פרשני:בבלי:ביצה כב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה כב א

חברותא[עריכה]

ומבשלין לו קדרה אחת  ומדליקין לו את הנר לכבוד שבת.
משום רבי יצחק אמרו: אף צולין לו דג קטן לשבת.
תניא נמי הכי כרב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין - אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו קיתון אחד. ויש אומרים: אף צולין לו דג קטן.
רבא אמר: לעולם מדובר במשנתנו בכגון שהניח עירוב תבשילין. ושאני הטמנה, שלא הותרה היות דמוכחא מלתא דאדעתא דשבתא קעביד, שמוכח ממעשיו כי לכבוד השבת הוא עשה את ההטמנה, שהרי אין אנשים טומנים ביום טוב. ולא התירו על סמך העירוב אלא מלאכות שלא ניכר בעשייתן שהן לכבוד שבת, במיוחד.
איתיביה אביי לרבא מהא דתניא: חנניה אומר, בית שמאי אומרים:
א. אין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן ערב עירוב בפת אפויה. כי אין די בעירוב של תבשיל כדי להתיר אפיה.
ב. ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ולא אם עירב בפת.
ג. ואין טומנין מיום טוב לשבת, אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב.
ומדייק אביי: הא היו לו חמין טמונין מערב יום טוב - מיהא, אז עביד הטמנה, ואף על גב דמוכחא מלתא דאדעתא דשבת קעביד להטמנה, ומוכח דלא כרבא!
אלא, אמר אביי, יש לתרץ אחרת: משנתנו מדברת בכגון שערב לזה, לאפיה עירב בפת ולבישול עירב בתבשיל ולא ערב לזה, שלא היו לו מים טמונים מערב יום טוב, ומשנתנו לדברי חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.
שנינו במשנה בדברי בית שמאי: ואין זוקפין את המנורה.
והוינן בה: מאי איסורא קא עביד בזקיפה המנורה?
ומשנינן: אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא, במנורה של חליות מתפרקות עסקינן, דמחזי שהוא נראה בזקיפת החוליות - כ"בונה".
דבית שמאי סברי: יש תורת מלאכת בנין גם בכלים, ולכן אסור לזקוף את חוליות המנורה.
ובית הלל סברי: אין תורת מלאכת בנין בכלים, אלא רק בקרקע, ואין תורת מלאכת סתירה בכלים אלא רק בקרקע. ולכן אין איסור בזקיפת המנורה, שהיא כלי.
עולא איקלע נקלע לבי רב יהודה. קם שמעיה, שמשו של עולא, וזקף לה לשרגא, ל"נר" שבו מצויים השמן והפתילה, והאש דולקת למעלה, בפה של הנר מן הצד, מקום אשר מגיעה שם הפתילה.
ובזקיפת הנר בצורה אנכית התרכז השמן למטה, ולא הגיע השמן לפתילה, וכבתה האש.
איתיביה רב יהודה לעולא על המעשה שעשה שמשו, מהא דתניא: הנותן שמן בנר הדולק - חייב משום מבעיר, היות וכל השמן המצוי בנר נחשב כדולק, ובנתינתו של השמן הנוסף לנר הדולק נחשב גם השמן הנוסף כאילו הוא דולק כולו!
והמסתפק ממנו מן השמן שבנר בעודנו דולק - חייב משום מכבה! כי כאמור, הוא נוטל שמן הנחשב כאילו כולו דולק, ובנטילתו מהנר הוא נחשב ככבוי.
אמר ליה עולא לרב יהודה: לאו אדעתאי, לא מדעתי עשה זאת השמש.
אמר רב: קנבא שרי. מותר למחוט (להוריד) את ראש הפתילה המפוחם ביום טוב כיון שהותרה הבערה ביום טוב, ודבר זה הוא צורך היום, כדי שתהיה הבערה טובה יותר.
בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר ביום טוב מפני דבר אחר (לצורך תשמיש)?
אמר לו אביי: אין הכיבוי הזה צורך היום, היות ואפשר לשמש בבית אחר שאינו מואר.
ושוב בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: ואם אין לו בית אחר - מאי, האם מותר אז לכבותו? אמר לו אביי: אפשר לעשות לו מחיצה.
אמר לו: ואם אין לו אפשרות לעשות מחיצה - מאי?
אמר לו: אפשר לכפות עליו את הכלי.
אמר לו: ואם אין לו כלי - מאי?
אמר ליה אביי: אסור לכבותו, שלא הותר כיבוי לצורך יום טוב!
איתיביה אבא בר מרתא לאביי מהא דתניא: אין מכבין את הבקעת של עץ הדולקת כדי לחוס עליה שלא תמשיך ותדלק ותכלה לגמרי.
אבל, ואם רוצה לכבותה בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה - מותר לכבותה.
ומוכח, שמותר לכבות לצורך היום ביום טוב, והוא הדין לצורך תשמיש!
אמר תירץ ליה אביי: ההיא ברייתא - לדברי רבי יהודה היא, שהוא מתיר ביום טוב מלאכות לצורך היום, ולכן התיר גם כיבוי.
כי קאמינא אנא, ומה שאני אמרתי שאסור לכבות, הוא לדברי רבנן, שהלכה כמותם, שלא הותרו אלא מלאכות שלצורך אוכל נפש, ולא מלאכה של כיבוי, שאינה לצורך אוכל נפש.
דבריו אלו של אביי נאמרו אחר שכבר למד מדברי רבה שיש לפסוק לאסור עשיית מלאכות שאינן צורך אוכל נפש.
והבעיה שלפנינו היא לפני שלמד זאת אביי מרבה: בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב?
וביאר אביי שאלתו: היכא דאיכא סכנת נפשות - לא קא מבעיא לי, דאז אפילו בשבת שרי מותר לכבות.
כי קמבעיא לי במקום שבא לכבות ביום טוב משום אבוד ממון, שמאבד בדליקה את ביתו ורכושו - מאי, האם מותר לכבות לצורך היום, שהרי אם ישרף ביתו לא יוכל לשהות בו?
אמר ליה: אסור לכבות!
איתיביה אביי לרבה מהא דתניא: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם מכבה בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה - מותר. לפי שצורך היום הוא.
והרי אין לך צורך גדול מזה שיוכל לשהות בביתו!?
אמר ליה רבה: ההיא ברייתא - לדברי רבי יהודה היא.
כי קאמינא אנא - לדברי רבנן רבנן, שהלכה כמותם, והם לא מתירים אלא מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, ולא מלאכות שהן לצורך היום!.
בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו "לכחול" את העין ביום טוב, שמרפאין עין חולה במריחת "כחול" סביבה?
ומבאר רב אשי שאלתו: היכא דאיכא סכנה, כגון שנוטפת העין רירא, או שהיא דיצא, שמרגישים בה דקירות כמו דקירת מחט, או שהיא שותתת דמא, או שיש בה דמעתא, שהיא מדמעת מאד, וקדחתא, שהיא שורפת, והיו כל הדברים הללו בשלב של "תחלת אוכלא", תחילת המחלה - לא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי, היות ובחוליים כאלה של העין יש משום פיקוח נפש.
כי קמבעיא לי כשמחלות אלו של העין נמצאות בשלב של "סוף אוכלא", שהן קרובות לריפוי, ואין צורך עוד לכחול את העין משום פיקוח נפש. ואינו עושה זאת אלא לצורך פצוחי עינא, כדי שיוכל לפתוח את עיניו ולראות - מאי, האם הותר הדבר לעשותו ביום טוב?
אמר ליה אמימר: אסור.
איתיביה רב אשי מהברייתא של "אין מכבין את הבקעת". שמבואר בה שמותר לכבות לצורך יום טוב, גם אם אין בכך מלאכת אוכל נפש.
ושני ותירץ ליה אמימר לרב אשי כדשנין כמו שתרצנו לעיל שברייתא זו אינה להלכה, כי לדברי רבי יהודה היא.
אמימר שרי למכחל עינא, במצב שאין בו חולי של סכנה, מנכרי, על ידי נכרי, אפילו בשבתא.
איכא דאמרי: אמימר גופיה עצמו כחל עינא שלו מנכרי בשבתא.
אמר ליה רב אשי לאמימר: מאי דעתיך להתיר לכחול על ידי נכרי? כנראה, משום שהינך סומך על הא דאמר עולא בריה דרב עילאי: כל צרכי חולה שאין בו סכנה עושין על ידי נכרי בשבת. ואין לאסור זאת כמו שאסרו כל דבר שעושה נכרי לצורך ישראל (אפילו בלא אמירה).
וכמו כן אתה סומך על זה שאמר רב המנונא: כל דבר חולי שאין בו סכנה - אומר לנכרי, ועושה. ולא גזרו בו על אמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת, שאסורה באדם בריא משום "שבות".
הרי הני מילי שהתירו - היכא דלא מסייע הישראל בהדיה, לו לנכרי.
אבל מר, אמימר, הא קא מסייע בהדיה, הרי הינך מסייע לו לכחול, היות דקא עמיץ שהינך עוצם ופתח ופותח את עיניך כדי שיכנס בהם הכחול המרפא, ודבר זה לא הותר!
אמר ליה אמימר: איכא רב זביד, דקאי כותך, שסובר כמוך והקשה לי קושייתך.
ושניי ותירצתי ליה: "מסייע" - אין בו ממש. שאם שנים עושים ביחד מלאכה אחת, והאחד יכול לעשותה לבדו והשני אינו יכול לעשותה לבדו אלא הוא רק יכול לסייע, אין איסור בסיוע.
אמימר שרא התיר למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה, אפילו על ידי ישראל, לפי שאינו אסור יום טוב שני במלאכה אלא רק מדרבנן.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר רבא: מת ביום טוב ראשון - יתעסקו בו בקבורתו עממין נכרים. מת ביום טוב שני
- יתעסקו בו ישראל, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, שקדושתם אחת היא, הותר ביום טוב שני, שהיות ואיסורו הוא רק מדרבנן התירוהו לכבודו של המת, שיקבר על ידי ישראל ולא על ידי נכרים.

דרשני המקוצר[עריכה]