פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עב ו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:00, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עב ו

סעיף ו[עריכה]

המלוה על המשכון, ומת, אף בנו נעשה עליו שומר שכר (ריטב"א[1]).

בן הממשכן: ריטב"א,שו"ע: הריהו ש"ש. ריטב"א – בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי.

רש"ל,קצות: לכו"ע אינו ש"ש, כיוון שלא שייך כאן לא הטעם של תפיס אזוזי ולא הטעם של פרוטה דרב יוסף.

סמ"ע,נתיבות: לפוסקים כרב יוסף הריהו ש"ש כיוון שטעמו שייך כאן, אך לחולקים הריהו ש"ח כי הטעם של תפיס אזוזי לא שייך כאן. הם הבינו שהשו"ע כאן פסק כך לשיטתו שפסק בסע' ב כרב יוסף (אמנם יש להעיר שמקורו מהריטב"א שנימק מטעם שתפיס אזוזי). וכתבו שלפוסקים כרבה אמנם אינו משלם על מותר המשכון מהחוב אך מ"מ מפסיד כנגד חובו, והקצות נשאר בצ"ע שמא בן אינו משלם אפי' דמי חובו.

ש"ך: לכו"ע הריהו ש"ש, כיוון ששני הטעמים שייכים כאן.

כעת נבאר טעמי המחלוקות:

בההיא הנאה דתפיס אזוזי: הרש"ל כתב שטעם זה שייך רק באומן בגלל שמשתכר ולא בממשכן. מוכח כן מכך שהגמ' חיפשה טעם מדוע ממשכן נחשב ש"ש ולא כתבה טעם זה, וכן כתבו התוס' בב"מ פא במפורש; הקצות כתב שלפי התוס' בב"מ פא הטעם מועיל רק במשתכר (שיש תרתי לטיבותא: משתכר ותפיס אזוזי), ואמנם לפי רש"י שם מועיל אף באינו משתכר אך הוא מצריך שיהיה גילוי דעת שתפיס ליה אזוזי, וא"כ בבן ממשכן לכו"ע לא מועיל כיוון שגם אין גילוי דעת; הש"ך כתב שדוקא בממשכן בשעת הלוואה אינו נחשב ש"ש מטעם זה כיוון שהיה מעדיף כלל לא להלוות (ובכך עוסקת הגמ' ולכן לא הביאה טעם זה, וכן התוס' עסקו בכך), אך לאחר שכבר הלווה ודאי שיש לו הנאה גדולה בקבלת משכון, וכן לבן המלווה שלא הלווה בעצמו הרי זו הנאה; התומים והנתיבות כתבו שבן מלווה נחשב כמו ממשכן בשעת הלוואה, כי כמו שאביו שמשכן בשעת הלוואה לא נעשה ש"ש במה שמונח אצלו ימים רבים לאחר ההלוואה, כך ברא כרעא דאבוה לא נעשה ש"ש.

פרוטה דרב יוסף: הרש"ל כתב שטעם זה לא שייך כאן כיוון שלא הוא עשה את מצוות ההלוואה, וכן ניעור ושטיחת המשכון אינם מועילים להחשיבו כטורח במצווה אלא בשומר אבידה משא"כ בממשכן שעושה זאת לטובת עצמו כדי שלא יתקלקל משכונו; הש"ך כתב שנחשב ש"ש מטעם ששוטחה, ונחשב כטורח במצווה למרות שגם מרויח מכך שלא מתקלקל משכונו, וכן דעת הנתיבות.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. כתובות לד,ב ד"ה ויש לתרץ, הו"ד בנ"י בב"ק לט,א.