פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קסג ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קסג ג

סעיף ג[עריכה]

כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה, גובין לפי קירוב הבתים לחומה, כל הסמוך לחומה נותן יותר (רי"ף,רמב"ם). וי"א שגובין לפי הממון, ואחר שחלקו לפי הממון גובין גם כן איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר. כיצד, ב' בתים שוים בקירוב זה כזה, ויש בהם ממון בשוה, פורעים בשוה. ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון, ואחד רחוק ויש בו ממון, אין גובין מהקרוב כלום, כיון שאין לו על מה לחוש (ר"י מיגש,רא"ש). הגה: כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון, והעשירים שהם מעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה (שו"ת רא"ש). ולכן פסק מהרא"י (ת"ה סימן שמ"ד) על ה' אנשים בעיר אחת, ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להם, שהדין עמהם^א. ואם שני בתים יש בהם ממון בשוה, ואחד רחוק ואחד קרוב, הקרוב יתן יותר מהרחוק. ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות, אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה, לא איכפת לן בקירוב בתים כלל, ואין גובין אלא לפי שבח הממון. ואם באים על עסקי נפשות, גובים אף לפי שבח נפשות, החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות; והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל. הגה: וכן אם תעו חבורה ההולכת במדבר, ואיכא סכנת נפשות, גובין (אף) לפי הנפשות (תוס' ומרדכי והרא"ש פ"ק דב"ב). וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל, ואפילו שמדות, ואפילו מענין אותם ביסורין, יש אומרים דגובין לפי הממון של ישראל^ב (הרא"ש); ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות, ואפילו רק צוו שלא למכור לחם ליהודים, או אסרו השחיטה וכדומה, גובין לפי נפשות (תשובת רשב"א סימן אלף צ"א). ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים. שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות, ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה, גובין לפי ממון, אף על פי שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה (מרדכי פ"ק דב"ב). ודוקא בכה"ג, אבל אם העובדי כוכבים עדיין שומרים, והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן, עדיין אקרקפתא דגברא מונח, וגובין בשוה הן דל הן עשיר (ת"ה סימן שמ"ה). וכשגובין לפי ממון, אין חילוק בין ממון שלו או ממון אחרים שעוסק בהן; ואפילו נהגו שלא ליתן מהם, יכולים לשנות ולקצוב ליתן מהם מכאן והלאה (מרדכי פ' השותפין). ויש חולקין וסבירא להו דאין צריך ליתן ממון אחרים, ואם מתייראין שעושין להם עין, יגידו למלך. (מרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"ת). והמנהג כסברא הראשונה. ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים, יתן המקבל מפלגא, והנותן פלגא. וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה, או לבניו או בנותיו הקטנים (מרדכי פ' הנ"ל). אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה, יכולין לשנות ולתקן על פי השבועה, דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (ב"י בשם רשב"א ות"ה סימן שמ"ב). ואם כולן נותנין על פי השבועה, ואחד אומר: איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו, י"א דאין שומעין לו (ת"ה הנ"ל). ואם שמו המס על כל אחד מהם מה יתן, והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על (כל) אחד כחוב, ואפילו העני אח"כ, חייב ליתן מה שפסקו עליו (הרשב"א סי' תשע"ז). וכן אם היה עני והעשיר, הולכין תמיד אחר זמן הגבייה^ג, (רשב"א סימן תשע"ז). מיהו מי שבא לעיר בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה, י"א דא"צ ליתן המס ההוא מאחר שכבר נתחייבו, ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו (ריב"ש סימן תע"ז). מיהו י"א דאם המס ההוא תועלת הבאים, חייבים ליתן חלקם (הרא"ש כלל ו' סימן י"ב). וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע^ד, אין מדקדקים בענייני המסים (ת"ה סימן הנ"ל ומהרי"ו סימן קכ"ד). קהל שהלוו לשר, ואמר לנכות להם בענייני המסים, ואח"כ לא רצה, (ומת) ונתייאשו מן החוב^ה, ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם, הקהל הוו כזוכים מן ההפקר, ואינן צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלוואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק שורש ג'). מי שיש לו חובות על אחרים, אם ראויין ליפרע נותן מהם; וכן אם נתחייב לאחרים, מנכין לו אם יצטרך לשלם. אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות, כל זמן שלא נזקף עם הקרן. וכן שכירות שלא בא ליד בעליו (ת"ה הנ"ל ומהרי"ו סימן קל"ג). וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה (הרא"ש כלל י"ג סי' ו' והגהות מרדכי ריש ב"ב), אם אין לו הנאה מהם. אבל אם יש לו הנאה מן הריוח, או לזרעו אחריו, נותן כפי הנאה שבהן (ת"ה הנ"ל). מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו, י"א דחייב ליתן מהם מס, אף ע"פ שנותן ג"כ במקום שהפקידן (ת"ה הנ"ל), ויש חולקין. (תשובת רשב"א סימן תרס"ד וסימן תשפ"ח ומהרי"ק שורש קכ"ד); ולכולי עלמא אם היו לו קרקעות במקום אחר, אינו נותן מהם כלום (ת"ה הנ"ל). במקום שנותנין על פי הערכה, אינו יכול לומר שטעו; אבל אם נותנין על פי השבועה, יכול לומר שטעו (מהרי"ו סי' פ"ד), אבל ממון דלא מיטלטל, אין גובין עליו כלל. הגה: והא דאין נותנין מקרקעות^ו, היינו מבתים וכדומה, שאינו מרויח בהן, אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים, ודר באחד מהן ומשכיר האחרים, או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן, או שעוסק בפרקמטיא, צריך ליתן מהם, אבל לא כל כך כמו משאר ממון. כשנותנין מבתים, כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר, צריך ליתן יותר (מרדכי פרק השותפין ות"ה סימן שמ"ב). ובכל זה הולכין אחר המנהג (תשובת רשב"א סימן תרס"ד). ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שאין צריך ליתן מהן, אין שומעין להן (מרדכי הנזכר לעיל). וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנים משאר כלי בית או ספרים, אבל תכשיטין נותנין מהם, אבל אינו כל כך כמו משאר ממון. ואין חילוק אם הם מחוברים לבגדים או לא, והכל לפי המנהג (ת"ה סימן שמ"ב). ואם יש לחוש לגזילת חצרות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם, גובין אף לפי כולם (ר"י מיגש,רא"ש). הגה: במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר, גובין לפי ממון. וכן בשכר החזן (ר"י נכ"ט ח"ג), ועיין בא"ח סימן נ"ג סעיף כ"ג. וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון^ז (מהר"ם פאדוואה). כל צרכי העיר, אע"פ שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ).

אופן הגבייה לבניית החומה:

ב"ב ז,ב: בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין? אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות. איכא דאמרי, בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין.

רי"ף,רמב"ם: הלישנות חלוקות והלכה כלישנא בתרא.

ר"י מיגש,רא"ש: אינן חלוקות אלא גובים גם לפי ממון וגם לפי קרוב בתים. משמע שבעיקר לפי ממון ומתחשבים גם בקרוב בתים.

שו"ע: סתם כרי"ף וכרמב"ם וי"א כרא"ש.

א. עשירים: שו"ת רא"ש: אין הרוב יכולים להטיל חרם לצורך ממון בניגוד לרצון המיעוט העשירים, כיוון שהולכים אחר רוב ממון.

תרוה"ד,רמ"א: בכל ענין ממוני הולכים אחר רוב ממון.

סמ"ע: יתכן שהרא"ש כתב זאת רק לענין שאין הרוב העניים יכולים לכפות את המיעוט העשירים, אך גם להפך אי אפשר, ועוד יתכן שנחשבים כמחצה על מחצה (כיוון שיש רוב ממון כנגד רוב מנין), וצ"ע. וכן הכריע הצ"צ.

ב. הרא"ש נימק שבכל השמדות, אפילו אם מענים אותם ביסורים ובמניעת מאכל, עיקר כוונתם על הממון.

ג. הזמן הקובע לסכום הגבייה: סמ"ע בשו"ת הרשב"א: משעה שיש גם שומת הערכה וגם תחילת גבייה. ולפי"ז אם במשך השנה נערכת גבייה נוספת, הולכים לפי תחילת הגבייה החדשה.

ט"ז בשו"ת הרשב"א: שומת הערכה. ולפי"ז כל עוד לא שמו מחדש הולכים לפי השומא האחרונה גם בגביות חדשות.

ד. מנהג גרוע: חוות יאיר,ר' משה רוטנבורג – דוקא אם נמנו בתחילה והחליטו לתקן כן, אך אם רק נהגו כן מעצמם יכול היחיד לערער אפי' אחר זמן רב.

פנים מאירות,ר' משה רוטנבורג – דוקא אם דומה קצת לדבר תורה.

עיין ש"ך בסי' עב,ה שדוקא בענייני מיסים הולכים אחר מנהג גרוע, משא"כ בשאר עניינים שהולכים רק אחר מנהג שהוא תיקון.

ה. יאוש מחוב: ר' בנימין: בעל שטר חוב ששמעוהו מתייאש בפרוש, זה לא מועיל לבטל את החוב.

תוס'^[1]: שואלים אם מכירת שטרות מדרבנן מדוע התורה מיעטה שטרות מאונאה, ועונים שנצרך למקרה שמלווה איבד שטרו והתייאש ואז המוצא רוצה למכור לו את השטר.

מהרי"ק: הוכיח מתוס' ומסברא שיאוש מועיל לבטל חוב, וכתב שאפשר ליישב עם כך גם את דברי ר' בנימין, שבמקום שסתמא לא הוי יאוש, אין מועיל גילוי דעת של המלווה שמתייאש, משום שבכל מלווה מסופק המלווה אם יצליח לגבותה, ויש לתלות שלכך התכוון, אמנם במקום שסתמא מתייאשים ודאי שמועיל, ק"ו מחפץ שיש לאדם שמועיל להתייאש ממנו. הקצות (סו,סק"א) מבאר שכשמתייאש – הלווה לא זוכה משום שאתא לידיה באיסורא, ולכן המוצא זוכה.

רמ"א,קצות: פסקו ע"פ חילוקו של המהרי"ק בר' בנימין. הרמ"א בפי' פסק בסי' רסב,ה את דברי ר' בנימין וכאן פסק כמהרי"ק שיאוש מועיל לבטל חוב. ונראה שכן גם דעת השו"ע שכן בסי' צח,א פסק את דברי ר' בנימין, אמנם משמע שמקבל את חילוקו של המהרי"ק מכיוון שבב"י הביא את דבריו בשם המהרי"ק.

חכ"צ,נתיבות: יאוש לא מועיל לבטל חוב. הנתיבות מבאר שגם לדברי התוס' יאוש לא מועיל לחוב עצמו אלא רק לכך שיהיה אפשר לזכות בגוף השטר ולהחזיקו עד שיתפשר עימו המלווה. ומ"מ דברי הרמ"א נכונים במקרה שיש לשר זכות להפקיע את החוב, שאז אכן היאוש מועיל. החכ"צ הוכיח זאת מגזילה שהיאוש בה מועיל רק להפקיע את החיוב להשיב את גוף החפץ אך עדיין חייבים להשיב את הדמים משום מצוות השבה, וכך בפריעת חוב ישנה מצוות השבה. הנתיבות נימק שאין יאוש מפקיע חוב משום שאין סיבה לומר שאכן התייאש וכן משום ששיעבוד הריהו כקרקעות שלא מועיל בהם יאוש.

ו. קרקעות: יש להעיר שהשו"ע עוסק בדמי שמירה ואילו הרמ"א במיסים, ואלו עניינים שונים שדיניהם חלוקים.

ז. בית הכנסת: מהרמ"פ - המהר"ם פסק על שכירות החזן בימים הנוראים שמחשבין לפי ממון כי מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם לעיר אחרת ולהניח בתיהן ריקן, אך לגבי שכירות חזנים של כל השנה לא נוכל לומר טעם זה ומנהגנו בכל הקהילות שגובין החצי לפי ממון והחצי לפי נפשות, אך נ"ל לחפש בזכות העניים ולומר כי בניין אינו דומה לשכירות חזן כי השכירות פורעים מידי שנה בשנה והעני בזמן שנמצא בעיר פורע עמהם כי נהנה כמו עשיר אבל הבניין הוא על זמן מרובה על העתיד והעני יכול לעזוב דירת עיר זו בנקל אבל העשיר ממונו ועסקיו מעכבין אותו. ועוד יש לזכות לעניים כי יספיק להם אהל למקום תפלה אך העשירים יפארו בית אלקינו בממונם משום כבד את ה' מהונך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]