אתחלתא דגאולה

ערך זה עוסק בשלב התעוררות בתהליך הגאולה. אם התכוונתם לביטוי המשקף את היחס המשיחי של חלקים בציונות הדתית למדינת ישראל, עיינו בערך {{{עע}}}.

אתחלתא דגאולה (מארמית: התחלת הגאולה) הוא מושג רעיוני השאוב מן הגמרא. המדובר הוא בתקופה שבה חל שלב חדש של התעוררות בתהליך הגאולה וביאת המשיח. מדובר בנקודה משמעותית, כיוון שזהו השלב הראשון בתהליך הגאולה המהווה תקופה השונה במובנים רבים מכל מה שקדם לה. מושג זה הוא בין הנושאים הנידונים ביותר במשנתה של הציונות הדתית. ובמשנת תלמידי הגר''א.

מקור

במקורות היהודיים, החל מן הגמרא, מופיעים מאפיינים רבים של שלבים שונים בגאולה. מן התיאורים השונים בגמרא עולים מאפיינים שונים של ראשית הגאולה. הבולטים בהם:

• העובדה שארץ ישראל "נותנת פירותיה בעין יפה" (בגמרא נאמר על כך – "אין לך קץ מגולה מזה" (בבלי, סנהדרין דף צ"ח ע"א)).
• שלטון יהודי (דברי האמורא שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (בבלי, ברכות, דף ל"ד ע"ב), שנפסקו להלכה במשנה תורה לרמב"ם).
• חזרת גאוותה של מלכות שמים ושל ישראל ביכולתם להשיב מלחמה שערה. כלשון הגמרא "והאמר מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי [גם] אתחלתא דגאולה היא" (בבלי, מגילה דף י"ז ע"ב). משום שעצם הענין שישראל יכולים להשיב מלחמה שערה, זוהי תחילתה של פריקת שעבוד מלכויות מעליהם. שהרי מלחמה מבטאת את ההבדל בין בן חורין לעבד. עבד אינו נלחם, ודרכו להיות כנוע לאדוניו, ואילו כאשר עם ישראל נלחם, הרי זה ביטוי לכך שהם אינם עבדי האומות. וממילא המלחמה היא בכלל תחילת הגאולה.
• קשיים וסבל רב (עד שאחד האמוראים אומר: "ייתי (המשיח) ולא אחמיניה" (בבלי, סנהדרין, דף צ"ח ע"ב) – הלוואי שיבוא המשיח, אך איני רוצה לחיות אז)^[1].

במקומות שונים בגמרא ובמקורות מאוחרים יותר מצוינים מאפיינים נוספים,‏^[2] בהם התמעטות ידיעת התורה והתנהגות וולגרית. בספרים מאוחרים יותר, רואים רמזים לגאולה המתקרבת בתודעת העם, כך למשל בהתעוררות לעסוק בתכלת בציצית‏^[3] והתעוררות לעסוק ביישוב הארץ.‏^[4]

ממתי התחילה הגאולה

חז''ל (תנחומא דברים סימן א) אומרים: ישושום מדבר וציה.

מפני מה כתיב כך?

ללמדך, שבשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה שכינתו על ישראל, אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת, ימותו כולם. ראה מה כתיב: ומעולם לא שמעו לא האזינו, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם סד ג).

צא ולמד מיוסף: בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם: אני יוסף אחיכם, מתו כלם, ולא יכלו לענות אותו וגו' (ברא' מה ג). הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה.

אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה? מתגלה להם קמעא קמעא.

בתחילה משיש את המדבר, שנאמר: ישושום מדבר וציה.

ואחרי כן: [ו]תגל ערבה ותפרח כחבצלת.

ואחרי כן: פרוח תפרח.

ואחרי כן: כבוד הלבנון נתן לה.

ואחרי כן: המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו.

הגאולה מגיעה 'קמעא קמעא' (קצת קצת) בהתחלה המדבר (באר שבע, מעלה אדומים וכד') פורח, אח''כ תגל הערבה ויצמחו בה אילנות ודשאים.  

מצאנו כמה דעות מתי התחילה בגאולה האחרונה תחילת תהליך הגאולה?

תלמידי הגר''א בירושלים כתבו כבר בשנת ה'תקצ''ז, כאשר הצליחו להתחיל לבנות קצת את ירושלים (כ 5000 נפש) שהם נמצאים באתחלתא דגאולה.

בספר קול התור כותב בשם רבו שהחל משנת ת''ר מתחיל האתחלתא דגאולה, כך גם כתב הרב אלקלעי, ונתן סימן לדבר 'בראשית' אותיות ת''ר ישיב – בשנת ת''ר ה' ישיב את עם ישראל לארצו.

הרב יהושע מקוטנא כתב (שו"ת ישועות מלכו יורה דעה, סו): "ואין ספק שהיא (מצות ישוב ארץ ישראל) מצוה גדולה כי הקיבוץ (חזרת עם ישראל לא''י) הוא אתחלתא דגאולה".

הרב יוסף חיים זוננפלד והרב אברהם יצחק הכהן קוק ראו בפריחת המושבות בארץ, אתחלתא דגאולה.

המלבי''ם סבר כאשר יתנו אומות העולם רשות לעם ישראל לעלות לארץ ויהיה ישוב יהודי גדול בארץ מתחיל האתחלתא דגאולה [נראה שהכוונה מהצהרת בלפור].

יש שראו בקום המדינה בשנת תש''ח ראשית צמיחת גאולתנו.

דעת הרבי מסאטמר^[5] לפני ביאת המשיח אין אתחלתא בכלל.

מקורות ראה בהמשך הערך.

אתחלתא דגאולה – קמעא קמעא

כתב בספר קול התור (א,טו) בשם הגר''א: לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט, על פי חז"ל^[6] כך היא גאולתם של ישראל: קמעא קמעא באה, כאיילת השחר. לכן כל פעולה של אתחלתא יש להתחיל אפילו במעט.  

מדוע הגאולה מגיעה 'קמעא קמעא'?

המדרש (לעיל) מבאר: אנחנו נמצאים בעידן של חשכה, בעידן של גלות. העיניים שלנו, עדיין אינן מסוגלות לקלוט את האור. כשם שאם היתה השמש עולה מתוך חשכה גמורה, ופתאום שמש – היא היתה מסנוורת, לא היינו מסוגלים לראות. הקב"ה ברא כך את עולמו שהשמש תעלה קמעא קמעא? כדי שניתן יהיה להסתגל בתחילה לאור מועט ומצומצם יותר. כך כנסת ישראל צריכה להסתגל לגאולה ואז הגאולה באמת תהיה ניתנת לעיכול על ידינו.

מדוע הגאולה ממצרים היתה בחיפזון, וגאולה אחרונה קמעא קמעא?

המהר''ל (גבורות ה', לה) מבאר: גאולת מצרים היתה ניסית, לכן היא בחיפזון. גאולה אחרונה מתנהלת בדרך הטבע לכן היא לאט לאט.

במקום אחר (נצח ישראל, מז) הוא מבאר: גאולת מצרים היתה לשעה, וכל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר הזמן. אבל הגאולה האחרונה היא נצחית, לכך היא נבנית היטיב ולא בחיפזון.

הבני יששכר^[7] מבאר: גאולת מצרים היתה באתערותא דלעילא, ללא שום מעשה מצדנו, כי לא יכלו להתמהמה, שכבר נשתקעו במ"ט שערי טומאה. גאולה אחרונה היא באתערותא דלתתא - בידי אדם לזכות אותנו שיהיה לנו חלק בגאולה, לכן היא לאט לאט.

תפיסתו של רש"י

על פי דברי רש"י במסכת מגילה דף יז ע"ב, ד"ה אתחלתא דגאולה היא:

	ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה – קבעוה בשביעית.

^[8]יש שטעו בהבנת הדברים, כאילו המילים המודגשות מתייחסות לתקופת אתחלתא דגאולה עצמה, והבינו מכאן כי יכולה להיות אתחלתא דגאולה בגלות והמלחמות אינן ראייה לסיום הגלות. אלא שרש"י (במילים "דהאי גאולה") כלל לא התייחס לתקופת אתחלתא דגאולה, אלא לברכת הגאולה, עליה נסב הדיון בתלמוד - ואותה גאולה שבברכה השביעית אכן איננה עוסקת בגאולת ישראל מהגלות, אלא בגאולה מצרות יומיומיות.
גם במקורות התלמוד האחרים העוסקים בגאולה דבריו של רש"י מועטים ביותר ולא ניתן להסיק מהם לגבי עמדתו בעניין זה.

בגאולות קודמות

הרמח''ל (במאמר הגאולה) והגר''א^[9] כותבים כי לכל גאולה יש שני זמנים: פקידה (אתחלתא), זכירה (סיום הגאולה). בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ובעתידה להגלות במהרה בימינו.

בגאולת מצרים: אתחלתא: משה רבינו מבשר על הגאולה, והעבודה פוסקת מר"ה. סיום הגאולה:  קריעת ים סוף.

בגאולת בית שני: אתחלתא - כורש נותן רשות לעלות ולבנות, עולים ארבעים אלף יהודים, וכורש חוזר בו והם נשארים בארץ. סיום הגאולה - דריוש השני נותן רשות לעלות לא''י ולבנות את בית המקדש.

אתחלתא דגאולה בידי אדם

בשנות ה'ת"ר – הת"ש התחוללה מחלוקת גדולה בעם ישראל, כיצד תתחיל הגאולה? היו מגדולי ישראל שחשבו, כי גם תחילת הגאולה תגיע משמים, ואסור לנו לעשות מעשים גשמיים לעורר את הגאולה^[10]. לעומת זאת הגר''א, הרב יהודה אלקעי ועוד רבים רבים מגדולי ישראל סברו, שתחילת הגאולה תהיה על ידי השתדלות מצידנו^[11].

בעקבות זאת הגר''א ציווה לתלמידיו לעלות לארץ במסירות נפש, היא עליית תלמידי הגר"א.

הרב יהודה אלקלעי סבר שאם ח"ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להיקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ לארץ ישראל עד שנת הת"ש, אזי יגיע הזמן שביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה יקבץ נדחנו אחד מעיר ושנים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל [כמו שבסוף אירעה השואה].

אתחלתא דגאולה – לעניין הלכה

לאתחלתא דגאולה יש כמה השלכות הלכתיות:

א. הגמרא במסכת כתובות (קיא, א) אומרת: בין שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל היה  שלא יעלו בחומה (רש''י: יחד, ביד חזקה) לארץ ישראל. רבים מהפוסקים סוברים, שאיסור זה פוקע בעת הגיע 'אתחלתא דגאולה'. כנאמר בגמ' שהאיסור הוא "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב, ז). כאשר יש סימנים משמים של תחילת הגאולה, הרי זה סימן שה' חפץ שנחזור^[12].

ב. לבני חוץ לארץ אין חובה לעלות לארץ ישראל (ראה אג''מ אבה''ע א, קב), אמנם מעת שהתחילה הפקידה/אתחלתא דגאולה, יש חובה לעלות לארץ ישראל. לכן בבית שני שלא עלו בני הגולה, מעת שהתחילה הפקידה (בהכרזת כורש) אמרו עליהם במדרש ובגמ' שהם אשמים בחורבן המקדש, ובמה שלא נתקיימו כל הנבואות^[13].

לפני הציונות

הגמרא כותבת בנחרצות: "תיפח עצמן של מחשבי קצין" (סנהדרין דף צ"ז ע"ב), אך רבים פירשו זאת כאזהרה כנגד קביעת תאריך מדויק לביאת המשיח, ולכן היו כאלו, והבולט שבהם היה הגר"א, שסברו כי מותר ואף רצוי לקבוע את העת שממנה מתחילה להתעורר הגאולה. כך, תלמידי הגר"א הצביעו על שנת ה'ת"ר כתחילת הגאולה. תלמידי הגר"א יצרו את המושג "אתחלתא דגאולה" ככינוי לתקופה הכוללת חלק מהמאפיינים בנ"ל, וסברו כי תקופתם אכן כזו. מנהיגים חסידיים רבים שקדמו לעליית תלמידי הגר"א, עלו אף הם לארץ מתוך אמונה בייחודה של התקופה מבחינה משיחית, אף שלא השתמשו במושג "אתחלתא דגאולה".

אישים בציבור החרדי הרואים בימינו אתחלתא דגאולה

רבים מרבני הציבור החרדי ראוי בבנין ובפריחת הארץ אתחלתא דגאולה, שצריך לשמוח ולהודות לה' על כך.

הגר''א אמר לתלמידיו^[14], שעיקר האתחלתא תתחיל משנת ת"ר, על פי האמור בספר הזוהר שבשש מאות שנים לאלף השישי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעינות של החכמה למטה ויתוקן העולם וכו' להקים את כנסת ישראל מהעפר.

המלבי''ם כתב הגאולה תצמח לאט לאט (אתחלתא דגאולה), ואחד מהשלבים הראשונים יהיה ישוב בא''י ברשיון המלכות, קודם ביאת המשיח^[15].

בנו של החפץ חיים הביא משמו: בשנת תר"ן כשהחלו לגרש את בני ישראל ממוסקבה, נתעוררה אז תנועה גדולה לארצנו הקדושה. באותו פרק קיבלתי מכתב מאבי ז"ל ובו הוא מעירני על ההתעוררות הגדולה בכל פינות עמנו לעלות לארצנו, ומשער כי הימים ימי עקבתא דמשיחא, וכי פקד ה' את עמו, ואפשר שהוא אתחלתא דקיבוץ גלויות, שהוא קודם ביאת המשיח (מכתבי החפץ חיים עמ' 44)^[16].

הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד חתום על מכתב הפותח בזה"ל: "אחד החזיונות מרהיבי הלב שבדורנו הוא בוודאי חזון הישוב הארצישראלי, ההולך ומתקדם בכל ערכיו בשנותיו האחרונות. שלומי אמוני ישראל וודאי צריכים לשמוח על החזון הנהדר שבו אנו רואים אתחלתא דגאולה"^[17].

גם רבים רבים מתלמידי הגר''א כתבו כך בזמנם בשנת תקצ"ז, במכתב שכתבו לאחר שבנו את בית הכנסת מנחם ציון. (צילום כת"י של המכתב תלוי בכניסה לביה"כ החורבה)^[18]. כך גם כתב האדמו''ר ממודז'יץ^[19], הגאון ר' יהושע מקוטנא.

הרב יהודה אלקלעי האריך הרבה בספריו שמשנת ה'תר"ף מתחילה האתחלתא דגאולה, כמו שאמרו בגמרא^[20] "ימות המשיח... ארבע מאות שנה", לפני האלף השביעי.

המשך חכמה ועוד רבים מגדולי ישראל ראו בהצהרת בלפור אתחלתא דגאולה/פקידה, כשם שבזמן בית שני הייתה הכרזת כורש נחשבת פקידה^[21].

ישנו הבדל גדול בין הנושא של ראשית צמיחת גאולתנו, אליו חלק מהציבור החרדי מתנגד, עיין מה שכתב על כך הרב עובדיה יוסף בספרו הגדול 'יביע אומר' (ח"ו או"ח סי' מא אות ה'), לבין הנושא של לראות את המצב בארץ ישראל אתחלתא דגאולה, שהוא מוסכם להרבה דעות.

אישים בציונות הדתית הרואים בימינו אתחלתא דגאולה

במספר מקומות קורא הרב אברהם יצחק הכהן קוק לתקופתנו "אתחלתא דגאולה". במכתב משנת תרע"ח (1918) הוא כותב:

	כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו.
– אגרות הראי"ה חלק ג' עמוד קנה

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בעקבות המהר"ל מפראג,‏^[22] רואה בספרו לנתיבות ישראל חיזוק לטענת "אתחלתא דגאולה" את ההצלחה החקלאית, ככתוב בגמרא:

	אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל"ו, ח) "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו, לעמי ישראל, כי קרבו לבוא.
– סנהדרין דף צ"ח ע"א

בספרו לנתיבות ישראל, הקדיש לנושא מאמר בשם "המדינה כהתקימות חזון הגאולה", ובו מקורות החל מפרשיות התורה, דרך הנביאים וחז"ל, וכלה בראשונים ואחרונים, שבהם מתוארת התרקמות הגאולה בתהליך מדורג. בחתימת המאמר הוא מתייחס לאפשרות של סיבוכים ונסיגות בתהליך זה.

הספר הבולט ביותר בנושא זה הוא הספר אורות של הראי"ה קוק. כן עוסקים בכך הספרים התקופה הגדולה של הרב מנחם כשר, אתחלתא היא של הרב יצחק דדון והמדינה היהודית – האם מדינת ישראל יכולה להיות אתחלתא דגאולה של הרב יעקב משה ברגמן. הנושא נידון בעיקר בספרי רבנים מהציבור החרדי לאומי.

התנגדות להחלת המושג על המציאות בימינו

התנגדות חרדית

ההשקפה החרדית המתנגדת להשקפה הדתית-לאומית, עונה על הדברים הללו בכך שיש להבחין בין שני המושגים:

1. אתחלתא דגאולה.
2. עקבתא דמשיחא.

הרב אלחנן וסרמן, תלמידו המובהק של החפץ חיים, כתב בספרו "קובץ מאמרים" מאמר בשם "עקבתא דמשיחא", בו הוא דן במושג זה ובהשלכותיו. בין היתר, תוקף הרב וסרמן בספרו זה את שיטת המזרחי בהסברת מושג זה וההשלכות לגביו, וכותב כי עקבתא דמשיחא מורה על זמן שפלות רוחנית גדולה. המושג עקבתא דמשיחא מבוסס על הנאמר בסוף מסכת סוטה.

הרב מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש) התנגד להגדרת מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה וראה בכך משיחיות שקר המביאה לאסונות. במקומות רבים הוא שולל את רעיון ראיית המדינה כאתחלתא דגאולה. במכתב שכתב לרב שלמה יוסף זוין, הוא כותב שהדבר גורם להתרופפות בקיום תורה ומצוות ולדחיית הקץ‏^[23] "הביאור היחידי שנופלים קורבנות בארץ ישראל הוא בגלל ההכרזה של אתחלתא דגאולה.‏^[24] פרופ' ישראל אלדד כתב במאמרתבנית:הבהרה ב"ידיעות אחרונות" על ביקורו בחצר הרבי מליובאוויטש: "כאשר ניסיתי להעלות את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהציונות היא אתחלתא דגאולה... חל מפנה מפתיע בטון דיבורו, אף הלם באגרופו על השולחן והפטיר: הרב קוק טעה". אחד ממנהיגי הזרם המשיחיסטי בחב"ד, הרב שלום דב וולפא, כתב בנושא זה את הספר בין אור לחושך.

התנגדות של אישים בציונות הדתית

ישעיהו ליבוביץ תקף גישה זו בסוף שנות השישים:

"מדינת ישראל קמה ב-1948 במאבקם המשותף של יהודים מאמינים ושומרי-תורה ויהודים כופרים-בעיקר ומחללי-שבת, שכולם כאחד ביצעו משימה לאומית. המימסד הדתי של המדינה החילונית, שהכריז על מאורע זה כעל "אתחלתא דגאולה", חטא בשתיים: 1. רבנים אלה סבורים, כנראה, שיש להם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ושיודעים הם כבשי דרחמנא; 2. הם מציגים את דת ישראל כנספח של מציאות אנושית ועושים אותה עי"כ למיותרת – לשם השגת מטרה לאומית-ממלכתית גרידא של עם ישראל אין צורך בתורה, אדרבא – היא מפריעה להשגת מטרה זו" ("בת-קול", עתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, סתיו 1967).

ביקורת דומה אך חריפה פחות נשמעת גם מפי חלק מהיונקים ממשנת הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כגון הרב חיים נבון מישיבת הר עציון:

"הציונות אינה צריכה נימוקים תאולוגיים מסובכים. צריך רק להסתכל מסביב. מה יותר טוב ליהודים וליהדות - מדינה יהודית בארץ ישראל, או כל אופציה אחרת... אני מצפה לבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא; וגם אם איננה ממש גאולה, אלא רק טובה גדולה".‏^[25]

אנשי תנועת ציונות דתית ריאלית מביעים עמדה דומה:

"אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיזית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות".‏^[26]

הרב אהרון ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק וראש ישיבת הר עציון נימק מדוע אינו תומך בקביעה שמדובר באתחלתא דגאולה:

"הקב"ה יכול ליצור יש מאין מתי שהוא רוצה, אבל אני מדבר במונחים של הרמב"ם על תהליכים היסטוריים חברתיים והתפתחותיים ועד כמה שאני יכול לראות אנחנו די רחוקים מזה". {{{1}}}

בגישה דומה החזיק מאז סוף שנות השבעים גם הרב יהודה עמיטל, ששימש גם הוא כראש ישיבת הר עציון. הוא טען שלאור כל ההתרחשויות במאה העשרים, ובייחוד השואה, לא ניתן לקבוע חד משמעית מה משמעותו של התהליך שעובר על עם ישראל.

וריאציה חדשה של גישה זו מבטא הרב מיכאל אברהם במאמר בכתב העת צהר. לדבריו, רבני הציונות הדתית ניסו לכונן מדינה יהודית, אך נכשלו בכך, שלא באשמתם. כיום, לשיטתו, נובעות הבעיות ביחס למדינה מהציפייה שזו תקדם את ערכי היהדות אף על פי שאינה עושה זאת. היא איננה מבטאת את "כלל ישראל" אלא מכשיר חברתי בלבד, הדרוש לקיומנו. עדיין ייתכן יחס של פטריוטיות למדינה ואפילו "ציונות" במובנה החילוני.

לדעת נדב שנרב מדינת הלאום היא גוף ביורוקרטי-טכני שנולד במאה השמונה עשרה, ואינו יכול להיות בעל מהות דתית. בניגוד לאחרים הוא טוען שלמדינה אין משמעות דתית גם כאשר היא מתנהלת לפי חוקי הדת. דעתו דומה לזו שהביע ישעיהו ליבוביץ, ומנוגדת לחלוטין לטענתם המרכזית של הרב קוק ובית מדרשו - שהתורה והמצוות אינן יכולות להתממש במלואן אלא במסגרת לאומית.

ישנם בציונות הדתית (או בקו התפר בינה ובין הציבור החרדי) גם אישים המחזיקים בעמדות קיצוניות יותר, הרואים בעיה מהותית בעצם קיומה של מדינת ישראל. פרופ' הלל וייס כתב: "זו, המדינה בפועל, היא מהות פגומה מיסודה שקמה כגולם על יוצרה... המדינה, מדינת ישראל הנוכחית ולא רק השלטון, חשפה את מהות קיומה. שנאת ישראל הנובעת אמנם גם מפחד ההשמדה, אך בעיקר מתאווה להיות ככל הגויים".‏^[27] הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, כתב: "לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כל כך הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכוח המדינה... המלכות החילונית הנוכחית שונה במהותה ממלכות ה' ובתחומים רבים היא אף אויבת לה, ולכן היא אינה יכולה לשמש בשותפות עם מלכות ה'. אי אפשר לראות בה ביטוי להשבת מלכות ה' על עמו ישראל, ולכן אין לחגוג על הקמתה".‏^[28]

ספרים על אודות אתחלתא דגאולה

ספרים הדוגלים בגישה זו

• רבי הלל משקלוב (תלמיד הגר"א), קול התור
• הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון
• הרב יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון
• הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, קול דודי דופק וחמש דרשות.
• הרב אברהם יצחק הכהן קוקאורות
• הרב צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל
• הרב יששכר טייכטל, אם הבנים שמחה
• הרב מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה
• הרב משה אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה
• הרב יעקב פילבר, איילת השחר
• הרב צבי טאו, לאמונת עתנו
• הרב חיים צימרמן, מספר מאמרים בספרו תורה לישראל ובספריו באנגלית Torah and reason ו Torah and existence
• הרב ראובן פרידמן, כי עת לחננה
• הרב יעקב זיסברג, נחלת יעקב

ספרים המתנגדים לגישה זו

ראו גם

• ראשית צמיחת גאולתנו
• שלוש השבועות

קישורים חיצוניים

• הרב משה צוריאל, האמנם זו היא ראשית צמיחת גאולתנו? האם הרב קוק טעה?, אתר ישיבה
• מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, מאמר בבלוג "גדולת מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל'

הערות שוליים

הערות שוליים