פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכד א

סעיף א[עריכה]

הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו. ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם^א (שו"ת רי"ף^[1]). וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו^ב, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי ע"ה (רמב"ן).

מורשה לנתבע: ר"ח,ערוך: יכול לשלוח מורשה. ראיה – בירושלמי^[2] שואלים על המשנה שכה"ג לא דן ולא דנים אותו, מדוע לא ימנו אנטלר, ועונים, משום שאם יתחייב שבועה לא יועיל האנטלר, כי אינו יכול להישבע במקומו.

שו"ת רי"ף,רא”ש,שו"ע: אינו יכול. וכה"ג שאני משום כבודו. הסמ"ע מביא שלושה טעמים לחילוק בין תובע לנתבע: א. לגבי הנתבע יש חזקה שאינו מעיז פניו בפני בע"ח, וע"י מורשה יעיז. ב. התובע מקנה המעות למורשה, וא"כ המורשה עומד במקומו, משא"כ נתבע שאין לו מה להקנות. ג. לתובע תיקנו כדי שלא יברח הלווה למד"ה.

רמב"ם: לא יהא הדיין שומע מפי תורגמן. הב"י דייק מכך שלשיטתו אין ממנים אנטלר לא לתובע ולא לנתבע^[3], והד"מ דחה שדוקא מתורגמן לא ממנים, וההבדל הוא שבמתורגמן הבע"ד נוכח בבי"ד, ומכיוון שנמצא עליו לטעון בעצמו.

דיני ממונות^[4]: המנהג היום בכל בתי הדין להתיר מורשה לנתבע (=עו"ד. ואינו מחלק שם בין מקרה שבעל הדין נוכח למקרה שלא), וכן כתב התומים, ובמשפטי שמואל הטעים שכיוון שנהגו כך משמע שקיבלו המנהג לפסוק כדעות המתירות. וכן כתוב בפסקי דין ירושלים^[5], שמקובל בבתי הדין לקבל טענות הצדדים ע"י שליח בין של התובע בין של הנתבע, ואם אפשר ימסור לו הטענות בעדים^[6]. והביאו שם נוסח מינוי שליח ע"פ הספר דיני ממונות – ראה הערה^[7].

מורשה לבע"ד שנוכח בבי"ד: רמב"ם: לא יהא הדיין שומע מפי תורגמן. מקורו – מסביר במכות ו,א שהנהו לעוזאי היו בעלי דינים.

ב"י: הסיק מכך שלדעתו אין ממנים אנטלר לא עבור התובע ולא עבור הנתבע^[8].

ד"מ,ב"ח,סמ"ע: הרמב"ם פסל דוקא תורגמן ומליץ, משום שהבע"ד גם נוכח בבי"ד, וכיוון שכן עליו לטעון בעצמו, וזה פסול בין בתובע בין בנתבע.

ש"ך: תורגמן ומליץ פסולים דוקא כשלא הרשהו. לנתבע אין יכולת להרשות^[9], ולכן אינו יכול למנות מליץ. הש"ך כתב זאת כדי ליישב המנהג שנותנים היום לתובע לבוא עם מליץ, ולנתבע לא. וכתב שבכך יש להעמיד גם את דברי הד"מ, הב"ח והסמ"ע. בפשטות נראה שזה דחוק מאוד בלשונם.

חזו"א^[10]: כמדומה שעכשיו נוהגים להתיר בין לתובע בין לנתבע להעמיד לו עוזר בטענותיו, וזה יתכן ע"פ דברי הסמ"ע בסי' יז,סקי"ד אך מתוס'^[11] מוכח דלא כסמ"ע, וא"כ אין למנהג קיום אם לא שמתרצים בעלי הדין, וצריך להודיע להם שמעיקר הדין אינם חייבים לקבל את שליח בעל הדין.

דיני ממונות: כמובא לעיל, כתב שם שהמנהג היום להתיר עו"ד לשני הצדדים.

א. נשים: אם התובע רוצה, הוא יכול ללכת עם סופרי הדיינים לביתה, כדי שלא תעז לשקר (סמ"ע).

ב. ת"ח: הסמ"ע ביאר שאינו עוסק במו"מ אלא רק בתורה, ואילו הש"ך ביאר שאף מי שעוסק במו"מ אלא שלומד בכל שעה שפנוי מעסקיו, ותמה לפי"ז על מנהגנו שמחייבים הת"ח לבוא, וענה שהדבר תלוי במנהג.

חולה והטרוד בעסקיו: חזו"א^[12] – דינם כנשים יקרות, כיוון שאין לנו להפסיד ממונו של ישראל.

הודאת מורשה הנתבע: מהרשד"ם: יכול הנתבע לחזור מההודאה.

ריב"ש,ש"ך: הוי הודאה ואינו יכול לחזור.

קצות: אם הנתבע שם הדברים בפיו הוי הודאה, אולם אם מודה מעצמו אינה הודאה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]