פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רח א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:36, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רח א

סעיף א[עריכה]

מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות, או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר, וכן אם נשבע או נדר שלא למכור, ועבר ומכר) (עיין בבית יוסף), ונתקיים בקנין או באחד מדרכי ההקנאות, המקח קייםא ויתן כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לבטל המקחב. ומיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקרג. (ואין חילוק בזה בין מקח או מתנה או מחילה או שאר דברים) (כ"כ ב"י).

ב"מ סה,א: אמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו, כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה. רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה. מאי טעמא - כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא.

רבנו האי,רא"ש,רמב"ן: משמע שמוציאים ממנו הגלימה רק כדי שלא ילעיזו עליו, אך עצם האיסור לא מבטל המקח, ולפי"ז אדם שהוסיף דמים על המקח כדי לשלם מאוחר - המקח קיים[1], וכן הדין בפוסק לפני שיצא השער ולא היה למוכר.

הגמ"ר: הנשבע לא למכור ומכר - המקח בטל.

ב"י,רמ"א כאן: כתבו שרבנו האי וההגהמ"ר חלוקים והלכה כרבנו האי, ולפי"ז גם בעובר על שבועתו המקח קיים. אמנם הרמ"א ביו"ד פסק את דברי ההגהמ"ר.

סמ"ע: אינם חלוקים. רבא עצמו אומר בתמורה ו,א שאי עביד לא מהני, וא"כ חייבים לחלק שבנדר המקח בטל משום שא"א כלל בקיום המקח בלי לעבור על האיסור, אולם בריבית יכול להחזיר המעות ונמצאת המכירה עצמה בהיתר. הסמ"ע מקשה על ההגמ"ר שבתמורה משמע כדברי התוס' שם שאי עביד לא מהני דוקא באיסור קדום ולא באיסור שבדה מעצמו, ועונה שההגמ"ר חולק על התוס', ולבסוף מיישב שאף בתוס' י"ל כהגמ"ר. להלכה הסמ"ע פוסק כהגמ"ר.

ב"ח,ש"ך: הסכימו לחילוקו של הסמ"ע[2], אולם להלכה לענין נדר כתבו שהוי ספיקא דדינא והמע"ה, בגלל מחלוקת התוס' וההגמ"ר לגבי איסור שבדה מעצמו.

ט"ז: מחלק בין איסור בעיקר המכר (כמו בכתובות פא – יבם שמכר חלק אחיו) לבין איסור צדדי שאינו בעיקר המכר (ריבית, שבת, שבועה), ומכח זה דחה את ההגמ"ר.

נתיבות: לא מהני דוקא אם ע"י שנאמר שלא מהני יתבטל האיסור.

א. ב"י,סמ"ע - דוקא כשהיה קנין, אך אם רק נתן מעות אי"צ לקבל מי שפרע כיון שנעשה באיסור. וכן פסק הרמ"א בסימן רט,ו.

ב. סמ"ע - 'אין אחד מהם יכול לחזור בו' מוסב על המקרה שלא הוקר השער, ו'הלוקח יכול לחזור' מוסב על המקרה שהוקר.

ג. סמ"ע - במקרה שהתנו שיוסיף מעות בשכר המתנת המעות, אין המוכר יכול לחזור בו מהמקח (למרות שלא מקבל כפי שהתנו), כי שם היה שער ידוע אלא שהלוקח הוסיף עבור ההמתנה, ובזה אמרו שיבטל ההוספה, אך במקרה שבסיפא שפסק בשעה שלא היה שער ידוע, אם מבטלים הפסיקה לא נשאר שער כלל, ולכן יכול הלוקח לחזור בו.

סיכום המקורות:

תמורה ד,ב: אי עביד לא מהני (תוס' שם: ובשבועה מהני כיוון שזהו איסור שבדה מעצמו).

כתובות פא: יבם שמכר נכסי אחיו לא מהני (אע"פ שזהו איסור דרבנן).

ב"מ ט,א ועוד: הגביה בשבת – קנה. וכן פסק השו"ע בסי' קצה לענין מכר בשבת.

ב"מ סה,א: ר' האי מדייק מהגמ' שמכר בריבית חל. וכן פסק השו"ע כאן.

הגמ"ר בסוף שבועות: הנשבע שלא ימכור ומכר – לא חל. וכן פסק הרמ"א ביו"ד, וכאן הב"י והרמ"א חלקו.

סמ"ע,רמ"א יו"ד: כהגמ"ר.

ב"י,רמ"א כאן,ט"ז: חולקים על הגמ"ר.

ב"ח,ש"ך: ספיקא דדינא (מצד שבדה מעצמו, אך עקרונית סוברים כהגמ"ר שכשא"א לקיים בהיתר בטל, ואין זה סותר לר' האי).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. נראה לי שכאן לא בטל המקח משום לעז, כי כאן רק תוספת היוקר היתה כנגד הריבית, משא"כ שם שגוף המקח נקנה במעות הריבית.
  2. הש"ך הוסיף שזו הסיבה גם לכך שמכר בשבת קיים כמו שרואים בגמ' (פ' מרובה וכן בב"מ ט,א) וכן בשו"ע סו"ס קצה. יש מקום לחלק בין חילוקו של הסמ"ע לש"ך, כי הסמ"ע דיבר על מקרה שאפשר לגרום לכך שהמעשה עצמו שעשה יהיה מעשה היתר, ואילו הש"ך מרחיב זאת למקרה שהיה יכול להגיע לאותה תוצאה ע"י מעשה אחר של היתר.