פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פז א

סעיף א[עריכה]

התובע לחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, או: לקוח הוא בידי, אם הוא מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה (שבועות לח,ב); וכן אם הוא כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה (כתובות פז,ב), אפילו אינו יודע שחייב לו אלא על פי העד^א (רא"ש); אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), בין במלוה בין בפקדון^ב, אבל חייב שבועת היסת, אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם, נשבע היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה). ואפילו מודה מקצת, אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת (ב"מ ד,א). ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא^ג. ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך (ר"י מיגש,רמב"ם). (וי"א דמשכון חשוב הילך^ד, דהא אפילו שטר^ה חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).

א. שבועת ע"א כשהבעלים שמא: ר"י מיגש,ר' אפרים^[1]: אין משביעים. הוכיחו כן מב"מ ד,א שאמרה הגמ', הצד השווה שבהם שע"י טענה וכפירה הן באים^[2]. הרא"ש דוחה שהכוונה לתביעה וכפירה וגם שמא הוי תביעה.

רי"ף,רמב"ם,רמב"ן,רא"ש,שו"ע: משביעים.

ב. כופר בכל בפקדון: רש"י^[3]: חייב שבועה. דוקא במלווה פטור כדברי רבה שאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, אמנם בפני המפקיד מעיז כיוון שלא עשה לו טובה.

תוס',רמב"ם,רא"ש,שו"ע: פטור. הטעם שאינו מעיז הוא שהשני יודע בודאות שהוא משקר, וטעם זה שייך גם בפקדון.

ג. הילך: ב"מ ד,א: נחלקו ר' חייא ורב ששת אם גם בהילך יש שבועת מו"ב, ופסקו הפוסקים כרב ששת שפטור משבועה.

רש"י: מסביר שהילך פי' שטוען שלא הוציאם והרי הם של התובע בכל מקום שהם. הר"ן בשבועות יז,ב מבין שלפי רש"י הילך שייך רק בפקדון שכן מלווה להוצאה ניתנה, אולם ההגה"א מבין שבין בפקדון בין במלווה אם מחזיר לו את אותן המעות שקיבל הוי הילך.

רמב"ן,ר"ן,רמב"ם,שו"ע: אם המעות מזומנים בידו בפני בי"ד ליתנם מיד הוי הילך גם אם אלו מעות אחרות. בעה"ת כתב שמדובר שפורע כעת בפני בי"ד, ואילו הר"ן והטור חולקים ע"כ, וכתב הש"ך שנראה שאף בעה"ת לא כתב כן בדוקא. לגבי פקדון כתבו הרמב"ן והר"ן שהוי הילך אפי' אם הן בבית הנפקד, ובדעת הרמב"ם הסתפק הב"י, ומפשט לשון השו"ע שלא חילק משמע לכאורה שאף בפקדון צריך ליתנם מיד, אמנם הש"ך והגר"א ביארו שלא צריך^[4].

ד. משכון: רי"ף,ר"י מיגש,רמב"ם,שו"ע,ש"ך: נתינת משכון אינה נחשבת הילך. ר"י מיגש הוכיח כן מההיא אמתא בקידושין ח,א. הריטב"א והריב"ש נימקו שאין זה פרעון גמור אלא עדיין צריך שומת בי"ד וגוביינא, ולכן אם יתן לו למכור ולהיפרע מכך בלי להיזקק לבי"ד הוי הילך, ודוקא כשדמיו קצובים וכשאין ללווה מעות אחרות להיפרע מהן (ג' תנאים), ונפסקו דבריהם בש"ך. אמנם הר"ן^[5] נימק שמשכון לאחר מתן מעות אינו נתפס בשעבוד. לפי"ז בשום מקרה לא הוי הילך^[6] (הרב פז).

הסמ"ע מסביר שמדובר דוקא במשכון שניתן עכשיו בשעת ההודאה, אך אם ניתן בשעת ההלוואה הוי הילך. בכך מבאר את השו"ע בסי' עב,כז שכתב שהוי הילך, ובכך מיישב את השו"ע כאן מהק"ו משטר, כי דוקא שטר הוי הילך כיוון שעיקר סמיכתו מתחילה היתה עליו ולכן גם עתה יסמוך עליו, משא"כ משכון הניתן עכשיו בשעת ההודאה, וה"ה אם כעת יודה ויתן שטר ע"כ. הריטב"א מחלק כן אמנם הוא מנמק שמשכון שניתן רק עכשיו (שלא בגביית בי"ד) מ"מ בשעת התביעה יכול היה לכפור ולכן לא הוי הילך^[7], ולכן דוקא אם ניתן בשעת ההלוואה הוי הילך, וכמובן שגם לפי הטעם של הר"ן יש לחלק כך, כי בשעת ההלוואה המשכון נתפס במעות, אמנם הרמב"ם והש"ך סוברים שגם כשניתן בשעת ההלוואה לא הוי הילך^[8], ונחשב שיכול לכפור כיוון שכנגדו נאמן רק ע"י שבועה, ועוד, שאף שיכול שכנגדו לגבות מהמשכון, מ"מ אינו חייב לתת לו את המעות. עוד כותב הש"ך שבמשכנו ע"י בי"ד שלא בשעת הלוואתו, כיוון שפסק לעיל עב,סק"ט שהוי קנין גמור אף לאונסים, ודאי שהוי הילך^[9]. והקצות כותב שמשכון שלא בשעת הלוואתו נקנה אף כשלא נגבה ע"י בי"ד.

עיטור,טור,רמ"א: הוי הילך, כ"ש משטר.

ה. שטר: עיין לעיל עה,ד שהרמ"א הביא שתי דעות אם הוי הילך. הסמ"ע מוכיח מב"מ ד,ב לגבי שטר שכתוב בו סלעים או דינרים סתם, ששטר הוי הילך, ופוסק כן. הש"ך מיישב שהוי הילך דוקא במקרה שיש לנתבע קרקע או שהנתבע מודה משא"כ בכגון דר' חייא קמייתא שאינו מודה (ובכך מדובר בסימן עה,ד)^[10].

כפירה באחריות: בב"ק קה מסתפק רבא אם הגוזל חמץ ואחר הפסח כפר ונשבע חייב קרבן שבועה או שאין זו כפירת ממון, ואילו לרבה פשוט שהוי כפירת ממון וחייב, כיוון שלו היה נגנב היה חייב לשלם, וה"ה בגוזל המודה שאין הבהמה שלו אך טוען שהוא ש"ח עליה, שבגלל שפוטר עצמו מגניבה ואבידה חייב. ופסק הרמב"ם כרבה. עפי"ז פוסק הקצות שכמו שנחשב כפירת ממון לענין שבועת הפקדון כך גם לענין שבועת מו"ב, ומוסיף שה"ה בתובע שתי פרות שאולות ובעודן קיימות טוען הנתבע שאחת אכן שאולה אך אחת שכורה, ואח"כ מתו, שאע"פ שבשעת הכפירה וההודאה לא היה זה ממש ממון מ"מ נחשב ממון בגלל שפטר עצמו מכך שאם תמות ישלם.

הודאה בדבר שאינו מסויים: הגמ' בב"מ ק,ב עוסקת בתובע עבד גדול בכסותו והנתבע אינו יודע אם גדול או קטן. הנ"י מבאר שם שלא הוי הילך בגלל שאין הבגד מסויים, שהרי יכול לתת לו ג' אמות מהבגד ממקום שירצה. עפי"ז כתב הקצות גם לגבי תובע הטוען שקנה סאתיים חיטים מאוצר חברו והלה מודה בסאה, שלא הוי הילך (למרות שבפקדון הוי הילך בכל מקום שנמצא). והקשה מכך שהגמ' רצתה לומר שמשנת שנים אוחזים מסייעת (תנא תונא) לכך שהילך חייב, והרי שם חלוקת הטלית אינה מסויימת, כפי שאמרה הגמ' מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי, ועונה ששם אין הבחירה ביד המודה איזה חלק לתת אלא ביד בי"ד.

גזל: נתיבות - לא הוי הילך בכל מקום כמו פקדון, כיוון שאינו נחשב ברשות הבעלים עד שעת השבה, וכדברי הגמ' שאין הבעלים יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו. והוכיח זאת מריש הבית והעליה שאם מכיר מקצת האבנים נחשב מו"ב, משמע שלא הוי הילך.

מו"ב בחפצי חברו שנפלו לרשותו: נתיבות – פטור אפי' למ"ד הילך חייב, כי מו"ב זה רק כשיש עליו חיוב הגוף להשיב או לשלם, כמו בהלוואה ובפקדון^[11].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]