פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קצא ד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:30, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קצא ד

סעיף ד[עריכה]

קנה קרקע בדמים ידועים, והמוכר אומר: לא קבלתי המעות, והלוקח אומר: כבר נתתי, אם הוא מקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים, וכתב בשטר שהודה שקבל, הלוקח נאמן. הגה: מכר לו קרקע בשטר או במעות (וא"ל: קני) לאחר שלשים יום, ונקרע השטר תוך הזמן, או נאבדו המעותא, אם אמר לו: קני לך מעכשיו ולאחר שלשים יום, קנה. ואם לא אמר: מעכשיו, לא קנה. והוא הדין לקנין חזקה (בית יוסף בשם תוספות פרק האשה רבה ונ"י פ"ק דמציעא).

לוקח הטוען ששילם: רבנו האי,שו"ע: לא נאמן, אפילו אם כתוב בשטר שהמוכר מודה שקיבל, משום שרגילים לכתוב זאת לרווחא דמילתא, גם טרם קיבל.

רשב"א,שו"ע: מסתבר שכתב זאת רק לגבי מקום שכותבים השטר ואח"כ נותנים הדמים, אך במקום שקודם נותנים הדמים נאמן. סמ"ע - דוקא אם גם כתוב בשטר שמודה (בעינן תרוויהו).

רשב"א: תמיד נאמן - גם במקום שכותבים ואח"כ נותנים הדמים ואפי' כשלא כתוב שמודה, משום שהמקח כבר נקנה והמעות הם כחוב, והמע"ה. ראיה - בב"ב ה,א לגבי כותל שנפל ובנאו למעלה מד' אמות, נאמר שאם תבעו לאחר זמנו נאמן לומר ששילם, משמע שמי שחייב על מה שקנה, נאמן לומר ששילם.

נתיבות – ר' האי כתב זאת דוקא לגבי קרקע שנקנתה בשטר, שהקנין לא נגמר עד שיתן מעות, אבל בשאר דברים אכן המעות כחוב. לפי"ז ראית הרשב"א.

כלתה קנינו במעות: קידושין נט,א: האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום... רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מקודשת, ואע"פ שנתאכלו המעות; מאי טעמא? הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו; לפקדון לא דמו, פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי; למלוה נמי לא דמו, מלוה להוצאה ניתנה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה.

רמ"א: אם אבדו המעות לא קנה.

סמ"ע,ש"ך: מיישבים אותו מהגמ' ומהשו"ע בסימן קצ וקצב, שעוסק במקרה שאבדו בענין שאינו יכול לחזור ולהיפרע ממנו[1]. הקצות מסביר שכוונתם היא שאבדו באונס, שאז פטור מהדין (אך אם בסה"כ אין לא לשלם זה לא משנה, כי עדיין רובץ עליו החיוב). הקצות עצמו חולק על כך, וסובר שאף באונס חייב, כיוון שברגע שחוזרת מהקידושין מתברר למפרע שהמעות בתורת פקדון, וא"כ כיון שקיבלתם בשעת הקידושין במטרה להשתמש בהם היא נחשבת כשולחת יד בפקדון. הנתיבות דוחהו מתוס' בב"מ מג,א ששם מוכח שאם אומר נשרפו מעותיך בעלייה פטור, למרות שהמוכר חוזר מהמקח.

ט"ז: גם אם אבדו קנה. וכן דעת הקצות למעשה משום שבפועל אין מקרה שעדיין רובץ עליו חיוב.

נתיבות: תלוי במחלוקת הרשב"א והר"ן. הר"ן הסביר שמקודשת אע"פ שאין כעת מעות, משום שהיא נקנית מעיקרא בקבלת המעות. לפי"ז מקודשת גם אם נאנסו המעות. אמנם הרשב"א הסביר שמקודשת אע"פ שאין כעת מעות, משום שמקדש אותה בהנאה שפוטר אותה מלהחזיר את המעות (אם היו חוזרים מהקידושין היא היתה צריכה להחזירם). לפי"ז אם המעות נאנסו היא לא מקודשת[2].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הש"ך כתב שכן משמע מכמה ראשונים, והקצות כתב שאין ראיה מדבריהם.
  2. נראה שנחלקו באופן פעולת קנין לאחר זמן, וכתוצאה מכך - גם בשאלה מהו החיסרון בכלתה קנינו. לפי הרשב"א מעשה הקנין נשלם רק בסוף, ולכן צריך שגם בסוף יוכל הקנין לחול. אולם לפי הר"ן מעשה הקנין נשלם מיד, אלא שיש ענין שישאר רושם מהקנין גם בזמן חלותו, ולפיכך מספיק שבאופן עקרוני המעות בידי הלוקח (משתרשי), ואין צורך שיהיו בידו באופן שממש אפשר לבצע על ידן את הקנין כעת.