פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רכב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רכב א

סעיף א[עריכה]

נאמן בעל המקח לומר: לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד^א, ודינו בעדות זו כדין כל אדם, שהרי אינו נוגע בעדותו. (לא שנא נקט זוזי מחד, לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו) (טור). ולפיכך אם נטל הדמים משנים, ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים בו, אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהם נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים.

קידושין עג,ב: נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי ולזה אין מכרתי; במה דברים אמורים - בזמן שמקחו בידו, אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן. וניחזי זוזי ממאן נקט? לא צריכא דנקט מתרוייהו, ואמר: חד מדעתאי וחד בעל כורחי, ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו.

רש"י,רי"ף: השאלה 'וניחזי זוזי' מוסבת על המקרה שמקחו לא בידו, ומשמעותה שנשאל את המוכר ממי קיבל המעות, כי כשקיבל מאחד מהם הוא ודאי יכול לזכור זאת גם כשהמקח כבר לא בידו. ← לפי"ז כשמקחו בידו נאמן אף כששניהם שילמו (כיון שמוטל עליו לתת לאחד מהם את החפץ הוא זוכר למי נתרצה), וכשלא בידו נאמן רק כשאחד מהם שילם (שאז קל לזכור). הטור והב"ח כתבו שלפי הרי"ף, אף כשידוע מי מהם שילם נאמן המוכר לומר שנתרצה לשני ואפילו כשאין מקחו בידו, ובדק הבית סובר שגם לפי הרי"ף אינו נאמן בכך. לפי שיטת רש"י והרי"ף מקור הנאמנות של המוכר הוא כמו הנאמנות שיש ליולדת, שמכיון שהיא הכי קרובה נתנו לה נאמנות.

ר"ח,רא"ש: השאלה מוסבת על המקרה שמקחו בידו, ומשמעותה שנברר מפי הלוקחים מי מהם שילם (בכך מן הסתם הם מודים), וממילא נדע למי נתרצה המוכר, והמוכר לא יהא נאמן לומר שנתרצה דוקא לשני שלא שילם כי זה מיגו במקום עדים. ←לפי"ז כשמקחו בידו נאמן מטעם מיגו לומר מי מהם שילם או כששניהם שילמו נאמן לומר למי נתרצה, אמנם אם ידוע מי שילם הוא לא נאמן לומר שנתרצה לשני, ובמקרה שהחפץ לא בידו אינו נאמן כלל (מטעם מיגו, אך נאמן כעד אחד). לפי שיטת ר"ח והרא"ש מקור הנאמנות של המוכר הוא מיגו.

רמב"ם,שו"ע: כתבו שאם המקח בידו נאמן, ואם לא - אינו נאמן.

ב"י,סמ"ע: הרמב"ם כרי"ף. הסמ"ע מדייק שמכך שהרמב"ם סתם שכשהמקח בידו נאמן משמע בכל ענין ואפילו כשטוען שנתרצה לזה שלא נתן לו המעות, וא"כ סבר כרי"ף (לכאורה דיוק זה לא מתאים לבה"ב הסובר שגם לרי"ף לא נאמן בכך), ואמנם מצד שני הרמב"ם סתם שכשהמקח לא בידו אינו נאמן ומשמע בכל ענין, ולדעת הרי"ף במקרה שרק אחד נתן המעות נאמן, מ"מ נראה שגם כונת הרמב"ם שאינו נאמן היא דוקא במקרה ששניהם שילמו (הסמ"ע מוצא לכך דיוק בדבריו). לפי"ז מסתבר שדעת השו"ע לפסוק כרי"ף, שהרי ציטט את לשון הרמב"ם ולדעתו הרמב"ם כרי"ף.

ש"ך: הרמב"ם והשו"ע כדעת ר"ח. הש"ך כתב שזוהי גם דעת הרי"ף ולא כפי שהסבירו הרא"ש.

א. הריהו כעד אחד: הגה"א: בימינו לאחר תקנת היסת אינו נאמן, שהרי הלוקח שכנגדו יכול להשביעו שיתן לו מקחו, ועד שצריך שבועה אינו עד.

רא"ש: סתם ולא כתב שהאידנא אינו עד.

מעד"מ: מדייק מכך שלפי הרא"ש גם היום נחשב עד, ומיישבו שאם טענת הלוקח היא שבמקום לתת לו נתן לחברו, א"כ מודה שעדיין לא משך, וא"כ יש על המוכר רק מי שפרע, ולא חיוב להישבע על ממון ממש, ומי שפרע אינו מונע מלהיחשב עד.

ש"ך: דוחהו שהרי יכול הלוקח לטעון שמשך והניחו שם ואז המוכר נתנו לחברו, וא"כ יכול להשביעו על ממון. לכן הוא מסביר שהרא"ש מודה להגה"א, אלא שעסק במקרה שאין שבועה כגון ששניהם פטרוהו משבועה (משום שמטרת הרא"ש היתה לומר שאינו נחשב נוגע מצד העניין עצמו, ולכן לא התייחס לשבועה)^[1].

קצות: דוחה את הש"ך, כי מסתימת הפוסקים לא משמע שמדובר רק במקרה שפטרוהו משבועה. ומסביר שהרא"ש אכן חולק וסברתו היא שאם תהיה תביעה על המוכר היא לא תהיה על החפץ עצמו אלא על דמיו, שהרי החפץ כבר בידי השני, ועל הדמים אין הכחשה ביניהם, וא"כ אין כאן חיוב שבועה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]