פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שצא ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שצא ז

סעיף ז[עריכה]

אין חייב השן לשלם נזק שלם אלא אם כן אוכלת ברשות הניזק, אבל אם לקחה בחצרו והוציאם משם ואכלה בר"ה או בחצר של אחר, פטור מלשלם יותר ממה שנהנית. ואם לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק, יש מחייבים לשלם נזק שלם משום דפי פרה כחצר הניזק דמי, ונ"מ אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה, כגון שהיו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם^א ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי, חייב לוי אם המושיט חרש, שוטה וקטן או שאין לו לשלם^ב, שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור.

משנה בב"ק כא,ב: הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש - על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק.

גמרא כג,א: דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה. תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי, לימא ליה: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי!

• ר"י: מהמשנה של כלב שנטל החררה וכן משאר המשניות האומרות ששור שאכל פירות חייב משום שן חייב אין ראיה שפי פרה כחצר הניזק, כי אפשר לומר שהחיוב הוא על הלקיחה מרשות הניזק, אלא הראיה כאן היא מהסוגיא שאמרנו שצריך שהאכילה תהיה ברשות הניזק, וא"כ לא משכחת לה אא"כ נאמר שפי פרה כחצר הניזק. ונפק"מ מחקירה זו מה הדין אם חשו"ק שמו בפיה כשהיתה ברשות הניזק, ולמסקנה חייב. הדרישה מסביר שלא הביא את הנפק"מ הפשוטה של הרמ"ה כי סבר שבמקרה זה פטור, בגלל שגם גוף הפרה של המזיק וגם הפירות בשעת הלקיחה לא היו ברשות הניזק, אבל כשהפירות היו ברשות הניזק וגם הבהמה עמדה שם מתחילה ועד סוף, מועיל הדין שפי פרה כחצר הניזק לחייבו.

רמ"ה: הנפק"מ היא אם בהמה לקחה מרה"ר ואכלה ברשות הניזק, וא"כ למסקנה חייב. כ"ש שבנפק"מ שהביא התוס' חייב.

שו"ע: הביא את שתי הנפק"מ (פסק כרמ"ה).

א. אך אם אפשר ליטלם משם חייב מצד תחילתו בפשיעה אפילו אם פי פרה היה כרשות המזיק (פרישה).

ב. אין לו לשלם: רא"ש,טושו"ע: גם אם המושיט פיקח אלא שאין לו מה לשלם, חייב בעל הפרה.

מעד"מ,קצות,הגר"א: משום שקיי"ל כר' נתן^[1] ששניים שהזיקו יש להם דין של שותפים בחוב. הנימוק מבוסס על דעת הרמ"ה הסובר שר' נתן מחייבו אף כשאין לשני לשלם (ולא רק כשהשני פטור).

ש"ך: דוחה יישובם שהטור סי' תי משיג על הרמ"ה. הש"ך מיישב ששאני הכא שהמושיט לא הזיק כלום אלא רק הושיט לפיה וא"כ בפועל הפרה עשתה את כל הנזק והוא רק כגזלן, ודין הגוזל ומאכיל הוא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה, אלא שאם יש לו לשלם גובים הכל ממנו, כיוון שסו"ס חיובו מדין מזיק, ולולא הושיט הפרה לא היתה מזיקה. הקצות עונה ע"כ שאם היתה הבהמה יכולה ליטול בעצמה, היו נכונים דברי הש"ך שיש למושיט רק דין גזלן, אך מכיוון שמדובר שלא היתה יכולה, הוא ממש מזיק, כדין המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו שחייב מתורת מזיק (סימן שצד). אולם הקצות נשאר בצ"ע שלקמן פסקו הטושו"ע דלא כרמ"ה ואילו כאן כתבו את הדין אליבא דרמ"ה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]