פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קפה ו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:25, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קפה ו

סעיף ו[עריכה]

כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר המוכר: איני רוצה למכור בדמים אלו, מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור בכך וכך (רמב"ם). הגה: וי"א דוקא שלא אמר לו כלום בשעת שהפקידו, אבל אמר לו: מכור במה שתמצא, לא יוכל המוכר לחזור בו ומה שעשה הסרסור עשהא (טור בשם הראב"ד). ראובן היה לו בית למכור, ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי, ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו, ואחר כן מכרו ללוי ע"י אחר, חייב ליתן לשמעון סרסרותוב (ב"י בשם הרא"ש כלל ק"ה סימן א').

א. מכור במה שתמצא: הב"י תמה על הראב"ד, שהרי אף אם אמר לו כן, ודאי לא היתה דעתו שימכור אף בחצי מחיר. הסמ"ע כתב שמלשון הטור משמע שהרמב"ם מודה לראב"ד וכן כתבו הב"ח והש"ך שיתכן שמודה, אך מהרמ"א משמע שהם חלוקים, וכתב הסמ"ע שלדעת הרמ"א נראה שהראב"ד סובר כן אף במכר בחצי. בדעת הב"ח והש"ך איני יודע אם כוונתם שמודה אף במכר בחצי או לא, עכ"פ לדעת הסמ"ע גם את הראב"ד יש לפרש דוקא בשינוי קטן משוויו.

ב. הכניס סרסור נוסף: נוב"י: הרא"ש אינו מזכיר שאח"כ מכרו ע"י סרסור אחר, כפי שכותב הרמ"א, אלא שאח"כ מכרו לו בעצמו, וכתב הנוב"י שדוקא כשמכר בעצמו חייב משום שאז מוכח שדחה את הסרסור ברמאות, אמנם במקרה שכתב הרמ"א שמכרו ע"י סרסור אחר, יתכן שהסרסור השני שכנעו להתרצות למרות שנאתו. והוסיף שנראה שגם הרמ"א מודה שהסרסור הראשון לא יקבל הכל אלא כפי חלקו, ובא לאפוקי שלא נאמר שאינו מקבל כלום.

לקיחת גומר בשדכנות: נוב"י: בשדכנות כל שלא השתוו לגמרי בכל הפרטים טרם נגמר השידוך, ויכול לכתחילה להכניס את אוהבו או קרובו כדי שיגמור השידוך, ואין בכך רמאות אפילו אם היתה ביכולת השדכן הראשון לגמור (פת"ש – נראה שכוונתו שאין יכול לתבוע חלק הגומר אמנם את חלק המתחיל יכול הראשון לתבוע), והחילוק ממקח הוא שבמקח הכל תלוי בדמים ומכיוון שהראשון הביאם לעמק השווה נגמר הדבר, אמנם בשידוך יש הרבה פרטים (נדוניא, מזונות, דירה, בגדים ועוד) והרבה פעמים בגלל פרט אחד מתבטל השידוך. העט"צ כתב שאם השדכן השני שהכניסו כדי לגמור הוא קרוב אז אין לו כלום, וכתב הפת"ש שזה מצד התקנה, אמנם מעיקר הדין חייבים לו כדברי הנוב"י.

התחלקות השכר בין כמה שדכנים: ישנם כמה מנהגים ביחס לחלוקה. יש מקומות בהם נתנו שליש למתחיל, שליש לאמצעי ושליש לגומר (עט"צ). יש מקומות בהם נתנו חצי למתחיל ולגומר והאמצעי אינו מקבל (פנקס ארצות). ויש מקומות שבהם המתחיל מקבל שליש והגומר שני שלישים (פראג, שב יעקב). וכתב השב יעקב שהמתחיל מקבל חלקו רק במקרה שהיתה תועלת במעשיו עבור השידוך, אולם אם הגומר לא ידע מהמתחיל והתעורר לרעיון זה מעצמו, נמצא שהמתחיל לא סייע כלל בסופו של דבר ולכן אינו מקבל כלום[1].

מתווך שנכנס מעצמו: הגר"א – כתב המהר"ם שחייבים לשלם לו כדין היורד לשדה חברו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. והביא לכך סייעתא ממשה ודוד. לגבי עצמות יוסף נאמר "אשר העלו בני ישראל" משום שנקראו על שם גומרם, ואילו לגבי בנין ביהמ"ק נאמר "חנוכת הבית לדוד" משום שלולא דוד התעורר ע"כ יתכן שלא היה מתעורר מלך אחר.