ת כתב כן לשיטתו שהלוקח קנה את הנייר ואין המוכר צריך להשיב לו את דמיו משום שאין אונאה לשטרות וא"כ אומרים שכוונתו היתה לקנות את השטר, אולם לפי השו"ע שפסק כאן כרמב"ן וכרא"ש שהוי מקח טעות ומחזיר לו הנייר ומקבל בחזרה הדמים, ודאי שאומדים שדעתם היתה על קניית השטר עם השיעבוד וא"כ אם חוזר בו חייב לקבל מי שפרע.

ג. קניית הנייר: רשב"ם,רמב"ן,רא"ש,שו"ע: זהו מקח טעות ולא קנה הנייר. מצד אחד הם לא כתבו "איהו וכל שיעבודיה" ולכן אין באפשרות משיכת השטר לקנות גם את השיעבוד, אך מצד שני ברור שכוונתם היתה על השיעבוד ולא על הנייר, ולכן הוי מקח טעות^[3].

בעה"ת: קנה הנייר. אם לא כתבו "איהו וכל שיעבודיה" אנו תולים שכוונתם היתה על השטר, ואע"פ ששילם עליו דמים יתרים, אין אונאה לשטרות. הש"ך דחה דבריו שראשונים רבים כתבו בפרוש שלא קנה הנייר, ועוד שאע"פ שאין אונאה לשטרות מ"מ ביטול מקח יש, ואפילו למ"ד שגם ביטול מקח אין בשטרות (רי"ף) זה דוקא במשלם יותר מהמחיר, אך כאן שהיתה טעות בגוף המקח, שהרי רצה לקנות השיעבוד וקנה רק נייר, לכו"ע יש ביטול מקח.

במתנה: ריטב"א,ש"ך – קנה הנייר, שהרי הטעם שלא קנה במכר הוא ששילם על דעת קניית החוב וכיוון שלא קנאו הרי זה מקח טעות לפי שלא ע"כ שילם, אמנם במתנה רצה לתת לו את שניהם במתנה וא"כ אף שלא קנה את החוב קנה את הנייר.

ד. מעמד הדמים במקח טעות:

ד"מ וסמ"ע בשם מהרי"ו: המוכר נחשב שומר שכר עליהם. הקצות מוכיח זאת מתוס' בב"מ מג,א האומרים שלפי ר' יוחנן שמהתורה מעות קונות אם משלם על חפץ ועוד לא משך נחשב המוכר שואל, ואילו לפי ר"ל שאינן קונות אינו נחשב שואל.

ש"ך: הריהם כמלווה ביד המוכר, ואף המהרי"ו כתב דבריו לגבי שטרות ולא לגבי מעות. כן מוכח בב"מ עב,א גבי עובדא דפרדיסא שאדם אכל שדה במשכנתא ולאחר שלוש שנים איים על הלווה שאם לא ימכרנה לו הוא יטען שהיא שלו, ואז הלווה מכרה לבנו ואח"כ הלך ומכרה למלווה, והגמ' אומרת שהדמים נחשבים כמלווה בידו. וכן מוכח מהנ"י בפ"ק דב"מ גבי הכיר בה שאינה שלו.

קצות: סובר כאן כסמ"ע, והסביר שיש לחלק בין מקרה שקנין תופס בו אלא שלא עשה את הקנין המועיל, כגון מטלטלין במשיכה ושטרות בכו"מ, שאז אין המוכר רשאי להשתמש במעות שכשם שהמוכר אינו מזכה את הלוקח במקחו עד שיעשה את הקנין המועיל כך הלוקח אינו מזכה את המוכר במעות עד אז, לבין מקרה שעשה את הקנין השייך אלא שהדבר אינו יכול להימכר כגון שאינו שלו או שאינהו, שאז עקרונית מיד זה זוכה במקח וזה במעות אלא שבפועל במקח אין הלוקח זוכה מאחר שהמוכר אינהו ומכר לו דבר שאינו שלו וכד'. הנתיבות דוחה שבעה"ת כתב דבריו גם לגבי אסמכתא למרות שבמקרה זה אפשר לעשות את הקנין באופן המועיל כגון ע"י קנין בבי"ד חשוב. והקצות חזר וביאר דבריו במשובב, שהחילוק הוא אם התכוונו בקנין שעשו כרגע לגמור את הקנין או שהתכוונו לגומרו מאוחר יותר כמו במעות על מטלטלין שהתכוונו לגמור הקנין בשעת המשיכה ולכן בינתיים גם נותן המעות לא התכוון להקנותם, ובאסמכתא כוונתם היתה לגמור כעת את הקנין ולא לעשות קנין אחר ולכן קנה המעות לגמרי. נמצא שדברי הנתיבות הם הם דברי הקצות.

נתיבות: יש לחלק בין נותן מעות על מטלטלין שהיה בדעתו עוד למשוך ולכן ודאי לא התכוון לזכות המעות עד שימשוך, לבין מוכר דשלב"ל ובאסמכתא שלא היה בדעתו לעשות קנין נוסף, שאז ודאי התכוון לתת למוכר המעות על מנת שיוכל להשתמש מיד (או שטעו וחשבו שזהו קנין המועיל או שידעו אך סמכו זה על אמונתו של זה שלא יחזור בו), ולפי"ז בדין שלנו לגבי שטר, אם פירש לו שיתן לו כתיבה בהמשך הריהו שומר שכר על המעות ואם עשו כן בסתם ולא פירשו שיעשו כתיבה בהמשך המעות הם הלוואה.

ה. קניית שטר בחליפין (כשאי"צ כתיבה^[4]): בסע' ד פסק השו"ע כדעת הרמב"ן ששטר אינו נקנה בחליפין (אפילו אם היתה גם כתיבה), דלא כראב"ד. ותמה הש"ך מדוע כאן הביא הרמ"א את דברי תרוה"ד שכתב שנקנה בחליפין, הרי לקמן סתם ולא השיג. תרוה"ד עצמו הבין שכן פסק ר' האי, אולם הש"ך כתב שטעה וחשב שהמילים "ולא ברירא לי" הם מדברי הגה"מ שהביא את ר' האי, אולם באמת הם מדברי ר' האי שחזר מדבריו הראשונים, וכן הב"י כתב שר' האי סובר כרמב"ן.

ו. אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו:

תרוה"ד,רמ"א: אין צורך בכתיבה. כיוון שהלווה כתב לו שמשתעבד לכל מי שיבוא מחמתו, זה מועיל לפוטרו מכתיבה אם ירצה למכור השטר.

רשב"א,רי"ו,רמ"א סי' נ: מועיל רק אם בא מחמתו. סמ"ע,ש"ך – כלומר, רק אם בא בשליחות המלווה וגובה עבורו, אך לא אם טוען שקנה השטר ובא לגבות עבור עצמו. לדעת הסמ"ע לא מועיל אם טוען שקנה כיוון שאין לו ראיה על כך, ולדעת הש"ך לא מועיל בגלל שא"א לקנות שטר זה ללא כתיבה ומסירה (דלא כתרוה"ד) וכאן לא היתה כתיבה.

קשה – מהרמ"א כאן משמע שיכול לבוא גם בטענה שקנה השטר, ומהרמ"א שם משמע שיכול רק לבוא מחמתו?

סמ"ע: אמנם אין צורך בכתיבה אך יש צורך בראיה שקנה, וכאן מדובר שיש לו ראיה ואילו שם מדובר שאין לו ראיה. עיין בסיכום על סי' נ, שביאר הנתיבות מדוע כשטוען שבא מחמתו אין צורך בראיה.

ש"ך: הדברים אכן סותרים, ורי"ו המובא שם חולק על בעה"ת המובא כאן. לדעת רי"ו מועיל רק אם בא מחמתו בגלל שצריך כתיבה לפי שמה שכתב הלווה שמשתעבד לכל מי שמוציאו מועיל רק לפוטרו מלכתוב הרשאה, אך אם רוצה למכור צריך כתיבה ומסירה, והלכה כרי"ו ולכן אפילו אם יביא ראיה שמסר לו ע"מ לקנות זה לא יועיל כיוון שא"א לקנות ללא כתיבה ומסירה. הש"ך סובר שגם לדעת הרא"ש צריך כתיבה ומסירה, והסמ"ע סקס"ד סובר שלדעתו מספיק מסירה. מקורו של תרוה"ד הוא משו"ת הרא"ש שכתב שכל המוציאו יש לו רשות לתובעו ואי"צ הרשאה, וכתב תרוה"ד שנראה שכמו שאי"צ הרשאה כיוון שמראש נכתב גם עבורו כך אי"צ כתיבה כיוון שנכתב גם עבורו, אולם הש"ך דחה שהרא"ש כתב כן דוקא לגבי הרשאה, וכן מוכח מכך שהרא"ש כתב שם שיכול המוכר למחול, ואם כן ברור שנכתב בעיקר עבורו ולא עבור כל מי שיהיה השטר בידו^[5].

האומר בע"פ "איהו וכל שיעבודיה": סמ"ע,ש"ך – לא מועיל. עוד כתב הסמ"ע, שכתיבה מועילה אפילו על גבי השטר עצמו, אמנם לא מספיק לכתוב "קני לך" אלא צריך לכתוב "אני פב"פ מקנה לך פב"פ שטר זה על פב"פ איהו וכל שיעבודיה". ובספר דיני ממונות^[6] (הרב עזרא בצרי) כתב שכן המנהג בצ'קים לחתום מאחור, ויש ללכת אחר המנהג.

מכירת שט"ח לעניים: ריטב"א,ש"ך: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט גם בעניים, ולכן במכירה לעניים מספיק לומר "קני לך איהו וכל שיעבודיה" ואין צריך לכתוב, אך צריך עכ"פ לומר.

תומים,קצות,נתיבות: תמהו, שהרי נפסק ברמ"א ביו"ד סי' רנח,ז כדעת שו"ת הרשב"א שבהקדש עניים לא אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט^[7].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]