פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שמ ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שמ ג

סעיף ג[עריכה]

השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה. הגה: ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך איפשר שיבא לה אונס כזה (טור בשם הרא"ש). אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה העכברים, מיקרי מחמת מלאכה, דבא לה האונס מחמת המלאכה, וכל כיוצא בזה (טור). בהמה שנתייגעה במלאכתה ונתחממה ומתה אחר כך, או נכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה^א. ודוקא שהרגיש בעודו במלאכה, אבל אם לא הרגיש מיד, לא יכול לישבע דמתה מחמת מלאכה, דדילמא בלאו הכי נמי היתה מתה^ב (שם בשם ר"י והרא"ש).

מעשה בחתול: ב"מ צז,א: ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו. איכא דאמרי: אכיל עכברי טובא וחביל ומית. אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו - לא דינא ולא דיינא (פטור דלא היה לו ליפול בידן).

אנסוהו ליסטים: רמ"ה,שו"ע: נחשב ממ"מ, כמו במעשה בחתול.

רא"ש,רמ"א,ש"ך: לא נחשב. שאני חתול שמת מהמלאכה עצמה, אך כאן יכולה להיגזל גם כשהיא בבית.

↵ מה הטעם שפטור בממ"מ? רמב"ן: כיון שזו פשיעת המשאיל, שהשאילו בהמה שלא יכולה לסבול מלאכה זו. בכך ענה הרמב"ן על שאלה, מדוע בממ"מ, שהוא גרם למותה, פטור יותר מאשר מתה מעצמה. ש"ך - הרמב"ן ודאי סבר כרא"ש.

לרמ"ה: צ"ל שהטעם הוא, שידע שיש סבירות שיתקלקל מחמת המלאכה, ואדעתא דהכי השאיל. ונראה שכן גם דעת הרא"ש, שהרי לא נימק כרמב"ן, שחייב כי הפשע לא היה מחמת החפץ, אלא כתב שלא היה מחמת המלאכה.

השאילו סייף ונלקח במלחמה: תרוה"ד,ב"י,סמ"ע: נחשב ממ"מ, כמו במעשה בחתול.

ש"ך: לא נחשב ממ"מ, כיון שלא נלקחו מחמת הכלים אלא מחמת הלוחם, וא"כ לא פשע המשאיל (כסברת הרמב"ן).

א. מתה שלא בשעת מלאכה: רמב"ן,רא"ש,רשב"א,רמ"א: פטור (כיון שמתה מחמת מלאכה; כגון שהלכה ונתנוונה עד שמתה).

רמב"ם: חייב.

ב. שומר המסופק אם מתה באופן שפטור:

רא"ש,טור,רמ"א,ש"ך: חייב. וכאן פטור דוקא כשהרגיש שנחלתה בעודה במלאכה, אחרת לא יוכל להישבע שממ"מ, שמא בלא"ה היתה מתה (וכן דעת תרוה"ד בסי' רצא). ש"ך - חייב מצד מתשאיל"מ. ש"ך בסי' רצא - וכן משום שהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, אפילו למ"ד ששומר מתחייב משעת אונסין, כי ודאי חייב להחזיר החפץ כבר משעה ששאל, והמחלוקת היא רק מתי משתעבדים נכסיו תחת החפץ במקרה שאבד (נתיבות רצא - טעם זה נכון רק כשהמפקיד טוען ברי. קצות - בשומרים חייב גם כשהתובע שמא, כי לא הו"ל לתובע למידע).

נמוק"י בשם הרא"ה,תלמידי הרשב"א בשם רבנו רצא,ב"י,קצות: תלוי במחלוקת אם שומר מתחייב משעת משיכה או משעת אונסין, ולהלכה פטור כי קיי"ל שמשעת אונסין, וא"כ הוי כאיני יודע אם התחייבתי. ובתחילתו בפשיעה וסופו באונס, מתחייב כבר משעת הפשיעה^[1] ולכן מאז נחשב כאיני יודע אם פרעתיך, וכן שומר שמסר לשומר, אע"פ שאין זו פשיעה גמורה, נחשב משעה זו כאיני יודע אם פרעתיך. קצות - מדוע לא אמרינן מתשאיל"מ? א. יתכן שסברו שהשבועה העיקרית היא רק שבועה שאינו ברשתו (שאינה כוללת שממ"מ, ראה סי' רצד), וכשעיקר שבועה ע"י טענת שמא (התובע לא יודע שלא ממ"מ) - לא אומרים מתשאיל"מ על הגלגול. ב. אפשר להסביר ע"פ שיטת רש"י, שאיני יודע לא הוי כפירה, ומתחייבים בשבועת השומרים רק כשיש כפירה.

נתיבות רצא: מסביר שגם לנמוק"י נחשב כאיני יודע אם פרעתיך, אך גם באיני יודע אם פרעתיך חייב רק כשהו"ל למידע, וכשמסר לשלוחו ברשות, לא הו"ל למידע. וסובר לפי"ז שהנימוק"י מודה לתרוה"ד, כי שם הו"ל למידע (אולם צ"ע, כי הנימוק"י בפי' אמר שהו"ל כאיני יודע אם התחייבתי, וכפי שפירשו הקצות).

ריטב"א (שיטמ"ק): לכו"ע הוי כאיני יודע אם התחייבתי ופטור, ואפי' למ"ד ששומר מתחייב משעת משיכה, כי הוא לא מתחייב לאלתר אלא רק כשמתה מתחייב למפרע (הו"ד בקצות).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]