פרשני:בבלי:בכורות ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ד ב

חברותא[עריכה]

ואכתי מקשינן: אכן למדנו מקל וחומר שהלויים במדבר הפקיעו את בכורת עצמם, והפקיעו אף את פטרי חמוריהם, ומיהו לדורות מנלן שהלויים פטורים מן הבכורה?
ומשנינן: אמר קרא "והיו לי הלוים", "והיו" בהוייתן יהו.  1 

 1.  כתב החזון איש (בכורות טז ח): נראה דשותפות לוי באזנו של עובר - פוטר, דכי היכי דדרשינן "כל בכור" למעוטי שותפות גוי, הכי נמי ממעטינן שותפות לוי דליכא כולו בחיוב. ונראה, דגם אם האם היא של לוי פטורה אף אם העובר של ישראל, וכמו לויה שילדה, דבפטר רחם תלי רחמנא, ואף אזנה של אם. ונראה, דלויה פטורה מפטר מור ושותפות לויה פוטרת.
שואלת הגמרא על לשון הקושיא לעיל: "בן לוי דהוה ליה שה, דאפקע", דמזה משמע שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר היה בשה של הלויים:
וממאי דבשה, מנין שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר בבהמת הלויים, היה דוקא בשה של הלויים, ולא בשאר בהמות שלהם?
אמר פירש רב חסדא: באותה פרשה של פדיון הבכורות על ידי הלויים, מבואר, שבכורי ישראל היו עודפים על פשוטי הלויים שפדאום, ואותם שלא נמצא להם פודה כנגדם, ציוה הקב"ה לפדותם בחמשת שקלים.
נאמר פדיון בכסף לדורות בפדיון הבן, ונאמר פדיון בשה לדורות בפטר חמור -
מה כסף האמור לדורות, בו פדו לדורות ואף בו פדו לאותה שעה שהרי עודפי הבכורים נפדו בכסף, אף שה האמור לדורות, בו פדו לדורות ואף בו פדו באותה שעה את פטורי חמוריהם של ישראל.  2 

 2.  (וקשה, הרי לא פדו בכסף אלא אותם שלא נפדו על ידי הלוים, אבל אותם שנפדו על ידי הלויים לא בכסף שלהם פדו אותו אלא בגופם, ואם כן נאמר כן גם לגבי פדיון פטר חמוריהם של ישראל, שהפדיה על ידי בהמות הלויים לא היתה על ידי שה בדוקא).
ופרכינן: מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, תאמר בשה שאין פודין בו אלא פטר חמור, ומנין שבו פדו אף במדבר?  3 

 3.  רצה לומר: דפדייה בשה הוא ענין מחודש ולא מצינו לו חבר, ואם כן אפשר דבאותה שעה נתחדש כן בכל בהמה, והשקלא וטריא כאן אינו מדין בנין אב ממש, אלא סברא קאמר. חזון איש בכורות טז ז.
אלא מכאן אנו לומדים שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל היה בשה של הלויים, כי אמר קרא: "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ולמדנו מן ההיקש:
מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לאותה שעה שהיו שניהם בכסף -
אף בהמה טמאה, לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה שיהיו שניהם בשה.  4 

 4.  שיטת התוספות - כמובא בהערות לעיל - שאף בכורי בהמה טהורה של ישראל נפדו בבהמת הלויים. והנה ממקור זה אין לנו ללמוד אלא לפדיון פטרי החמורים, אבל לפדיון בהמה טהורה אין לנו ללמוד מפסוק זה, ואם כן, יש לעיין, באיזה בהמות היו פודים את בכורות הבהמה הטהורה? ובחזון איש (בכורות טז ה' וז'), נקט, שאף אותם היו פודים בשה, והוקשה לו, מנלן שהוא כן, כיון שפסוק זה מיירי בפדיון בהמה טמאה, וכתב "ואפשר שלא חילקה תורה".
אמר רבי חנינא: שה אחד של בן לוי במדבר פטר כמה פטרי חמורים מישראל.  5 

 5.  מכאן משמע לכאורה, שהיו הלויים מפרישים שה שלהם לפדיון פטרי החמורים, שהרי אם לא היו צריכים אפילו הפרשה, אם כן די היה בשה אחד של אחד מהלויים כדי לפטור את כל פטרי חמוריהם של בני ישראל, ואילו לשון "שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים", לא משמע כן". וכבר נזכר מזה בהערה בתחילת הענין.
אמר אביי: תדע שכן הוא כדברי רבי חנינא:
שהרי מנה הכתוב עודפים באדם, היינו, בבכורי ישראל שפדאום הלויים מנה הכתוב כמה היו עודפים הבכורים על הלויים, וציוה כיצד לפדותם, ולא מנה הכתוב עודפים בבהמה, כלומר, לא אמר הכתוב מה לעשות באותם פטרי חמורים של ישראל שלא נמצא כנגדם שה בידי הלויים; ובהכרח שאין שייך בזה עודף, כי בשה אחד פטרו כמה פטרי חמורים.
ומקשינן על ראיית אביי: ממאי, מנין שלא נמנו העודפים משום שהחישוב אינו אחד כנגד אחד, והרי דילמא הטעם הוא משום דלא הוי נפישי להו לישראל בהמות טובא (הרבה כל כך), כלומר, שמא לא היו פטרי החמורים של ישראל עודפים על השיין של הלויים!?
ומשנינן: לא סלקא דעתך שלא היו פטרי החמורים של ישראל עודפים על השיין של הלויים, דהא כתיב (במדבר לב א): "ומקנה רב היה לבני ראובןולבני גד".  6 

 6.  ביאר רבינו גרשום: ומקנה משמע נמי אחמורים, דכתיב (בראשית לא יח): "וינהג את כל מקנהו מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם". וראייתו צריכה ביאור, וראה רש"י שם: מקנה קנינו: מה שקנה עבדים ושפחות וגמלים וחמורים.
ומכל מקום מקשינן ופרכינן ראיית אביי: דילמא, אפילו הכי, פשוטים (שיין פשוטים)  7  דלויים, הוו קיימי לבהדי בכורי חמורי ישראל, (שוים היו במספרם לפטרי חמורי ישראל); כלומר, אף שמקנה רב היה לישראל, מכל מקום הרי לא פדו אלא את פטרי חמוריהם ולא את פשוטיהם, ואילו לוי פדה בפשוטיו, ושפיר יתכן שמספר הפשוטים של הלויים היה שוה למספר הבכורים של ישראל.

 7.  ביאר רבינו גרשום: והאי דקאמר "פשוטים" דוקא הוא, שאין בכור פודה בכור.
ולכן מביאה הגמרא מקור אחר לדברי רבי חנינא:
כי אמר קרא גבי פדיון בהמות הלויים את פטרי חמוריהם של ישראל: "ואת בהמת (לשון יחיד) הלויים תחת בהמתם (של ישראל) ", ומשמע: בהמה אחת, תחת בהמות הרבה.  8 

 8.  הלימוד צריך ביאור: שאין חילוק בין "בהמת הלויים" ל"בהמתם" ושניהם משמע לשון יחיד, שהרי לא אמר הכתוב "תחת בהמותיהם". וראה רש"ש. וראה עוד באהל משה.
ומקשינן: היכי דייקינן מ"בהמת" דמשמע לשון יחיד, ואימא מתפרש "בהמת" כמו שנאמר (יונה ד) גבי נינוה העיר הגדולה: "ובהמה רבה" שבהכרח הכוונה להרבה בהמות!?
ומשנינן: אם כן לא היה צריך הכתוב לשנות בלשונו בין בהמת הלויים לשל ישראל, אלא: ליכתוב קרא או "בהמה תחת בהמה" או "בהמתם תחת בהמתם", מאי "בהמת תחת בהמתם", ודאי שמע מינה חד בהמה פטר טובא (הרבה בהמות).
אמר רבא:
אף אנן נמי תנינא שבמדבר נפדו כמה פטרי חמורים בשה אחד, מדשנינו לקמן ט א: ופודה בו - בשה - פעמים הרבה, כלומר, יכול אדם לפדות פטר חמור בשה, ולחזור ולקנותו מן הכהן ולפדות בו שוב פטר חמור אחר; ובהכרח הטעם הוא משום שבמדבר פדה שה אחד פטרי חמורים רבים.  9 

 9.  נתבאר על פי רש"י. אבל בתוספות מבואר שזה אינו חידוש, אלא הנידון הוא בספק פטר חמור, שפודה את פטר החמור ואינו נותנו לכהן, ובאופן זה הוא דאמרינן שיכול לפדות בשה אחד פעמים הרבה. ולפי שיטת התוספות, אין מתקיים דין זה אלא לשיטת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, וכאשר מבואר לקמן ט ב שבספק פטר חמור שהוא פודה ונוטל לעצמו היינו דוקא לדעת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, ולכן צריך לפדותו כדי להפקיע את איסורו. ואכן אותה משנה ששנינו בה "ופודה בו פעמים הרבה": היא כשיטת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, וכמבואר בסוגיא שם. (והנה לשיטת רש"י קשה, אם לומדים אנו מהפדיון שבמדבר, אם כן נאמר שבשה אחד יכול לפטור בבת אחת כמה פטרי חמורים, וזה הרי אי אפשר! ? (ולשיטת התוספות יש לומר, דבאמת יכול לפדות בבת אחת כמה ספיקי פטרי חמורים, ולשון "פעמים הרבה" יש לומר דלאו דוקא). ואפשר, שבזמן המדבר אין זה נקרא שהיו פודים בשה אחד כמה פטרי חמורים בבת אחת, והוא דומה למי שנותן לכהן בזמן הזה וחוזר וקונהו ממנו. והיינו משום שבמדבר הרי לא היה דין ליתנו לכהן, ואם כן כשפודה בבת אחת כמה פטרי חמורים, כאילו פדה ונתן וחזר ופדה, והיינו דילפינן מינה רק באופן זה. וראה היטב בחזון איש בכורות טז ז ד"ה שם מ"ט).
ומבארת הגמרא את רבי חנינא שאמר כן מדעת עצמו, ולא הביא את המשנה: ורבי חנינא אף הוא טעמא דמתניתין מפרש, והכי קאמר רבי חנינא:
מאי טעמא פודה בו פעמים הרבה, משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל.
כתיב (שמות יג): "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא ... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמור ...
איתמר:
רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות - של אדם לעבודה שהיתה בבכורות עד הקמת המשכן, וליפדות, וכן בכורות הבהמות ליקרב וליפדות - שנולדו במדבר, ולא רק הבכורות שנולדו במצרים.
וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות שנולדו במדבר, אלא אותם שיצאו ממצרים בלבד; שעליהם נאמר "קדש לי כל בכור",  10  אבל במדבר לא קדשו.

 10.  א. נתבאר על פי רש"י בד"ה מעיקרא שכתב: והאי "קדש לי כל בכור" מוקי ליה ריש לקיש במצרים. וכן מתבאר מלשון הברייתא בהמשך הענין: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ, במצרים מהו אומר "קדש לי כל בכור". אך ראה בחזון איש בכורות סימן טז ח, ד"ה שם הנך. ב. בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא מפרשת פדיון הלויים את הבכורות שבמדבר. וראה תוספות ומהרש"א.
ומפרשת הגמרא: רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, דהרי רחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור".
וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני", וכתיב בתריה (אחריו) "והעברת כל פטר רחם לה'", מכלל דמעיקרא - קודם כניסתם לארץ - לא קדוש.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהא דתנן בזבחים קיב ב:
עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות (מזבח שעושה כל אדם לעצמו אפילו בראש גגו) מותרות, ועבודה היתה נעשית בבכורות;  11  הרי מבואר שקדשו בכורות קודם שנכנסו לארץ!?  12  אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: העבודה היתה נעשית באותן בכורות שיצאו ממצרים.

 11.  כתב החזון איש (בכורות טז ח): נראה, דלא בא לפסול עבודת פשוטין בבמה, דהא אפילו לאחר שנבחרו כהנים זר כשר בבמה, כדאמר זבחים קיג א, אלא בקרבן ציבור קאמר, (וכן כתב הקרן אורה בזבחים), וכדכתיב (שמות כד ה) "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות", ופירש רש"י שהן הבכורות שהן היו בחירי ה' - ועיקרו רמוז במקרא (במדבר ג) "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל", אלמא דקודם שהחליפן בלויים היו הבכורות הנבחרין, וכיון שעד שהוקם המשכן לא היו עדיין כהנים ולויים, ראויה העבודה לבכורים שהן הנבחרים, ומשהוקם המשכן ראוי היה לקבוע לבכורים עבודה במקדש, ולולא חטא העגל היה ניתן להם עבודת הלויים.   12.  א. נראה מן הגמרא, ש"עבודה בבכורות" היינו פטרי רחם, שאם לא כן אין ענין עבודה בבכורות לקידוש פטרי רחם. ב. מבואר מן הסוגיא, שקודם קידוש הבכורות במצרים לא היתה עבודה בבכורות, והקשו האחרונים על הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים שם, שכתב: "אמרו, כי מה שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל" שהם הבכורות, שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות, מאדם ועד משה רבינו עליו השלום".
הכי נמי מסתברא שהעבודה עד שלא הוקם המשכן היתה נעשית בבכורות שכבר נולדו במצרים ולא אלו שנולדו במדבר, דאי לא תימא הכי, אלא בבכורות שנולדו במדבר היתה נעשית, והרי המשכן הוקם כבר בשנה השנית ליציאתם ממצרים ואז פסקה עבודה בבכורות, ואם כן, וכי בכור בן שנה בר מיעבד עבודה הוא (וכי בכור בן שנה שנולד במדבר עד שהוקם המשכן, ראוי לעבוד עבודה), ובהכרח שהבכורות היו אלו שנולדו במצרים וגדולים היו.
ומקשינן: ודקארי לה לרבי יוחנן מאי קארי לה (מה הוקשה לרבי יוחנן, והרי בהכרח אין הכוונה לבכורות שנולדו במדבר)!?
ומפרשינן: הכי קא קשיא ליה ליה לרבי יוחנן: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו (הניחא אם דין קידוש הבכורות לא פסק ביציאתם ממצרים), אם כן יש לומר, דהנך דמעיקרא נמי לא פקעא ליה קדושתיהו (אותם שנתקדשו כבר במצרים לא פקעה קדושתם) והם אלו שעבדו שנה נוספת במדבר.
אלא אי אמרת דפסיק קדושתייהו ולא נתקדשו הנולדים במדבר, אם כן הנך דמעיקרא נמי - פקעא ליה קדושתייהו, (אבל לשיטתך שדין קידוש הבכורות פסק ביציאתם ממצרים, אם כן אף אלו שכבר נתקדשו במצרים, מן הדין שתפקע קדושתם), ואם כן מי הם הבכורות שעבדו בשנה הראשונה לצאתם ממצרים !!
ואידך, וסברת ריש לקיש היא: דקדוש כבר במצרים קדוש (נשאר בקדושתו), דלא קדוש לא קדוש (מי שלא נתקדש לא נתקדש).
איתיביה לריש לקיש מברייתא דסדר עולם:
דתניא שם: אותו היום שהוקם המשכן, קרבו להם בישראל נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות; ומבואר שהקריבו בכורות במדבר, הרי שקדשו בכורות במדבר!?
ומשנינן: הכא בברייתא עסקינן נמי באותן בכורות בהמה טהורה שיצאו ממצרים.
ולא עוד, אלא: ומינה, אדרבה מברייתא זו יש ללמוד שלא קדשו בכורות במדבר, שהרי כך משמע: "אותו היום" הוא דקרוב, אכן קרבו בכורות, אבל מיכן ואילך לאחר שהקריבו אותו היום את כל הבכורות שיצאו ממצרים  13  שוב לא קרוב בכורות,  14  כי לא קדשו בכורות במדבר.

 13.  שלא יכלו להקריבם קודם, כיון שאין בכורות קרבים בבמה.   14.  כתבו התוספות: מיכן ואילך, לא קרוב, ואף על גב דנדרים ונדבות קרוב משם ואילך, משום בכורות נקט נקט אותו היום. (ולאו דוקא נקטו נדרים ונדבות, אלא הוא הדין חטאות ואשמות, שהרי רק בכורות לא קדשו).
איכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, ריש לקיש הוא שהקשה לרבי יוחנן מברייתא זו דסדר עולם, והוכיח כשיטתו שלא קדשו בכורות במדבר:
דתניא שם: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות, ומשמע: אותו היום - אין, אבל מיכן ואילך לא קרבו בכורות כי לא קדשו בכורות במדבר!?
והשיב לו רבי יוחנן: לא כאשר פירשת דמיכן ואילך שוב לא קרבו, אלא אימא: מאותו היום - שהוקם המשכן והמזבח - ואילך הקריבו בכורות.
ומפרשת הגמרא לדעת רבי יוחנן: ומאי קא משמע לן ברייתא זו: מאותו היום - שהוקם המשכן והמזבח - אין אכן קרבו בכורות אבל מעיקרא לא קרבו בכורות ולא חטאות ואשמות, אלמא (כלומר, וללמדנו) דחובות בבמה - של יחיד - לא קרוב.  15 

 15.  וכמבואר בזבחים קיז א, תנו רבנן: כל נידר ונידב קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה.
תא שמע כדברי רבי יוחנן, מברייתא ששנינו:
נמצאת אתה אומר: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל, במצרים, ובמדבר, ובכניסתן ישראל לארץ; שהרי:
במצרים מהו אומר: "קדש לי כל בכור".
במדבר הוא אומר (במדבר ח יז): "כי לי כל בכור בבני ישראל".  16 

 16.  (וקשה, והרי המשך הפסוק הוא: "כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", ואם כן פסוק זה עוסק בקידוש של מצרים, ולא בקידוש במדבר).
בכניסתם לארץ הוא אומר: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ... והעברת כל פטר רחם".
הרי מבואר שקדשו בכורות במדבר כדברי רבי יוחנן, וקשיא לריש לקיש!?
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: לעולם לא קדשו בכורות במדבר, כי כך היא כוונת הברייתא: בשלשה מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש לכשיכנסו לארץ, ולא קדשו עד שנכנסו לארץ.
ומקשינן עלה: וכי במצרים - שהוא אחד משלשה מקומות שנזכרו בברייתא - נמי לא קדוש, אלא הוזהרו ליקדש!? הא קאמרינן דלכולי עלמא קדוש בכורות במצרים, ובהכרח שהברייתא כפשוטה!?
ומשנינן: הכי קאמר: מהן קדשו ומהן לא קדשו, בחלק משלשת המקומות קדשו מיד, וחלק הוזהרו להתקדש בכניסתן לארץ.
מתקיף לה רב פפא לריש לקיש:
וכי במדבר לא קדשו בכורות וכדברי ריש לקיש!? והכתיב "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה" ונצטוו לפדותם; והרי אותם שהם בני חודש לא יצאו ממצרים (כי פקידה זו היתה בשנה השנית ליציאתם), ומכל מקום קדשו!?
אלא אי איתמר - מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש - הכי איתמר:
רבי יוחנן אומר: קדשו בכורות במדבר ושוב לא פסקו.
וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר כשאמר להם הקב"ה "פקוד כל בכור זכר" -

דרשני המקוצר[עריכה]