פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קעו יא

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קעו יא

סעיף יא[עריכה]

לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה^א, והלך וקנה שעורים, או לקנות שעורים וקנה חטים, אם פחתו, פחתו לזה שעבר; ואם הותירו, הותירו לאמצע (ב"ק קב,א) (ועיין לקמן סי' קפ"ג ס"ה). וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות, אם הפסיד הפסיד לעצמו; ואם נשתכר, השכר לאמצע. אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו, אם פחתו פחת לעצמו, ואם הרויח הרויח לעצמו. ואם התנו ביניהם, הכל לפי התנאי (רמב"ם). הגה: ראובן ושמעון שותפין, היה להן חוב אצל שר אחד שראובן דר תחתיו, והוא עשה החוב, ושמעון טוען שראובן יתבע החוב לפי שהוא עשאו, וראובן אומר שמתיירא מן השר שהוא דר תחתיו, הדין עם ראובן (הרא"ש בתשו' כלל פ"ט סי' א'). ועיין לקמן סעיף מ"ז סי' זה. ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חבירו, ואומר ששמעון צוה לו לעשות, אם אמת ששמעון צוה לו, ראובן פטור אע"ג דלא א"ל: על מנת לפטור; אבל אם שמעון כופר, ויש עדות שהחובות היו שלו, וראובן פטרן, ראובן חייב לשלמן, ואינו נאמן לומר שברשות שמעון עשה מה שעשה. אבל אם אין לשמעון עדות, ראובן נאמן במיגו, שהיה יכול לומר שהחובות אינן של שמעון, או שהוא לא פטרן^ב (מרדכי פ' החובל בשם מוהר"ם אות צו) (ועיין לקמן סעיף נ').

א. בפשטות הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע פסקו כר' יהודה אליבא דר' יוחנן (ולא כבני מערבא), ולפי"ז בין לאכילה בין לסחורה הותירו למשלח, אולם הגר"א מציין שכאן נקט השו"ע "לסחורה" ואילו בהלכות שלוחים סי' קפג,ה כתב בין לאכילה בין לסחורה, והטעם הוא כדעת הרי"ף והרמב"ם הפוסקים כבני מערבא שלגבי שותפים יש לחלק בין אכילה לסחורה, אך לגבי שלוחים אומרים ששליחותיה קעביד, ולכן אף בשלחו לקנות לאכילה הרווח למשלח. אולם הרמ"א פוסק כרא"ש שלא כבני מערבא, ולכן בסי' קפג כתב שה"ה לעיסקא, ולכן אצלנו ציין לעיין לקמן בסי' קפג, ששם מתבאר שגם בשותפות אין הבדל בין אכילה לסחורה. עיין בסיכום לקמן.

ב. אדם שפטר חובות חבירו וטען שהרשהו:

רמ"א במהר"ם^[1],רמ"א: אם אין עדים שראובן פטרו ושהחובות של שמעון נאמן ראובן במיגו.

ש"ך במהר"ם,ש"ך: מיגו לא מועיל לטעון מחלת כיוון שזהו מיגו נגד חזקה טובה^[2], ולכן אף אם אין עדים שפטרו אין ראובן נאמן^[3]. אמנם אם אין עדים שהחובות של שמעון עדיין לא נפרעו, אין זה מיגו במקום חזקה כי יתכן שנפרעו ולכן הסכים שילך ראובן לפוטרו. הש"ך משיג גם ע"כ שהרמ"א כתב שצריך עדים שהחובות של שמעון, והרי זה לא מספיק אלא צריך שיעידו גם שלא נפרעו. הבית מאיר יישב את הש"ך מקושיית הנתיבות מסי' עה, שאמנם אדם עשוי למחול ללווה עצמו כדי שיחזיק לו טובה, אך אינו עשוי לשלוח שליח שימחל, מכיוון שאז הדבר תלוי בשליח אם יעשה זאת או לא, וממילא הלווה מחזיק טובה לשליח^[4].

נתיבות,שער המשפט: הסכימו עם הרמ"א שנאמן במיגו, ואין כאן חזקה שהרי אדם עשוי לתת מתנות וכן למחול מחמת שקיבל איזו הנאה מחברו, וכן מוכח מכך שהלווה עצמו נאמן לטעון מחלת לי במיגו (סי' עה). הנתיבות יישב את הש"ך שמדובר כאן בשותפים והם כתבו את השטר רק על שם השליח והוא הודיע לגוי שהוא פוטרו, והגוי כלל לא ידע שגם השני בשותפות, וא"כ כאן אין מכך הנאה למשלח שהרי הגוי לא יודע שהוא פטרו וא"כ ודאי חזקה שאינו מוחל^[5]. שער המשפט כתב שאכן המהר"ם כותב כדברי הש"ך, אמנם יש ליישבו שהוא לשיטתו בב"ב לפני שחזר בו, שגם לווה אינו נאמן לומר מחלת לי במיגו, ולפי"ז להלכה צדקו דברי הרמ"א שנאמן.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]