פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכט ח

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכט ח

סעיף ח[עריכה]

המלוה את חבירו על ידי ערב, אע"פ שהערב משתעבד למלוה, לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה. ואפילו אין ללוה אלא זיבורית, לא יפרע מהערב. ואפילו אין ללוה נכסים ידועים, כגון קרקעות, ויש נכסים ידועים לערב, לא יגבה מהערב, אלא (צריך) לחזור אחר הלוה, אולי יש לו מטלטלין (משנה בב"ב קעג,א וגמ'). הגה: ואם אמר הלוה: פרעתיך, והוא מלוה על פה, נשבע הלוה היסת ונפטר הוא וערב (טור ס"ח). ואפילו הלוה עובד כוכבים, ואמר שפרע, נפטר הערב. אבל אם אמר הלוה: לא לויתי מעולם, חייב הערב לפרוע^א (בית יוסף בשם התרומות). מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אף על פי שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם^ב (תשובת רשב"א אלף נ'). ועיין לקמן סוף סימן קל"א סעיף י"ב. מכר הלוה קרקע וחתם המלוה עצמו בעד^ג, נפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה. אבל בקבלן בכי האי גוונא, חייב הערב לפרוע (תשובת רשב"א סימן תתצ"ב).

משנה: המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב, ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה - יפרע מן הערב.

גמרא: אמר רב נחמן: מאי לא יפרע מן הערב? לא יתבע ערב תחלה.

א. כשהלווה טוען שלא לווה: בעה"ת: הסתפק.

ב"י,רמ"א: הערב חייב, כיוון שיודע שהלווה משקר ואכן לווה, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. הב"ח הקשה מהגמ' בפ' יש בכור^[1] האומרת שבשני יוסף בני שמעון א"א לגבות מהערב שערב לשניהם, כיוון שליכא מידי דהלווה פטור והערב חייב, ותירץ ששם הוא פטור מהדין, משא"כ אצלנו שכופר, והערב מודה שהוא כן לווה.

ושב הכהן,פת"ש: צ"ע למעשה. גם בשני יוסף בני שמעון ברור שאחד מהם באמת חייב אלא שהוא משקר.

ב. ערב לאסמכתא: הטעם הוא שבערב התורה חידשה שמשתעבד בההיא הנאה גם כשיש אסמכתא. הרשב"א ביאר שחייב למרות שאין נפרעים מן הערב כשיש לווה, משום שכאן הערב חייב עצמו במה שהלווה היה פטור מהדין. ומבאר הסמ"ע שעפי"ז יש גם לחלק וליישב מהמקרה של שני יוסף בן שמעון (סימן מט), ששם החוב חל על הלווה ולכן א"א לגבות מהערב. אמנם הב"ח והש"ך לא קיבלו את חילוקו, ופסקו שאין להוציא מהערב אפי' אם נתערב בשעת השאלה, אא"כ קנו מידו.

ג. חתם המלווה בשטר מכר של הלווה: הרמ"א פסק בשם הרשב"א שהמלווה הפסיד עצמו ולכן הערב פטור. אולם הסמ"ע כתב שהרשב"א עוסק בחתם על שטר המכר שהוא מסכים למכירה, אך אם רק היה חתום כעד על המכירה אף המלווה עצמו לא הפסיד, כפי שנפסק בסי' קיא,יז מפני שיכול לומר שהשני נוח לו יותר. עוד תירץ שיתכן שהרשב"א כאן פסק שהפסיד משום שמדובר שהקרקע היתה בידו כמשכון, ובכך אפי' אם רק חתם כעד הפסיד, משום שעיקר סמיכתו על קרקע זו, וא"כ מוכח שמחל, משא"כ כשלא היתה בידו משכון שאז יכול לומר שהשני נוח לו יותר, וסיים הסמ"ע שזה דחוק כיוון שהרמ"א לא חילק בין היתה בידו כמשכון ללא, ולכן העיקר כהסבר הראשון.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]