פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז כה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:05, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פז כה

סעיף כה[עריכה]

כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון, אע"פ שכפר אין מחייבים אותו היסת. כיצד, אמרת לי ליתן לי מנה, להד"מ, אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם, שאף אם הודה, אינו חייב לו כלום (רמב"ם). (והוא הדין אם אין לו לפרוע, אין משביעין על כפירתוא) (תשובת הרא"ש גבי אשת איש, והטור הביאו סימן צ"ז ובית יוסף בשם ר"י ננ"ג ח"ו), אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, לא היו דברים מעולם, אין מחרימין על זה; וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם). הגה: וי"א דמחרימין על זה, דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו (טור). טוען על חבירו: גזלתני, או: גנבת ממני, והוא כופר, אע"פ שלפי טענות התובע פסול לישבע, אפילו הכי נשבע לוב (מרדכי פ"ק דמציעא). ודווקא שתבעו הממון, שעיקר התביעה הוא משום ממון, אבל אם עיקר התביעה הוא משום האיסור, אין משביעיןג (פסקי מהרא"י סימן ל"ז). מי שתובעת א' שנדר לה דבר באתננה, והוא כופר, חייב לישבעד (ריב"ש סימן מ"א).

א. אין לו לפרוע: הש"ך מקשה שבסו"ס צו פסק השו"ע שכן משביעין, וצ"ע. מ"מ הש"ך עצמו פסק שאין משביעין[1].

ב. גזלתני: במיוחסות לרמב"ן כתב שאינו יכול להשביע בטענה זו, כיוון שלפי טענתו הנתבע חשוד, אך המהר"ם חלק, והסכימו עימו תלמידי הרשב"א וכן פסקו השו"ע עה,ח והרמ"א כאן. ועיין לעיל עה,ח לגבי הלויתני בריבית.

ג. תביעה שעיקרה איסור: מהרא"י והרמ"א פסקו שלא משביעין ע"כ אפי' אם יש מכך נפק"מ גם לממון, כגון שהיא אומרת קידשתני והוא מכחיש. הש"ך כתב שדין זה צ"ע. ומוכיח שמשביעין מהרמב"ם ומהשו"ע שהטוען שזינתה תחתיו יכול להשביעה ואח"כ תגבה כתובתה.

ד. אתנן: הב"ח הקשה שהריהו פטור מצד קלבדר"מ, כמבואר בב"מ צז,א, והש"ך דחה שקי"ל שבכרת לא אומרים קלבדר"מ, ובב"מ מדובר בבא על אימו.

עני הטוען שהובטח לו: מהר"ם פסק שחייב העשיר להישבע. השלט"ג למד מכך שה"ה לעשיר התובע, שהרי בשניהם הדין הוא שאם הבטיחו יכולים לחזור בהם. הש"ך דחה שבעני אינו יכול לחזור בו, ולכן דוקא שם יכול להשביע, ומביא שכן כתב בשו"ת מהר"ם. התומים כתב שזה דוקא למ"ד שאמירה לעני עושה קנין כמסירה להדיוט אך למ"ד שאינו אלא מטעם נדר לא שנא מתקיעת כף שכתב ברמ"א בסע' לד שפטור משבועה. הנתיבות יישב את הש"ך שבצדקה ממשכנים על הצדקה ולכן גם יכול להשביעו, אך בדבר שרק כופים בהלקאה עד שיאמר רוצה אני ולא ממשכנים אינו יכול להשביעו. והקצות יישב שבתקיעת כף ההגה"מ פטר מטעם אחר – ממה נפשך אין טעם להשביעו, כיוון שאם אכן אינו דובר אמת כעת הריהו חשוד על השבועה בגלל שתקע כף ועבר על כך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. דעת הרא"ש: הטור כתב בשמו בסי' צו שמשביעים, ואילו רי"ו (הו"ד בב"י) כתב בשמו שלא משביעים.