פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קנו ה

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קנו ה

סעיף ה[עריכה]

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות. הגה: ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות לומר: אתה פוסק חיי. (בית יוסף בשם הרבה פוסקים). אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו^א. ואם היה נותן עמהם מנת המלך, אינם יכולים למנעו (כא,ב ע"פ רמב"ם). הגה: ורבים האומרים דאפילו הכי אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו, דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו, הואיל והוא מעיר אחרת. אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו, הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י משכנים ובית יוסף בשם רש"י ותוס'). ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר: אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים, אף על פי שיש להן כבר אותו אומנות. ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס, י"א דבר אומנתו יכול לעכב עליו, עד שישכור לו בית ויהיה כבני העיר^ב (תה"ד סי' שמ"ב). ויש אומרים דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך, אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (בית יוסף בשם רש"י). ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר, דאין חילוק אלא ברוכלין, כמו שיתבאר בסמוך (טור). ויש אומרים דאם בני העיר צריכין לתורתו, אינן יכולין למחות בידו אף על פי שיש תלמיד חכם אחר בעיר, דקנאת סופרים תרבה חכמה (בית יוסף בשם הגהות אשירי). תלמיד חכם המביא סחורה לעיר, חייבין למנוע לכל אדם למכור, עד שהוא ימכור שלו^ג (טור). ואי איכא עובדי כוכבים דמזבני, דליכא רווחא לת"ח, מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה). ועיין ביורה דעה סימן רמ"ג. אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין^ד. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין (כל זה במרדכי פרק לא יחפור והגהות מיימוני פרק ו' דשכנים וע' לקמן סי' שע"ו). ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עובד כוכבים, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשות גוערין בו. מיהו אם עבר ועשה, אין מוציאין מידו (בית יוסף בשם הרשב"א). ועיין לקמן סימן רל"ז. שני בני אדם הדרים ביחד, והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובד כוכבים, אין חבירו יכול למחות בו (רבינו ירוחם נ' נ"א ח"ו). והוא הדין בכל כיוצא בזה, ועיין לקמן סימן רכ"ח סעיף י"ח.

ירידה לאומנות חברו:

גמרא: אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קפסקת לחיותי... תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומנויות, ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכי לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו.

הפוסקים פסקו כרהבדר"י שרשאי אדם לפתוח עסק במבוי שלו אע"פ שפוסק אומנות חברו. בעיר אחרת אינו רשאי אם אינו שייך במיסי העיר ההיא, ובמבוי אחר בעירו הוי תיקו ומספק א"א לעכב בעדו.

אך נתקשו המפרשים בסתירה שמצד אחד אם משלם מיסים א"א לעכבו ואילו בבן אותה העיר ממש שגר במבוי אחר נשארנו בתיקו, אע"פ שגם הוא משלם מיסי עיר זו?

התוס', הרמב"ן והר"ן מתרצים שההיתר של הבא מחוץ לעיר המשלם מיסים הוא רק לפתוח עסק בעיר, אך אם רוצה לפתוח בתוך מבוי מסויים, אנשי המבוי יכולים לעכב עליו (ואם הם מסכימים אין בני מבוי אחר יכולים לעכב). ואילו הספק בבן העיר הוא אם יכול לפתוח עסק בתוך מבוי אחר (ולהלכה מותר מספק), וכן פסק הרמ"א.

אמנם הרמב"ם והשו"ע סוברים שההיתר של משלם המיסים הוא אפילו בתוך המבוי. הם מיישבים שההיתר שאמרנו לגבי משלם מיסים הוא דוקא מצד פסיקת חיות, ואכן כ"ש שלבר מבואה אבר מבואה אחרינא יש היתר זה, ומה שהגמ' הסתפקה לגבי בן מבוי אחר זה אם אפשר לעכב מצד קול הנכנסים והיוצאים במקרה שאחד מבני המבוי עצמו עוסק באומנות זו. במקרה כזה בבן עיר אחרת ודאי אפשר למחות ואפי' אם משלם מיסים. נבאר יותר. בד"כ אפשר לעכב אפילו על אנשי המבוי עצמו שלא יפתחו עסק זה בגלל הנכנסים והיוצאים (הרמב"ם והשו"ע לשיטתם בסע' א, שכל אנשי המבוי יכולים למחות ולא רק אנשי החצר), אמנם במקרה שנתנו לאחד מתוכם לפתוח עסק כזה אינם יכולים פתאום למחות באחר שגם רוצה לפתוח אותו עסק. ואם השני מעיר אחרת אז אפי' אם משלם מיסים הם רשאים למחות בו ולטעון שדוקא לבן מבואם מחלו. ובמקרה שהשני הוא בן מבוי אחר הסתפקה הגמ'.

הב"י פירש את הרמב"ם בשני אופנים. כתבתי את האופן השני בגלל שהב"י כתב שהוא מתיישב יותר על לשון הרמב"ם. הנפק"מ בין הפירושים היא שלפירוש הראשון אם משלם מיסים א"א לעכב עליו אפילו מפני קול הנכנסים והיוצאים (אם מחלו לאחר שהוא בן מבואם), ואע"פ שבבן מבוי אחר הסתפקה הגמ', בן עיר אחרת המשלם מיסים עדיף, דכיוון שאין לו מבוי מיוחד, כל מבוי ומבוי כמבוי דידיה הוא.

נמצא שנחלקו בשני ענינים: א. האם בני חצר או מבוי שמחלו לאחד על קול הנכנסים חייבים למחול גם לאחר השייך לאותה העיר? הרמב"ם והשו"ע חידשו שכן, ואילו לתוס', לרמב"ן ולרמ"א לא. לכאורה הנפק"מ היא רק בבני חצר הרוצים למחות, שכן לתוס' ולרמ"א בסע' א רק בני חצר יכולים למחות על קול הנכנסים ולא בני מבוי שאינם מהחצר. אמנם הרמ"א כאן כתב אף בני מבוי, והגר"א מיישבו שדוקא בבן מבואו אין בן מבוי יכול למחות, אך בבן מבוי אחר יכול.

ב. האם לבן עיר אחרת המשלם מיסים יש רשות לפתוח עסק אף בתוך מבוי? לרמב"ם ולשו"ע כן (לפי' השני דוקא כשאין בעיה מצד קול הנכנסים), ואילו לתוס', לרמב"ן ולרמ"א לא.

א. נחלת שבעה – בן עיר אחרת שעשה שותפות עם אחד מעיר זו אינם יכולים למחות בו, ורשאי למכור בעיר זו.

ב. כעי"ז כתבו תרוה"ד והרמ"א גם בסע' ז לגבי בני עיר אחרת שברחו לכאן עד יעבור זעם, ושם כתב הרמ"א שהרשב"א חולק, ולכאורה גם כאן יחלוק.

ג. שו"ת רמ"א – וכן אם יהודי וגוי הביאו סחורה, יש לקנות מהיהודי כמובא בתו"כ על הפסוק "או קנה מיד עמיתך", ומדובר אפי' כשהגוי זול יותר.

ד. מערופיא: הגר"א כותב שמחלוקתם תלויה בפרוש הגמ' "דיהבי סיירא". הגמ' רצתה לסייע לדברי רב הונא (שלא נפסקו), הסובר שיכולים למחות אפילו על בן מבואם, מהברייתא שמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג, ודוחה ששאני דגים דיהבי סיירא. רש"י מפרש שהדגים נותנים עין לראות היכן יש מזונות ורצים לשם, ולפיכך בטוח הדייג שילכדם והו"ל כמאן דמטא לידיה. והקשו התוס' מדברי ר"ת שבעני המהפך בחררה נקרא רשע רק במכר ולא בהפקר, ותירצו שכאן יכול לפרוס מצודות במקומות אחרים וא"כ הוי כמכר. עוד תירצו שכאן אומנותו בכך, ולכן אסור אפי' בהפקר. לפי תירוצים אלו אף במערופיא אסור משום שכבר מטא לידיה וגם אומנותו בכך וכן יכול חברו להלוות לגוי אחר. אולם הר"י מיגש פירש הגמ', שהדגים משלחים שלוחם לראות אם יש מצודה וא"כ כולם בורחים, ולכן נמצא שהוא מפסיק חיותו לגמרי, וזה אסור גם בהפקר. לפי דבריו במערופיא מותר בגלל שאינו מפסיק חיותו לגמרי. הגר"א כתב שגם המחלוקת הבאה המובאת ברמ"א לגבי הלוואה לגוי תלויה במחלוקת הנ"ל.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.