פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רס ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רס ג

סעיף ג[עריכה]

בד"א שמחציו ולפנים של בעל הבית, כשהוא טוען שהוא שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה. אבל אם הודה שהם מציאה, הרי היא של מוצאה. לפיכך אם היה משכיר לאחרים, הרי הם של שוכר האחרון^א. ואם השכירו לשלשה עובדי כוכבים כאחתב, הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו, אפילו בתוך הבית, הרי הוא של מוצאו, מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן, שהרי עשאו פונדק.

משנה כה,ב: ואם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

גמרא: ואמאי ליזיל בתר בתרא... אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו תימא לשלשה ישראל מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ולא הדרו לי והשתא ליהדרו ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל משלשה אינו חייב להחזיר.

רבא שם חולק על רב נחמן וסובר שחיישינן שהם שותפים, ועפי"ז פסקו הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והשו"ע שדוקא בשלושה גויים.

א. נמצא בגומא: באופן שאפשר שלא ימצא בכיבוד, לא תולים באחרון והא"ש (ש"ך מתוס').

חפץ עם סימן: ש"ך: צריך להכריז.

נתיבות: של שוכר אחרון, שכן הטעם שאזלינן בתר בתרא הוא חזקה שהראשונים כבדו הבית. ויישב את הש"ך שכנראה הסביר כראב"ד, שהטעם שאזלינן בתר בתרא הוא שכשחיפש הראשון בצאתו מהבית ולא מצא התיאש, וכשיש סימן לא מתייאש.

↵ בעה"ב עמהן והעלה חלודה: ש"ך: נוטל ומכריז, דאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים^[1].

נתיבות: גם בעה"ב מתייאש כי סובר שנגזלו שהרי לא השיבו לו עד היום^[2], לכן הוי הפקר והא"ש ואם נמצא במקום המשתמר ובמקום ההווה להימצא זכה בו שוכר אחרון בקנין חצר. אגב, לנתיבות דין זה נכון רק בנמצא בגומא, אחרת חזקה שהוא של שוכר אחרון.

ב. רוב גויים: תוס': פחות משלושה גויים שיחד עם בעה"ב לא הוי רוב.

רא"ש וטור: אפילו שני גויים וישראל אחד.

רמב"ם ושו"ע: נקטו שלושה גויים.

מהרש"א הו"ד בש"ך: דוקא כאן הצריכו תוס' רוב גדול כי עיקר דירת העכו"ם אינו כאן בניגוד לבעה"ב.

סמ"ע: כונת התוס' לשלושה כולל בעה"ב, ובדעת הרמב"ם והשו"ע הסתפק אם התכוונו לשלושה בדוקא או שמספיק שניים.

ש"ך: לפי תוס', הרמב"ם והשו"ע צריך דוקא שלושה שהוא רובא דמינכר.

פנ"י ונתיבות: לענין תליה ממי נפל מספיק רוב פשוט, כמוכח מהמשנה האומרת שבמחצה על מחצה חייב להכריז, משמע שאפילו באחד יותר הא"ש. אמנם לענין יאוש, מתיאשים רק כשיש רובא דמינכר^[3].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]