פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פא ב

סעיף ב[עריכה]

בד"א, בבריא. אבל שכיב מרע שתבעו חבירו, והודה, אינו יכול לומר: משטה הייתי בך, שאין אדם משטה בשעת מיתה (ב"ב קעה,א). הגה: וה"ה אחרים שהודו לו^א או שתקו^ב לצוואתו, הוי כהודאה, ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע (מרדכי פ' זה בורר).

השטאה בשעת מיתה: שו"ע,תומים,נתיבות: אפילו קם מחוליו וטוען בעצמו ששיטה אינו נאמן. הב"י כתב כן בפירוש, וכך משמע גם מלשון השו"ע שכתב "אינו יכול לומר", משמע שמוסב על השכ"מ עצמו ולא על בי"ד. התומים מוכיח זאת, מההלכה המובאת ברמ"א בסוף הסעיף, שאם אחרים שתקו הוי הודאה, למרות שהם חיים וטוענים בעצמם ששיטו (ודין זה נלמד מהדין שלנו, שלא טוענים שהשכ"מ שיטה).

ש"ך: אם טוען בעצמו נאמן, ודוקא ליתמי לא טענינן כיון שזוהי טענה שאינה שכיחה כלל^[1].

א. אחרים שהודו או שתקו: במרדכי כתב שחייבים גם כשאין עדים על השתיקה אלא שמודים בכך, וביאר הש"ך שבכל זאת אינם נאמנים במיגו, כיון שזהו מיגו במקום עדים, דאנן סהדי ששתיקתם הוי הודאה.

ב. שתיקה כהודאה: מרדכי,רמ"א: גם אם שתקו הוי כהודאה.

ט"ז,תומים: הקשו מהנאמר בסע' ז, שרק אם הודה בעיקר הענין אלא ששתק אח"כ בזמן שאמר "אתם עדי", אומרים ששתיקה כהודאה, אולם אם שתק כנגד עיקר התביעה, שתיקה אינה כהודאה, וכתבו שנראה שהמרדכי חולק ע"כ, וא"כ כיון שהלכה רווחת היא (ההלכה שבסע' ז), אין להוציא ממון ע"פ הפסק שבסעיפנו. אמנם הט"ז באה"ע חילק וכתב שדוקא שתיקה נגד ממון גמור אינה כהודאה, אולם אצלנו שהממון בחזקת השכ"מ ויכול לכל היותר לחייבו שבועה, השתיקה כהודאה ואיבד את זכותו להשביעו. הקצות הביאו, וכתב שעפי"ז אפשר ליישב את סעיפנו מסע' ז.

נתיבות: מיישב את הרמ"א שבמקרה שלקח או נתן בפניו ושתק, אומרים ששתיקה כהודאה, וכאן מדובר שהשכ"מ ציווה לתת, ודברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי, ולכן הוי כהודאה, אמנם אם רק יאמר שחייב לפלוני, באמת לא הוי הודאה. המהרי"ט הוכיח ששתיקה כהודאה מהסוגיא בב"מ ו,א: "בעי רבי זירא: תקפה אחד בפנינו מהו? היכי דמי, אי דשתיק אודויי אודי ליה..." והנתיבות כתב שדוקא שם הוי כהודאה בגלל שתקף בפניו, וה"ה אם הקדישה בפניו כמבואר שם, כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. עפי"ז ביאר הנתיבות שה"ה גם בשכ"מ שציווה לתת, כיון שדבריו כמסורים. התומים תמה גם על דברי המרדכי שברמ"א בסע' ז, והנתיבות יישב, שבגלל שנעשה מעשה בשל חברו ע"פ דיבורו, שתיקתו מהווה הודאה.

עיין עוד בדברי הרמ"א בסימן פ,א (שם מדובר על שתיקה כנגד טענות הנטענות בבי"ד).

כשהשתיקה מטעם מחילה: ש"ך – שתיקה מועילה דוקא מטעם הודאה, אולם אינה מועילה מטעם מחילה. לכן המחלק נכסיו כשהוא שכ"מ, ושתק בעל חובו – לא אומרים שמחל והפסיד, ורק לגבי אשתו ששתקה כשחילק לבניו אמרו חז"ל שהוי מחילה, משום קולי כתובה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]