פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכג ד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:12, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכג ד

סעיף ד[עריכה]

אין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר, שזה יאמר: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לפיכך אם התנה עמו שירשה לאחר ואחר לאחר, הכל לפי תנאו (רי"ף).

ש"ך – במקום שלא שייך הטעם "אין רצוני שיהא ביד אחר" (כגון שרגיל להפקיד בידו) רשאי המורשה להרשות תחתיו. עוד כתב, שמורשה אינו יכול להרשות אחר תחתיו רק לצורך העמדה בדין בלי לקחת הפקדון, אע"פ שלכאורה לא שייך הטעם במקרה זה, משום שיכול הנתבע לטעון שמטעם "אין רצוני וכו'" המרשה לא עשאו שליח כלל[1].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. יש לתמוה מדוע לא נימק בפשטות ע"פ שיטתו בסימן עז,ט, שתובע שאינו יכול לקחת מהנתבע את המעות, גם לא יכול לדרוש ממנו לדון עימו. שם הסמ"ע כתב לגבי הלווה משני שותפים שאע"פ שאחד המלווים לא יכול לדרוש מהלווה לפרוע את חלקו, אם שותפו בעיר אחרת, מ"מ יכול לדון עימו על חלקו. והש"ך חלק וכתב, שאם לא יהא חייב לתת לו, יכול לומר לו שאין טעם לדון, כיוון שסו"ס לא יצטרך לתת לו אף אם יתחייב בדין.