פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז כ

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:05, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פז כ

סעיף כ[עריכה]

משביעין אותו בכל לשון שהוא מביןא (שבועות לח,ב). ויאיימו עליו קודם שישביעוהו ואומרים לו: הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, ובכל העבירות שבתורה נאמר ונקה וכאן נאמר לא ינקה; וכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו; ולא עוד אלא שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל, שכל ישראל ערבים זה לזה; כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות, אם יש לו זכות, וכאן נפרעים מיד; דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם. אמר: איני נשבע, פוטרים אותו ונותן מה שטענו חבירוב. אם אמר: הריני נשבע, וחבירו תובע העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלהג; ואומרים: לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתינו ועל דעת בית דין (שבועות לט,א). הגה: ואם יש צד רמאות, יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו (הרא"ש ונ"י ריש ב"מ). וכן יש רשות לדיין להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו צריך (מהרי"ו סימן קנ"ד), או לאיים עוד בדברים אחרים, אם יראה לו שיש צורך בדברד (ר"נ פ' הדיינים).

א. ר"י מיגש הורה שאין משביעין אלא בלשון הקודש, אך הרמב"ם כתב שאין לסמוך על הוראה זו אע"פ שנהגו כן בכל בתי דיני ישראל.

ב. איני נשבע: רש"י,תוס',רא"ש,סמ"ע ברמב"ם: לאחר שפסקו לעסוק באותו ענין שוב אינו רשאי לחזור בו.

ר"ת,ב"י ברמב"ם: רשאי לחזור. ופי' ר"ת "פוטרין אותו", שממהרים לפורעו כדי שלא יחזור בו. הרמב"ם כתב שפוטרים אותו ונותן מה שטענו חברו, ומכך דייק הב"י שסבר כר"ת.

שו"ע: כתב כלשון הרמב"ם, ונראה מכך שפסק כר"ת (כפירושו ברמב"ם).

ג. חת"ס – אפילו שבועת אמת עבירה היא, ולכן אומרים להם "הרשעים האלה", שאף אם נשבע באמת, היה לו להתפשר ולהפסיד משלו כדי להימנע משבועה.

ד. כגון במיטת מת, נרות, שופרות. בויק"ר נאמר שעושין כן, וכן אמרו בשם גאון, אך הר"ן כתב שמכיוון שלא נזכר בתלמוד אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר בזה כפי מה שעיניו רואות. החת"ס כתב שמעולם לא ראה ושמע איומים כאלו, ולכן התובע לא יכול לדרוש, שכן כתב כנה"ג שבמקום שלא נהגו, התובע לא יכול לדרוש.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.