פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רכז ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רכז ז

סעיף ז[עריכה]

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר, אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו^א. ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה, יכול לחזור בו עדיין^ב. (היה יודע הלוקח, בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו, לא אמרינן דמחל הואיל וידע^ג) (מרדכי ס"פ הזהב).

משנה בב"מ מט,ב: עד מתי מותר לחזור, עד כדי שיראה לתגר ולקרובו. תוס' מפרשים שהשער אינו משתנה לפי כל אחד ואחד אלא יש שער קבוע לפי המצוי ברוב הפעמים (שאל"כ נתת דבריך לשיעורים). בפתחי חושן ר"ל שמהשו"ע משמע שאין שיעור קבוע (כי לא כתבוהו), ונלענ"ד שאין דבריו מוכרחים.

גמרא: רבא פוסק ששיעור זה נאמר בין לענין שתות בין לענין מקח טעות.

א. אם עוד לא שילם: נאמן לומר שלא נתרצה, גם לאחר שיעור 'כדי שיראה'.

↵ הטעם: הגה"א,ש"ך,נתיבות: נאמן במיגו שיכול לומר שכבר פרע.

שעה"מ,מל"מ,בית מאיר,רעק"א: כיון שהוא מוחזק לא חשש לחקור אם נתאנה, וא"כ אין ראיה שמחל.

פת"ש: נפק"מ - אם צריך הלוקח להישבע היסת שלא נתרצה. אם נאמן במיגו צריך - כמו שהיה נשבע בטענת פרעתי.

ב. נאנס: סמ"ע - אם בירר שהיה לו אונס, גם אם יכל לאחר האונס להראות לתגר, יכול לחזור בטענה שבתחילה נאנס ואח"כ נשתכח הדבר מדעתו. הסמ"ע מדייק זאת מלשון הטור.

ג. ידע בשעת המכירה שנתאנה ושתק:

ב"מ נא,א: ההוא גברא דהוה נקיט כיפי לזבוני, קרי שתין ושוי חמשין, ואי הוו יהבי ליה חמשין וחמשא הוה שקיל. אתא ההוא גברא ואמר: אי יהיבנא ליה חמשין וחמשא הויא מחילה, אתן ליה שיתין, ואתבעיה לדינא. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מן בעל הבית - אין לו עליו אונאה.

מרדכי,רמ"א: ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן - לא הויא שתיקתו מחילה.

ב"י: תמה מדוע שתיקתו אינה מחילה. נראה שהבין ששתק עד אחר 'כדי שיראה לתגר', או שהבין כרמ"א אך סבר כב"ח ששתיקה בשעת מקח מהווה מחילה.

רמ"א: מדובר שידע בשעת המקח ושתק, ותבע לפני 'כדי שיראה לתגר'^[1] (שכן המרדכי מביא ראיה ממעשה דכיפי).

סמ"ע: מסתימת דברי המרדכי והרמ"א משמע שעסקו אף ביתר משתות (גם אז - אף אם ידע בשעת המקח יכול אח"כ לחזור בו).

ט"ז,נתיבות: עסקו רק בשתות שהרי הטעם שחוזר הוא שטוען ששתק כדי שיוכל לדרוש השתות, אך ביתר משתות שהמקח בטל - אם היה רוצה לבטל המקח לא היה קונה כלל, וא"כ ודאי שתק משום שמחל.

ב"ח: הבין כרמ"א ששתק בשעת מקח, אך מעמיד דוקא באמר בפני עדים קודם המקח שאינו מוחל, וכך מעמיד גם את הגמ' לגבי 'כיפי'. ראיתו היא מכך שבאונאה בכדי שאין הדעת טועה אומרים שודאי ידע ומחל, וא"כ כ"ש כאן שהתברר בפירוש שידע בשעת המקח שזו אונאה.

הקצות מיישב שבמקרה שלשניהם ברור שגם השני יודע שזו אונאה - אומרים שהם מוחלים, דהוי כאילו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה. אך בהני כיפי ובמקרה של המרדכי, המוכר לא ידע שהלוקח יודע, וא"כ לא היתה דעתו להתנות ע"מ שאין לך עלי אונאה, וממילא גם הלוקח לא התכוון למחול.

הנתיבות מיישב ע"פ סברת הט"ז הנ"ל, שרק באונאת שתות אומרים שלא מחל משא"כ במקח טעות, ולכן במוכר בכדי שאין הדעת טועה, דהוי מקח טעות, לא אומרים שמחל. וביאר הנתיבות שבשתות לא ברור לגמרי שלא מחל אלא הוי ספק, ובכל זאת יכול לדרוש אונאתו, כיון שודאי היתה אונאה אלא שספק אם היתה מחילה, וא"כ טענת המוכר נחשבת כאיני יודע אם פרעתיך. הנתיבות דחה את יישוב הקצות שבאונאה בכדי שאין הדעת טועה הוי כאילו התנה, שהרי צריך דיני תנאים אא"כ יש אומדנא דמוכח, וכאן אין.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]