פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצא כו
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף כו[עריכה]
שומר שמסר לשומר, חייב, אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר, דאמר ליה: את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. אפילו אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מראשון. הגה: מיהו שומר שמסר לשומר לפני המפקיד, ולא מיחה, פטור (מרדכי פרק המפקיד). לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי השומר הראשון פטור מלשלם, והוא שלא ימעט שמירתו; אבל אם מיעט שמירתו, כגון שהראשון היה שומר שכר והשני ש"ח, או שהראשון שואל והשני ש"שא, פושע הוא הראשון ומשלם, אע"פ ששאל או שכר בבעלים. ואם יש עדיםב ששמר השני כראוי, נפטר שומר ראשון. ואפילו לא היו שם עדים, אם השומר הראשון ראה ויכול הוא לישבעג, הרי זה נשבע ונפטר (ועיין סימן ע"ב סעיף ל').
נחלקו בדין שומר שמסר לשומר בב"מ לו,א.
רב: פטור.
ר' יוחנן: חייב.
אביי: משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכ"פ ר"ח.
רבא: משום את מהימנת לי בשבועה והאיך לא. וכ"פ רי"ף,רא"ש,רמב"ם,שו"ע (ומה שנאמר בגיטין "אין השואל רשאי להשאיל", זה לכתחילה, אבל בדיעבד לא נחשב פשיעה).
כשידוע שהשני כשר: רא"ש ושו"ע: בכל זאת חייב.
ר' ירוחם: יש מי שחולק.
דרך המפקיד להפקיד אצלו: גמרא (ההיא סבתא) – מותר להפקיד אצלו. ריטב"א – דוקא כשלא העני או נעשה חשוד בינתיים.
לשון הרמב"ם והשו"ע: אם היה דרך הבעלים להפקיד דבר זה תמיד.
תמיד: מהרי"ו: אך פעם פעמיים לא, שמא מחמת דוחק הפקיד אצלו.
ב"י: אפילו פעם אחת (מדייק מלשון הרמב"ם בסופו – אמש הייתם מפקידים אצלו), ותמיד בא לאפוקי שהפקיד אצלו בשעת חרום, או שבא לאפוקי אם אח"כ העני או נעשה חשוד.
סמ"ע: לאפוקי אם ברוב הפעמים הפקיד אצל אחרים.
דבר זה: ב"י: אולי לאפוקי אם חפץ זה יקר יותר ממה שהפקיד בעבר. וכ"פ הסמ"ע.
↵ מיעט שמירתו: רמב"ן,רשב"א,רי"ו,ש"ך: ש"ש שמסר לש"ח (שדרך להפקיד אצלו) ונאנסה, גם השומר הראשון פטור.
רש"ל: חייב, מיעוט השמירה נחשב פשיעה, והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס.
תלר"ש בשם רבנו[1]: פטור אפילו כשמסופק שמא נאנס, וחייב רק כשמודה או שיש עדים שנגנב. הש"ך דוחהו ומוכיח מתרוה"ד ומתוס', שדמי לאיני יודע אם פרעתיך ולא לאיני יודע אם הלויתני, ואע"ג שלא נשתעבדו נכסיו עד שעת האונס, עצם חיוב ההחזרה קיים מייד, רק שכל עוד החפץ בעין חל על החפץ, ומשעה שאבד משתעבדים הנכסים תחתיו (נפק"מ ליורשים). ובד"מ ובסמ"ע (סע' ז) פסקו את תרוה"ד.
רמב"ם,שו"ע: הואיל ומיעט שמירתו פושע ומשלם, ואם הביא ראיה או שנשבע הראשון שמתה באופן שגם הוא (הראשון) פטור – פטור. קשה - מצד אחד כתב שהוא פושע ומשמע כרש"ל, אך מאידך כתב שעדים יפטרוהו? עוד מקשה הרש"ל - משמע שרק שבועת הראשון מועילה ולא שבועת השני, והרי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו, וא"כ השני נאמן על הבעלים בשבועה?
פי' א' בש"ך: כרמב"ן, ואין כוונתו לפושע ממש, ולכן אם יש עדים או שאחד מהם נשבע שנאנסה פטור, ומשלם רק כשנגנבה. ומה שכתב שהראשון נשבע ה"ה שהשני יכול להישבע.
פי' ב' (העיקרי) בש"ך: כרש"ל, גם באונס חייב כיון שתחילתו בפשיעה, ודוקא אם הביא עדים או שאחד מהם נשבע שנאנסה באופן שלא בא מצד הפשיעה (מתה כדרכה) פטור.
פי' רש"ל,קצות,נתיבות: אין כוונתו לפושע ממש ולכן אם יש עדים או שהראשון ראה ונשבע שנאנסה פטור, אחרת חייב. אמנם לא מועיל שהשני ישבע שנאנסה. מדוע? (קושית הרש"ל)
הקצות מתרץ, שהש"ח נכנס תחתיו בשמירה רק לענין פשיעה, ולכן נאמן בשבועתו רק על כך שלא פשע, אך לענין גניבה נחשב כאדם מהצד שלא קיבל כלל שמירה, שהוא ודאי לא נאמן להישבע שלא נגנבה, גם אם דרך הבעלים להפקיד אצלו. הנתיבות מתרץ, שכיון שגרע בשמירה, אילו היה המפקיד בשעת מעשה, לא היה מסכים, ולפיכך אינו נחשב שומר של הבעלים כלל. ודוחה את הקצות, שאם נחשב שומרו לענין פשיעה, צריך להיות נאמן כשאומר שמתה, שהרי לא יכול להישבע שנגנבה כשהיא מתה.
אולי יש ליישב באופן נוסף – המשפט "ואם הביא ראיה וכו'" מוסב על תחילת הסעיף, שנתן לשומר כמותו ולא מיעט מהשמירה.
↵ ↵ במקרה שהממעט בשמירה חייב, כתבו הרמב"ם והשו"ע שאפילו אם השומר הראשון שמר בבעלים.
למה אין פטור של בבעלים?
כס"מ: מפני שהוא כמזיק בידים.
מ"מ,סמ"ע: פטור בבעלים מועיל רק כשהוא בידי השומר הראשון.
נתיבות: השואל ומשכיר ללא רשות - השכירות לבעלים, ואם רוצה לזכות בשכירות צריך לעשות קנין מחדש עם המשאיל, ואז תיפקע השאלה בבעלים, ותחל שאלה חדשה. כיון שכך כשמשכיר ברשות כ"ש כשלא ברשות.
למה נחשב שגורע בשמירה, הרי הראשון פטור מהכל, שכן שאל בבעלים?
נתיבות: למרות שפטור מתשלומים מ"מ מוטל על ש"ש לשמור ברמה שלא יגנב, ועל ש"ח לא. וכן על שואל מוטלת שמירה ברמה שלא יקרו אונסים מסוימים שאפשר להישמר מהם (לשמור במקום מוקף חומה כנגד ליסטים), משא"כ שוכר. ומוסיף עוד, שמכיון שמגרע, פוקעת השאלה בבעלים, כדלעיל, וא"כ כעת כבר מגרע גם ברמת חיוב התשלומים.
חת"ס: ש"ש על שטרות שמסר לש"ח נחשב פושע (י"א שבשטרות חייבים על פשיעה – סי' שא) אע"פ שאין ירידה ברמת החיובים (שניהם חייבים רק בפשיעה) מ"מ יש ירידה ברמת השמירה.
שומר המסופק אם נגנב בפשיעה או באונס:
תרוה"ד: חייב. הטעם - ש"ך: א. מתשאיל"מ. ב. כאיני יודע אם פרעתיך (נתיבות – טעם זה נכון רק כשהמפקיד טוען ברי).
נ"י[2]: השואל חמור עבור שלוחו ומת החמור, ומסופק הנפקד אם מחמת מלאכה, פטור כאיני יודע אם הלויתני, כי אינו חייב עד שעת האונס.
ש"ך: תרוה"ד והנ"י חלוקים, ולכן הרמ"א לא הביא את דברי הנ"י.
ע"ש,נתיבות: פסקו גם את דברי תרוה"ד וגם את דברי הנימוק"י.
נתיבות: מסביר שלפי הנ"י והע"ש איני יודע אם פרעתיך חייב רק כשהו"ל למידע או כשפשע וגרם שלא יוכל לדעת, וכן עיקר, אולם הש"ך בסי' עב סובר שחייב אף כשלא הו"ל למידע. ונשאר בצ"ע על הש"ך שמ"מ מודה לעיל במקרה שהתובע מודה שהנתבע אינו יודע. עיין בנ"י עצמו, שסובר שפטור מצד שהוי כאיני יודע אם הלויתני.
א. נתיבות – צ"ל שוכר, שהרי מדובר במתה מחמת מלאכה שבכך שואל נפטר, ולש"ש אסור לעשות בה מלאכה.
ב. רא"ש: השומר השני גם כשר להעיד שנאנסה, בצרוף עד נוסף.
פוסקים אחרים,ש"ך: הוא נוגע.
ג. האם הראשון חייב כשהשני שלח יד?
רא"ש,סמ"ע,ש"ך,קצות,נתיבות: חייב. הנתיבות מנמק שדמי לגזל מבית הראשון, והרי ש"ש חייב בגניבה[3].
ריטב"א: פטור.
האם כדי להיפטר הראשון חייב להישבע שהשני לא ש"י?
סמ"ע: כן (כשנשבע שנאנסה, מגלגלים עליו שבועה זו)←השו"ע סבר שאמרינן מתשאיל"מ בגלגול שבועה שעיקרה בשמא.
ש"ך,נתיבות: לא, כיון שאין זה מענין שבועת השומרים, ואינו מוטל על הראשון, וכמו שאיננו משביעים אותו שמא גנבה אחד מבני ביתו קודם שמתה.
קצות: תלוי במחלוקת אם אמרינן מתשאיל"מ בגלגול שבועה שעיקרה בטענת שמא, ומהשו"ע משמע שפטור, שהרי כתב שיכול להישבע ולהיפטר, ושבועה זו אינה מצויה, כי צריך שלא תזוז ידו מידו, וא"כ מוכח שסבר שלא אמרינן מתשאיל"מ בכה"ג. ובכל זאת צריך להישבע שהשני לא פשע, כי זה דמי לאיני יודע אם פרעתיך, וחייב גם ללא 'מתוך'.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.