פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט ריב ז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ז[עריכה]
דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם: כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או: יהיה אסור עלי, או: אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, ה"ז חייב לקיים דברו, שנאמר: ככל היוצא מפיו יעשה, (במדבר ל, ב); והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או: כל שכר בית זה לעניים, זכו בהם העניים. הגה: וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וממילא דבריו בטלים. אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או: יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר (טור בשם הרא"ש). ודוקא אם הנודר קיים; אבל אם כבר מת, אינו כלום, שהרי אינו כאן שיקיים נדרו. (מרדכי פ' מי שמת) וסברא האחרונה היא עיקר, וכן ראוי להורות. ועיין לקמן סי' רנ"ב סעיף ב'. ואם נשבע לקיים המקח, עיין לעיל סימן ר"ט סעיף ד'.
הקדש דשלב"ל: רמב"ם,שו"ע: אמנם א"א להקדיש דשלב"ל אך מתחייב משום נדר, ולכן אם אומר "מה שתלד בהמתי יהיה הקדש" או "מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים" חייב לתת, ואם שכ"מ אומר חייבים בניו לתת. מדוע בשכ"מ חייבים הרי הנודר מת והבנים לא נדרו וא"כ אינם חייבים? ב"י: כיון שהיו שם ושתקו קיבלו עליהם הנדר והוי כאילו נדרו בעצמם (לפי"ז מדובר דוקא בהיו שם). מ"מ וקצות: חייבים מטעם מצוה לקיים דברי המת. הקצות מבאר שאע"פ שבד"כ מצוה רק אם הושלש מתחילה לכך, כאן שהיה המת מחוייב בכך עדיפא, ולכן מצווים גם כשלא הושלש. סמ"ע: כונת השכ"מ להקנות לעניים את האילן לפירותיו עד שיקיימו בניו את נדרו.
רא"ש,רמ"א: הנדר תופס רק כשאומר אתננו לעניים או להקדש, אך אם אומר "יהיה הקדש" זה לשון הקנאה ולא לשון נדר, וא"א להקדיש דשלב"ל. כמו"כ, אם מת אין נותנים לעניים שהרי הנודר מת. הב"י כתב שאין חילוק בין הרמב"ם לרא"ש, ושניהם חולקים על הגאונים הסוברים שאפילו כשאמר "אתננו" לא הוי נדר. אך קשה כי יש חילוק בין הרמב"ם לרא"ש במקרה שאמר "יהיה". הסמ"ע מיישבו ע"פ סברתו שיש לחלק בין שבא ממילא, כמו אילן שברשותו שפירותיו יבואו ממילא, שאז מועיל לשון "יהיה" לבין דבר שלא בא ממילא, כגון 'בית זה לכשאקחנו יהיה הקדש' או 'חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש', שאז לא מועיל. ולפי"ז לא נחלקו הרא"ש והרמב"ם. הרמ"א הבין שיש מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש והלכה כרא"ש. הש"ך בסקי"ב כותב שצ"ל כסמ"ע אולם בהג"ה שבש"ך דוחה הסמ"ע וסובר כרמ"א.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.