פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רס י

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:44, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רס י

סעיף י[עריכה]

כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם. בסרטיא, נוטל ומכריז. מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות, ה"ז לא יגע בהם, שמא בעליהם הניחום שם. ואם נטלם, הרי אלו שלו. ואם היו קשורים קשר שהוא סימן, חייב להכריז. וכן אם מצאם קבועים במקומם, חייב להכריז, שהמקום סימן. הגה: כל אלו דברי הרמב"ם, אבל יש חולקין בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר, דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר, והוא ספק אם הניחו בעלים שם, לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן. עבר ונטלו והוליכו לביתו, אם יש בו סימן יכריז (טור), ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו (המגיד פט"ו דגזילה ונ"י פ' אלו מציאות). לא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו. ובמקום שאינו משתמר כלל, אפילו ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום, הוי של מוצאו. ואם יש בו סימן, נוטל ומכריז. ובמקום שמשתמר קצת, כגון שבילין שבשדות, אפילו ספק הינוח, יש בו סימן נוטל ומכריז, ואם אין בו סימן, לא בגופו ולא במקום, לא יטלנו, ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזיר, שהרי אין המקום משתמר היטב, ויהא מונח עד שיבא אליהו, וכן נראה לי עיקר (טור והמגיד).

דברי השו"ע הם דברי הרמב"ם, ודברי הרמ"א הם דעת הרא"ש. על כן נביא את המקורות מהגמ' ואת דעות הרמב"ם והרא"ש.

מקור 1: לא,א. תניא מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אינו אבידה.

מקור 2: כא,א. תנן מצא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו.

מקור 3: כה,ב. במשנה, מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן. ובגמרא, מאי טעמא דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הילכך לישבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. ואמאי ליהוי קשר סימנא? אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהם דכולי עלמא הכי מקטרי להו. וליהוי מקום סימן? אמר רב עוקבא בר חמא במדדין. אי במדדין מעלמא אתו ומותרים? איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר.

תוס' והרא"ש יישבו בין המקרים שמקור 1 עוסק במקום המשתמר ולפיכך לא יטול אפילו כשיש סימן, ואם נטל יכול להחזיר כיון שאין זו אבידה וא"כ לא נתחייב בהשבתה בעת שהגביהה (אמנם אם הוליכה לביתו לא יחזיר, שמא בינתיים חיפשוהו שם הבעלים). מקור 2 עוסק במקום שאינו משתמר, ולפיכך כשאין בו סימן ודאי נתיאשו, אפילו בודאי הינוח, והא"ש. מקור 3 עוסק במקום המשתמר קצת, ולכן כשיש סימן מעדיפים הבעלים שיטול ויכריז אפילו בודאי הינוח. וכשאין סימן לא יטול, ואם נטל אסור להחזיר כיון שיתכן שהניחום הבעלים ושכחום, וא"כ יש בכך דין של השבה ע"פ סימן מקום.

הר"ן סובר שדוקא בספק הנוח צריך להכריז כשיש סימן, אולם בודאי הנוח הבעלים מעדיפים שלא יגע ויטריחו לרדוף אחריו ע"י סימנים.

בדברי הרמב"ם יש לכאורה כמה סתירות, ורבו בהם הפירושים, אמנם נסתפק בחלק מדבריו.

דעת הרמב"ם: מ"מ,ב"י,סמ"ע: בין בודאי הנוח בין בספק הנוח בין יש בו סימן ובין אין בו סימן אין ליטול. והקשו שמשאלת הגמרא "ולהוי קשר סימן, ולהוי מקום סימן" משמע שכשיש סימן צריך להכריז. המ"מ מיישב שהגמרא במסקנה חזרה בה[1]. הב"י דוחהו ומיישב שאין בכונת השאלה "ולהוי קשר סימן" לומר שלדינא צריך ליטול ולהכריז, אלא רק הקשו כנגד הטעם שהובא קודם לכן - שאם יטול לא יוכלו הבעלים לקבלו מאחר ואין להם סימן. את סוף דברי הרמב"ם "וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הנחה [השו"ע עצמו כתב 'ספק הנחה'] בין דרך נפילה חייב להכריז" ביאר הב"י שמדובר בנטל כבר (אע"פ שלכתחילה לא יטול).

נתיבות: ברישא שמדובר בודאי הנוח היינו במשתמר גמור ובזה לא יגע אפילו כשיש סימן. ובסיפא שמדובר בספק הנוח היינו במשומר קצת (הדברים בד"כ תלויים זב"ז) וכאן כבר מדובר רק כשאין סימן בגוף החפץ ואז לא יגע (אפילו כשיש סימן מקום, כי על הצד שזה הנוח עדיף לבעלים שלא יגע, ועל הצד שזה נפילה המקום אינו סימן, וא"כ לא יועיל לבעלים שיכריז) אך כשיש סימן יטול ויכריז. נמצא שהרמב"ם סובר כתוס' שבמשתמר קצת ויש סימן מכריז, ונחלקו רק במקרה שיש סימן מקום

יש סימן: רמב"ם,שו"ע: לא יטול.

תוס',רא"ש,רמב"ן,רשב"א,רמ"א: במקום המשתמר קצת יטול ויכריז, אפילו בודאי הינוח.

אם נטל – לא יחזיר: תוס',רא"ש,רמ"א: אפילו אם לא הלך, כיוון שנתחייב בהשבה בעת שנטל. לא קשה מהירושלמי, כיוון שהוא עוסק במקום המשתמר לגמרי, שאז ודאי הונח מדעת ואינה אבידה כלל ולפיכך לא נתחייב בהשבה בעת נטילתה, וה"ה לזקן ואינה לפי כבודו.

רמב"ן,רשב"א,ש"ך: דוקא אם נטלן והלך, שאז חוששים שמא בינתיים באו הבעלים ולא מצאו. כך מוכח מהירושלמי שכתב טעם זה.

נטל דבר שאין בו סימן: רמב"ם,שו"ע: זכה בו.

ב"י: כיוון שנטל ואינו יכול להחזיר וגם לא להכריז ממילא זכה, ואין לנו לומר יהא מונח אלא במקום שנאמר בגמרא.

פרישה: כאן לא אומרים אתא לידיה באיסורא בגלל שמראש הגביה על מנת להשיב, ולכן לאחר יאוש זוכה בו.

ראב"ד,רא"ש,רמ"א: יהא מונח.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. בהביאה את דברי ר' אבא בר זבדא שכל ספק הנוח לא יטול, חזרה בה וסוברת כעת שבין יש סימן ובין אין סימן, הרי זה לא יטול. וכותב שהרמב"ם כנראה גרס "אלא איכא למימר איניש אצנעינהו". נ"ל שבכוונתו גם שהרמב"ם לא גרס את המילים "איכא למימר אתו מעלמא", כי לפי המסקנה כבר לא מדובר במדדים. וכן נראה קצת מלשונו שלא כתב שהגרסה היא "אלא... אתו מעלמא".