פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שנח ד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:53, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שנח ד

סעיף ד[עריכה]

מותר ליקח מהאריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים (גמ' שם). הגה: וי"א דדוקא לאחר שחלקו, דסתמא שלו הוא מוכר; אבל קודם חלוקה אסור, דחיישינן שלא יתן לבעל הבית נגד מה שנטל (טור סכ"א).

טור: בסתמא תולים שכבר חילקו ושמִשלו הוא נותן, ולכן מותר לקחת ממנו אא"כ ידוע שלא חילקו, שאז אין לקחת ולתלות שבטח יתן לבעה"ב כנגדם. הטור למד זאת מהמקרה של מרי בר איסק בב"מ כב,א.

רמ"א: מותר לקחת דוקא לאחר שחילקו.

סמ"ע: מהרמ"א משמע שבסתמא אסור לקחת ולא תולים שכבר חילקו.

ש"ך: נראה שגם כוונת הרמ"א כטור.

לקיחה משל חבר: תוס',הגה"א,הגמ"ר,קצות,ערוה"ש: אסור לקחת פרי של חבר ולאוכלו ללא ידיעתו גם אם ברור שהחבר יתרצה, כיוון שקיי"ל כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, ולכן התרצות החבר לא מועילה למפרע (הראשונים אומרים זאת בב"מ כב,א על המקרה של מרי בר איסק).

ש"ך: לולא דמסתפינא הייתי אומר שמותר, וישל"מ שאני משום שהיאוש נובע מכך שאינו יודע איפה החפץ, וא"כ א"א לומר שאע"פ שאינו מתייאש כעת בפועל מ"מ אם היה יודע היה מתייאש, שהרי אם היה יודע שהחפץ אצלו לא היה מתייאש, משא"כ אצלנו שאם היה יודע היה מתרצה לתת לו. ואע"ג ששם מדמים יאוש לתרומה ולטומאה, שם יש טעם אחר, והוא שבתרומה ובטומאה צריך ידיעה ממש.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.