פרשני:בבלי:בכורות ד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ד א

חברותא[עריכה]

גמרא:
סבורה הגמרא לפרש את המשנה, שהיא עוסקת בפטרי חמוריהם של כהנים ולויים,  1  ואותם פטרה המשנה מקל וחומר מכהנים ולויים עצמם  2  שפטרו במדבר את פטרי חמוריהם של ישראל; ולכן תמהה הגמרא:

 1.  מסתבר, שלכן סבורה הגמרא לפרש את משנתנו לענין פדיון פטר חמור, משום שפרק זה עוסק בפדיון פטר חמור, ואילו פדיון בכור אדם מקומו בפרק "יש בכור". וכמבוארת סברא זו בתוספות בד"ה דין הוא.   2.  הטעם שסבורה הגמרא לפרש כן את המשנה, הוא משום שלשון המשנה "פטרו" משמע כן, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.
וכי אינהו (הכהנים והלויים עצמם) פטרי את פטרי חמוריהם של ישראל במדבר!? והרי לא היה כן, אלא:
את האדם (בכורי ישראל) אדם (כהנים ולויים) אכן הוא שפטר, ואילו את הבהמה (פטרי חמור) של ישראל, בהמה (שה) של הלויים היא שפטרה ולא אדם!? דהא כתיב: "קח את הלויים תחת (כל) בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם".
אמר תירץ אביי: אין משנתנו לומדת את פטור פטרי חמוריהם של הלויים ממה שפטר גופם במדבר, אלא הכי קאמר במשנתנו:
כהנים ולויים פטורין בהמתן (פטרי חמוריהם) מקל וחומר: אם הפקיעה בהמתם של הלויים את הבהמה (פטרי החמורים) של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע במדבר את של עצמן, וכן הוא הדין לדורות כדילפינן בהמשך הגמרא.  3 

 3.  א. כבר נזכר בהערה לעיל, שבהמשך הסוגיא שואלת הגמרא לדורות מנלן, ופירש רש"י שהקל וחומר אינו מועיל אלא לדור המדבר, ולומדת הגמא לדורות מפסוק "בהוייתן יהו". ב. לכאורה צריך ביאור, הרי ודאי משמעות המשנה היא, שכהנים ולויים פטורים בזמן הזה מפדיון פטר חמור ואינם צריכים שה כלל, ואם כן קשה: הרי בהמה היא שהפקיעה במדבר, ואכן למדנו שבמדבר הפקיעה בהמה של הלויים את פטרי חמוריהם, אבל איך למדנו שייפטרו פטרי חמוריהם בלי בהמה! ? וראה בזה בהמשך הסוגיא ובהערות.
אמר הקשה ליה רבא:
והא "אם פטרו" קתני במשנתנו, דמשמע: אינהו (כהנים ולויים עצמם) הם שפטרו, ואיך נפרש שכוונת המשנה לומר, שבהמתם של הלויים הם שפטרו!?
ועוד, אם איתא כדבריך שהיות ופטרו בהמותיהם הטהורות את פטרי חמוריהם של ישראל, לכן פטורים פטרי חמוריהם, אם כן אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו (ייפטרו) הכהנים והלויים!?  4  ואלמה תנן לקמן יד א גבי בכור בהמה טהורה: "הכהנים והלויים חייבין (בבכור בהמה טהורה) ! לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור" בלבד!? אלא אמר רבא:

 4.  א. פשטות כוונת הקושיא היא, שבמדבר הלוא פטרה בהמת הלויים אף את בכורי בהמה טהורה שלהם, ואם כן אף עתה ייפטרו בכורות בהמה טהורה שלהם מקל וחומר, כשם שנפטרו פטרי חמוריהם. וכן היא פשטות כוונת רש"י כאן, שכתב: אם איתא דדרשינן קל וחומר גבי בהמה, מבכור בהמה טהורה (נמי) נפטרו לויים, דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל. אך פירוש זה לא יתכן אלא לפי שיטת התוספות - שהובאה בהקדמה - שאכן במדבר נפטרו בכורי בהמה טהורה של ישראל מדין בכורה על ידי בהמת הלויים, אבל הלוא שיטת רש"י בחומש היא (כמובא בהקדמה), שבכורי בהמה טהורה של ישראל לא נפטרו על ידי בהמת הלויים, ואם כן צריך ביאור קושיית הגמרא. וכבר נזכרה קושיא זו במפרשי רש"י על החומש: והרא"ם כתב, דרש"י סבירא ליה שבזה נחלקו אביי ורבא, ותשובת אביי לרבא על קושייתו היא, דבכורי בהמה טהורה שבמדבר לא נפטרו בבהמת הלויים, ופירש רש"י בחומש כשיטת אביי, משום שפשטות הגמרא שנקט בכל מקום שה של לויים, משמע שהנידון הוא בפדיון פטר חמור, ראה שם. וראה עוד בגור אריה על החומש, ומה שפלפל בדבריו בראשית בכורים כאן. ובספר מים קדושים (באסיפת זקנים) כתב, דסברת הגמרא היא אפילו לשיטת רש"י שבכור בהמה טהורה לא נפקע על ידי הלויים: והכי פירושו, כיון דילפינן דכהנים פטורים מפטר חמור מקל וחומר אף דחמור לא הפקיע כלום, דנימא: אם יש כח בחמור הלוי לאפקועי חמור דישראל, אינו דין דבכור חמור דלוי יפקיע את עצמו מן הבכור, כמו דעבדינן קל וחומר לקמן גבי אדם, ועל כרחך ילפינן הכי: אם יש כח בבהמה טהורה להפקיע פטר חמור דישראל, אינו דין שיהא כח בטהורה דלוי להפקיע פטר חמור של לוי גופיה. ואהא פריך: אי הכי גבי טהורה נמי נימא הכי, דאם יש כח בטהורה להפקיע פטר חמור, אינו דין שיהא בו כח להפקיע בכורה של עצמה אף שהיא טהורה, וראה עוד שם. (ובפשוטו צריך ביאור: מהיכי תיתי דשייך הפקעה כלל בבכור בהמה טהורה). ובחזון איש (בכורות טז ה) כתב גם כן כעין זה: דלאביי יש לה לקדושה ניחותא בבהמת הלויים, וזה הספיק במדבר למפטר בכורי ישראל מפדיון פטר חמור, ודיינינן מזה קל וחומר דפטרי חמורים של לויים גם כן פטירי, דבמה שהן של לוים כבר סגי ניחותא לפני המקום, ואין צריך למרמי עלייהו קדושת בכור. וסבר רבא: דזה נותן מקום למפטר גם בכור בהמה טהורה דידהו, שהרי אם ניחותא דבהמת לוים מספקת שאין צורך תו לקדושת בכור דאחרינא, כל שכן שאין צורך למרמי עלייהו קדושת בכור. ודעתו של רבא לאוכוחי מיניה, שאין ניחותא בבהמת לויים אלא ניחותא בקדושת לויים עצמן, ומה שפטרו בהמתן גזירת הכתוב הוא שאין לדון הימנו דבר אחר, ואם כן לא אשכחן דקדושת לויים פוטרת פטר חמור, שהרי שה שפטרה אין בה ניחותא של קדושה, אלא באותה שעה גרמה קדושת לויים למציאות דין על בהמתם, וזה לא שייך לדורות. וראה עוד שם סברת אביי. ב. כתבו התוספות בביאור טעמו של אביי: קסבר אביי, דלענין טהורה שיש בהן קדושת מזבח, לא שייך למימר: פוטרין את של עצמן מקל וחומר דפוטרין של ישראל, דכהנים ולויים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל. ובחזון איש שם כתב: אביי סבר, דלא אשכחן סיפוק בבהמת הלויים אלא בקדושה שיש לה פדיון, דאף בהמה טהורה של ישראל באותה שעה היו להם פדיון בבהמת הלויים, אבל לדורות שאין לבהמה טהורה פדיון, איננו נפטר בניחותא דבהמת לויים. (ודבריו מחודשים מאד, שלפי דבריו נמצא, שבאותה שעה באמת פטרה בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של הלויים).
אין משנתנו עוסקת כלל בפטורם של כהנים ולויים מפדיון פטר חמור, אלא: הכי קתני: בכורי הכהנים והלויים פטורין הן עצמן מליפדות מקל וחומר:  5 

 5.  הוקשה לרש"י: כיון שאף רבא לא מצא פירכא לקל וחומר, אם כן למה באמת לא ייפטרו בכורי בהמה טהורה של כהנים ולויים מקל וחומר זה! ? וביאר: אלא אמר רבא: גבי בהמה לא דרשו רבנן קל וחומר, מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם, דכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן (בהמשך הענין, ומכאן למדו חכמים - לפי רבא - שפטרי חמוריהם של כהנים ולויים פטורים), שמע מינה גבי בהמה לא איתייהב למידרש האי קל וחומר. ובתוספות ד"ה אם כתבו דלא משמע כן מלשון הגמרא בהמשך הסוגיא, ועוד הקשו כמה קושיות על רש"י. והם פירשו: דדווקא באדם שקדושת לויה גורמת הפקעת בכורה, שייך לעשות קל וחומר. אבל בבהמה, שאין קדושת השה של לויים גורמת הפקעת בכור בהמה, דאין בו (בשה) קדושה, לא שייך למיעבד קל וחומר.
אם הפקיעה קדושה של לויים את הקדושה של בכורי ישראל במדבר, לא יפקיע קדושת הלויה שבהם את קדושת הבכורה של עצמן במדבר (וכן לדורות).  6 

 6.  א. לשון רש"י הוא: אם הפקיעה קדושת פשוטי הלויים את קדושת בכורי ישראל במדבר, דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן, כדאמר לקמן (ד א בדברי רבן יוחנן בן זכאי לשר) בכורי הלויים לא הפקיעו אלא עצמן. ב. הקשו התוספות בד"ה אם: מאי קל וחומר הוא זה, והלא פשוטי הלויים הפקיעו בכורות ישראל, אבל בכורי לויים לא הפקיעו כלום, כדלקמן (בדברי רבן יוחנן בן זכאי), והיכי עביד קל וחומר בבכור של לויים, שלא מצינו שהפקיעו שום דבר! ? ותירצו: הכי דייק קל וחומר: אם קדושת לוייה הפקיעה קדושת בכורות ישראל, אם כן לוי בכור דין הוא שלויות שלו יפקיע את עצמו, וכן פירש הקונטרס, (הובא לשונו באות א).
מוסיפה הגמרא לפרש, לפי פירושו של רבא שאין משנתנו עוסקת בפטור פטרי חמוריהם של כהנים ולויים, ואף אין שייך ללמוד פטור זה מקל וחומר, מדלא נפטרו גם בכורי בהמה טהורה:
אשכחן אדם, כלומר, אכן יש ללמוד מן הקל וחומר, שבכורי הכהנים והלויים פטורים מליפדות; אבל בהמה טמאה דהיינו פטרי חמוריהם של כהנים ולויים - שאף הם פטורים, כמבואר במשנה שהבאה לעיל - מנלן; והרי בהכרח שאין ללומדם מקל וחומר, שאם כן ייפטרו גם בכורי בהמה טהורה שלהם?
ומשנינן: אמר קרא (במדבר יח): "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ולמדנו מן ההיקש: כל שישנו בבכור אדם, ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם כגון כהנים ולויים אינו בבכור בהמה טמאה.  7 

 7.  שיטת רבא בפירוש המשנה נתבארה על פי רש"י. אבל רבינו תם בתוספות ד"ה דין הוא, אינו מפרש כן, ומשום שמשנתנו ודאי עוסקת בפדיון פטר חמור, שהוא ענינו של פרק זה. וכוונת רבא היא: הכי קאמר מתניתין, כהנים ולויים פטורין מפדיון פטר חמור, מה טעם? דהן עצמן הרי פטורין מקל וחומר, לכן שמעינן לבהמה טמאה מדאיתקש לאדם. וכתבו התוספות על דבריו: "ולשון הכי קאמר קשה קצת לפירוש זה".
אמר ליה רב ספרא לאביי:
לדידך דאמרת "בהמתם", לשיטתך שאתה מפרש את מה ששנינו "כהנים ולויים פטורים מקל וחומר", היינו דבהמתם (פטרי חמוריהם) של כהנים ולוים פטורה מקל וחומר; אם כן נאמר:
בן לוי דהוה ליה במדבר שה - דאפקע (שהפקיע) את פטרי חמוריהם של ישראל, אכן ליפקע פטר חמורו - של אותו לוי במדבר - מליפדות, ומקל וחומר זה שאמרנו -
אבל בן לוי דלא הוה ליה במדבר שה דאפקע את פטרי חמוריהם של ישראל לא ליפקע פטר חמורו במדבר!?  8 

 8.  א. אין להקשות: דילמא אין הכי נמי. כי הכרח הוא שאף הלויים במדבר שלא היה להם שה נפטרו פטרי חמוריהם, שאם לא כן, הרי ודאי משמעות המשנה היא שכהנים ולויים פטורים אף כשאין להם שה, ואיך נלמד לדורות שייפטרו כהנים ולויים אף כשאין להם שה יותר מכהני ולויי המדבר שלא נפטרו. והיינו דמקשה הגמרא מהיכן נלמד זה שיהיו הלויים במדבר פטורים מפדיון חמוריהם כאין להם שה. וראה בתוספות הרא"ש שבשיטה מקובצת. והחזון איש (בכורות טז ו) כתב על קושיא זו של הגמרא: לכאורה הוה ליה להקשות: באותה שעה ליפקע, לאחר מכאן - לא, ובטל כל הק"ו, אלא דזה לא קשיא ליה, דמסתבר שאין החידוש לשעה אלא דשל לויים פטרי את של ישראל, אבל קדושת הלויים וניחותא דבהמתן ניתן להן לדורות, וכדאמר לקמן "לדורות מנא לן, בהוייתן יהו", (ומכל מקום בלא סברא אין האי קרא מספיק, דאם נימא דלא היתה קדושתן אלא לפי שעה בהוראת שעה, לא שייך למימר בהוייתן יהו), אלא דקשיא ליה, דאפשר דלויים שהיו באותה שעה והיו להן שה שהיו ראויים למצות השעה ניתן להם קדושה זו להן ולדורות, אבל בן לוי שלא היה במצות השעה לא ניתן להם אותה קדושה, והן חייבין בפטר חמור בין במדבר ובין דורותיהן. ג. הקשו התוספות: מכל מקום, קל וחומר מיהא איתא, אם פטר שה של בן לוי כמה פטרי חמורים של ישראל, כל שכן של שאר לויים שלא היה להם שה! ? ותירצו: אין זה קל וחומר, כי לא אמר הכתוב לקחת בהמה של לוי זה תחת בהמה של לוי אחר, אלא תחת בהמת ישראל, ומכל מקום בדידיה כשיש לו עבדינן קל וחומר. וכן מוכח מלשון הגמרא כאן, דמקשה: מאן דהוה ליה שה דאפקע - ליפקע, ומשמע דמאן דהוה ליה שה צריך הוא לקל וחומר, אלא שלגביו ניחא הקל וחומר. ואם דין פדיון ככל הפדיונות הוא, אף בלי קל וחומר יועיל השה שיש לו לפדות את שלו.
הוסיף רב ספרא ואמר לאביי: בין לדידך (לשיטתך) בין לרבא תיקשי:
לוי בכור במדבר שהוא כבר בן חודש בשעת קידוש הלויים, דאכן אפקע פשוט כמותו את בכורי ישראל, ליפקע במדבר אף הוא עצמו מפדיון מקל וחומר, אבל פחות מבן חודש דלא אפקע פשוט כמותו את הבכורים - לא ליפקע הוא עצמו מבכורה, שהרי אין ללמוד קל וחומר עליו!?  9 

 9.  פירש רש"י: ולמה לא נפדו בכסף בכורי לויים שהיו במדבר פחותים מבן חודש, והיינו דקושיית הגמרא - כמו הקושיא הקודמת - היא על דור המדבר. ו. בקושיית הגמרא, שהרי דין פדיון בכורות הוא רק מבן חודש, ואם כן אין אנו באים להפקיע בכורתו אלא כשנעשה בן חודש, ולמה צריכים אנו קל וחומר שתיפקע בכורתו קודם שהגיע לבן חודש! ? ובתוספות ד"ה בן חודש כתבו בתוך לשונם: "לא תפקיע בכורת עצמן, ואף על פי שאחרי כן נעשה בן חודש".
ואכתי מקשינן: לויה שילדה מישראל לא תיפקע קדושת בנה הבכור, שהרי לא נמנו במדבר אלא הזכרים, ואלו הפקיעו את קדושת הבכורים, אבל לויה לא מצינו שהפקיעה במדבר!?  10  ואלמה אמר רב אדא בר אהבה: לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים!?  11 

 10.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: לויה שילדה מישראל לא תיפקע קדושת בכור בנה, שהרי לא נמנו במדבר אלא זכרים, אבל נקבות לא הפקיעו כלום. ובחזון איש (בכורות טז ו) הקשה על פירוש זה, ראה שם. וצידד לפרש באופן אחר: הרי עיקר הקל וחומר אינו אלא על הלוי עצמו, שהוא הפקיע את בכורי ישראל, ודין הוא שיפקיע את עצמו במדבר, וכן לדורות. אבל לויה שילדה שאין בנה לוי, מנין לנו שהיות אמו לויה אף זה הוא סיבת פטור.   11.  מימרא זו של רב אדא בר אהבה היא לקמן מז א. ושם מפרשת הגמרא את דבריו: דאיעבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי, מאי איריא לויה, אפילו ישראלית נמי. אלא דאיעבר מישראל, "למשפחותם לבית אבותיו כתיב" (דמשפחת אב נפקא מהכא דקרויה משפחה ולא משפחת אם, ואמאי פטור, רש"י). ונאמרו בזה בגמרא שם שני פירושים: א. אמר רב פפא דאיעבר מגוי. ופשטות כוונתו היא, שרק לויה שילדה מישראל הולך הולד אחר האב, אבל כשאביו גוי ואין לו משפחת אב, כי אז הולך הוא אחרי אמו, ולוי הוא. ב. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר: לעולם דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם תלה רחמנא. ויתבאר התירוץ בהמשך הסוגיא בהערות.
ומשנינן: הא לא קשיא, כדמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר בביאור טעמו של רב אדא בר אהבה: כי אמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם תלה רחמנא.  12 

 12.  עיקר דברי רבא נאמרו בסוגיא לקמן מז א, לחלוק על דברי רב פפא שפירש את דברי רב אדא בלויה שנתעברה מגוי, כי אם מישראל נתעברה, למה ייפטר בנה, הרי למשפחותם לבית אבותם כתיב. ועל זה אמר רבא: לעולם דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם לה רחמנא. ובביאור תירוץ הגמרא מצאנו בראשונים שני פירושים: ברש"י לקמן מז א משמע, שהולד עצמו לוי הוא לענין זה, וכן מבואר בתוספות כאן בסוף ד"ה בפטר על תירוץ הגמרא כאן דבפטר רחם תלה רחמנא "מה שהוא בן לוי משויהו לוי, ואף על פי שאין אביו לוי". אבל ברש"י בחולין (קלב א ד"ה והלכתא), נראה, דאין זה משום שלענין זה אזלינן בתר דידה, אלא משום ש"רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא". וברמב"ם הלכות בכורים (יא י) משמע נמי כן מפשטות לשונו. כמבואר כל זה בכתבי הגרי"ז שם.
ואכתי מקשינן לאביי ולרבא: ואהרן הכהן שלא היה באותו מנין שנמנו הלויים במדבר, ואשר נאמר עליהם שיפדו הם ובהמתם את בכורי ישראל ובהמותיהם, לא ליפקע פטרי חמורים שלו מן הבכורה  13  -

 13.  נתבאר על פי רש"י שלפנינו, שהקושיא היא על פטרי חמוריו של אהרן, ולא על אהרן עצמו. והתוספות הביאו בשם הקונטרס "לא ליפקע בכורה דידיה", ולכן תמהו עליו: הרי אהרן לא היה בכור, שמרים גדולה הימנו.
כי אין הקל וחומר יכול להועיל אלא לאותם לויים שעליהם נאמר שיש בכחם להפקיע את בכורי ישראל ובהמותיהם, ומקל וחומר יש בכחם להפקיע אף את בכורת עצמם ואת בהמתם שלהם, אבל אהרן שלא היה במנין ועליו לא נאמר דין זה, מנין שיש בכחו להפקיע כלל!?  14  דהרי תניא: למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים (הוא ספר במדבר, ג לט) בפסוק: "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן", משום שלא היה באותו מנין.

 14.  א. לשון רש"י הוא, ואהרן שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו, שלא הפקיעו את בכורי ישראל, לא ייפקע פטרי חמורים דידיה. ולשונו קשה, שהרי בהמות כלל לא היו במנין. וכנראה לאו דוקא הוא, ועיקר הקושיא משום אהרן עצמו שלא היה במנין. ב. הקשו התוספות: מאי קשה ליה מאהרן טפי משלש מאות בכורים של לויים, שלא נמנו בהדי עשרים ושנים אלף כדלקמן (ה א, בדברי רבן יוחנן בן זכאי)! ? ותירצו: ויש לומר, נהי דלענין עשרים ושנים אלף לא נמנו, משום דדיו לבכור שיפקיע את עצמו, מכל מקום נמנו במנין לויים, אבל אהרן לא נמנה כלל.
ומשנינן: אמר קרא: "הלויים" הוקשו כל הלויים זה לזה.  15 

 15.  ראה ברש"י שבזה מתיישבים כל הקושיות שהוקשו לעיל. ומכאן מוכח לכאורה, שקושיית הגמרא לא היתה: בלי שה איך ייפקעו, אלא כפי שנתבאר לעיל בהערות, שאותו לוי שאין לו שה אינו בכלל ההלכה, ולפירוש זה ניחא ישוב הגמרא, אך לפירוש הפשוט אין מקום לישוב זה, כי אף מי שהיה להם שה השה הוא שפטר, ואיך יהיה הנלמד מן ההיקש גדול ממי שהוקש אליו.
תו מקשינן: אשכחן לויים שאכן הוקשו זה לזה שכל הפרשה עוסקת בהם, אבל כהנים שלא הוקשו זה לזה - מנלן?  16  ומשנינן: כדרבי יהושע בן לוי! דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לויים", וזה אחד מהן "והכהנים הלויים בני צדוק".

 16.  נתבאר על פי החזון איש בכורות טז ו, ראה שם. אבל בהלכות הרמב"ן מוכח לא כן, שכך לשונו: אשכחן אדם, בהמה טמאה דהיינו פטר חמור מנלן, אמר קרא "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", כל שישנו:. וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה, כהנים מנלן כדרבי יהושע בן לוי. הרי שלא הזכיר את כל המשא ומתן שבגמרא, ומכל מקום כתב "כהנים מנלן", ובהכרח שכוונת הגמרא היא לשאול: מנין שפשוטי הכהנים פדו את בכורי ישראל עד שאתה פוטר אותם מקל וחומר.

דרשני המקוצר[עריכה]