פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קעו יב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף יב[עריכה]
אחד מהשותפים או המתעסק שעשה סחורה בנבלות וטריפות וכיוצא בהם, השכר לאמצע; ואם הפסיד, הפסיד לעצמו (רמב"ם). הגה: וכן אם גנב או גזל, השותף צריך לחלוק עם חבירוא (הגהות מרדכי פ' חזקת אות תרס והג"מ פ"ה מה' שותפין). ואם הפסיד, ההפסד לעצמו. ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחבירו, אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואח"כ בא עלילה עליו, וכן אם קנה גנבה וחלק עם חבירו ובא אחר כך עלילה, ההפסד ג"כ לאמצע, מאחר שנתרצה למעשיו. ואין הדברים צריכין קניין, וכמו שנתבאר (בנימין זאב סי' ש"פ). אבל אם חלקו שאר רווחים ובא עלילה על אחד מן השותפין שלא כדין, אין חבירו חייב לסייעו בהפסד (הרא"ש כלל ע"ט סימן ז'). ועיין סי' זה סעיף ל"ח וסוף סי' קע"ז, מי ששכר חבירו לישא וליתן בשלו וכל המציאות שיגיעו לידו יהיו שלו, וגבה חובות פרועין מעובד כוכבים, הוי בכלל מציאה, דכל שטר פרוע אינו שוה רק דמי הנייר, ולכך מי שהחזירו לעובד כוכבים אינו חייב לשלם לחבירו, ואפי' לכתחלה נמי שרי (תשובת רשב"א אלף י"ד והריטב"א).
א. מציאה וגניבה: ירושלמי ב"ב[1]: שותף שמצא מציאה או גנב או גזל חולקים.
רשב"א,רמ"א: הבינו שהירושלמי אמר זאת בניחותא, ולפי"ז להלכה חולקים. הרמ"א כתב שכן דעת ההגמ"ר אולם הש"ך כתב שמסקנת ההגמ"ר כעיטור.
עיטור,ש"ך: הבינו שהירושלמי אמר זאת בתמיהה, ולפי"ז להלכה אינם חולקים. עוד הקשה הש"ך שהירושלמי השווה זאת למציאה ובמציאה קיי"ל שאינם חולקים (בסי' סב מביא השו"ע מקרה שאחד מהאחים שנו"נ טוען שמצא את החפץ, משמע שבמציאה זוכה לעצמו[2]).
חת"ס: בירושלמי שתמה מדובר על אחים ודוקא שם הגניבה שלו, אמנם בשותפים שנשתתפו מרצונם נשתעבדו אף למציאות ולגניבות. להלכה פסק שאין לעשות מעשה נגד הש"ך אמנם אי תפס לא מפקינן מיניה.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.