פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכט א

סעיף א[עריכה]

המלוה את חבירו, ואחר שהלוהו אמר לו אחד: אני ערב, או שתבע את הלוה בדין, ואמר לו אחר: הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו, ואמר לו: הנח ואני ערב, אין הערב חייב כלום (ב"ב קעו,ב) ואפילו אמר בפני ב"ד: אני ערב (רמב"ם). הגה: מיהו אם פרע למלוה בציווי הלוה^א, חייב לשלם לו מה שנתן למלוה (הגהות מיי' פכ"ה דמלוה). אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, בין בפני דין בין בינו לבין המלוה, נשתעבד^ב (גמ' שם). האומר לחבירו: אני ערב לך בעד יום אחד, אינו כלום (תשובת רשב"א סימן אלף קמ"ח).

משנה: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות - גובה מנכסים בני חורין. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך - פטור, שלא על אמונתו הלוהו.

גמרא: אף על פי שקילס רבי ישמעאל את בן ננס, הלכה כמותו... והלכתא^[1]: ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין, אחר מתן מעות - בעי קנין; ערב דבית דין לא בעי קנין, דבההיא הנאה דמהימן ליה - גמר ומשעבד ליה. [הרי"ף מוסיף וגורס: והנך כולהו בעי קנין.]

א. בציווי הלווה: ההגה"מ כתב שללווה הערב משתעבד אפי' ללא קנין. הסמ"ע הבין שכוונת הרמ"א למצווה לערב שיפרע כעת, והסביר שלא כתב כהגה"מ שמועיל אפי' אם רק אמר לו שיהא ערב ויפרע אח"כ, משום שרצה לכתוב אליבא דכו"ע, ולדעת הרמב"ם ערב הפורע מעצמו אין הלווה צריך לשלם לו אע"פ שבתחילה אמר לו להיות ערב. אמנם הש"ך כתב שכוונת הרמ"א כאן היא שמצווהו להיות ערב.

ב. קנו מידו: הסמ"ע שואל מדוע מועיל, הרי כדי להתגבר על בעיה של אסמכתא זקוקים לקנין בבי"ד חשוב, והגמ' הסבירה שבערב בשעת מתן מעות אין אסמכתא משום ההיא הנאה שסמך על דבריו, אך כאן שלא סמך הוי אסמכתא. ועונה שגם בערבות לאחר מתן מעות יש קצת מהימנות והנאה, ולכן בצרוף קנין משתעבד. הש"ך עונה שבערבות אין אסמכתא גמורה, כמבואר בב"י סי' קיג, ולכן מספיק קנין.

כל מי שיתנדב להלוות לפלוני, אני ערב עבורו: הרשד"ם והש"ך כתבו שפטור כל שלא אמר בציווי "תן לו", וכמו שמותר למודר הנאה מחברו לומר "כל הזן את פלוני אינו מפסיד". לדעתם ה"ה באומר "כל הזן אשלם לו", כיוון שלא אמר בלשון ציווי. הב"ח הבין שביו"ד הש"ך סותר את דבריו כאן, כי שם פסק כסמ"ע שם שהאומר "כל הזן אשלם לו" חייב לשלם למי שזן, ולא כרשד"ם. הקצות יישבו, שאכן חייב לשלם לו אמנם מי שזן אינו נחשב לשליחו, ולכן במודר הנאה מותר לומר כן, וכן אצלנו לגבי ערבות, כדי שערבות תועיל צריך שהערב יהיה כשליחו כדי להתגבר על הבעיה של אסמכתא (עפ"י לשון רשב"ם^[2]) ולכן בלשון זו שאינו נעשה שליח גם אינו מתחייב. הנתיבות והפת"ש חלקו על הרשד"ם והש"ך, וכתבו שהאומר "כל הזן אשלם לו", וכן האומר "כל המלווה אהיה ערב עבורו" חייב, ואין צורך בשליחות בערבות (ודוקא האומר כל הזן אינו מפסיד פטור, משום שאין בלשון זו התחייבות מפורשת). ראה סיכום בהערה^[3].

ערבות על הלוואה שנייה: רשד"ם,ש"ך – אם הלווה פרע ואח"כ המלווה הלווה לו שוב, בטלה הערבות שהיתה על הפעם הראשונה ואינו נעשה ערב גם על ההלוואה השנייה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]