פרשני:בבלי:בכורות ז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ז א

חברותא[עריכה]

האם לענין בכורה דוקא הצריך רבי שמעון ראשו ורובו, משום דכתיב "אך בכור שור", עד שיהא הוא שור ובכורו שור, וכשאין רק מקצת סימניו כשל שור אין הוא קרוי שור, אבל לאכילה גמל גמור הוא דאמר רחמנא דאסור באכילה, אבל הא אם  אישתני מגמל - היינו במקצת סימנים - שפיר דמי, או דילמא לא שנא לבכורה ולא שנא לאכילה, צריך שיהא ראשו ורובו דומה לאמו?  1  סימן: בהמה, אך, גמלxxx

 1.  הנה לעיל ו א נסתפקה הגמרא בדעת רבנן, אם מה שחייבו בבכורה במקצת סימנים היינו דוקא ברחל שילדה מין עז, אבל פרה שילדה מין חמור או פרה שילדה מין סוס, שמא אף לרבנן אין די במקצת סימנין. וכתב החזון איש (בכורות טז י): לכאורה סוברת סוגייתנו, דגם פרה שילדה מין סוס סגי במקצת סימנים, שהרי מלשון הגמרא משמע, שהספק אליבא דרבי שמעון הוא דוקא משום שגם לענין בכורה הצריך רבי שמעון ראשו ורובו, אבל אילו היה מודה רבי שמעון לרבנן לענין בכורה, לא היה מקום להסתפק, ואם נאמר שפרה שילדה מין סוס לכולי עלמא בעי ראשו ורובו, אין הספק באכילה לפי רבי שמעון, תלוי במה שסובר הוא עצמו בבכורה דבעינן ראשו ורובו. וצריך לומר, שסוגייתנו היא ב"אם תמצי לומר" דפרה שילדה כמין סוס סגי במקצת סימנין. וראה מה שהקשה שם. (ומבואר מדברי החזון איש, שספיקות הגמרא לעיל, כשם ששייכי לענין בכורה לדעת רבנן, כך יש מקום להסתפק בהם לענין אכילה לדעת הסובר שטהורה היולדת טמאה אסורה באכילה. והנה בכלל צדדי הגמרא שם, דדוקא רחל שילדה מין עז די במקצת סימנים משום דאידי ואידי קדושים בבכורה, וצריך בירור אם גם לענין אכילה יש מקום לחלק בזה).
בהמה: תא שמע לפשוט מברייתא, שאף לאכילה הצריך רבי שמעון ראשו ורובו:
דתניא: בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה, הרי זה אסור באכילה וכדעת רבי שמעון ; ואם דומה ראשו ורובו לאמו הרי זה חייב בבכורה, אבל במקצת סימנין אינו חייב, וכדעת רבי שמעון -
שמע מינה: לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו, שהרי אף איסור אכילה נשנה בברייתא זו.
ודחינן: לא, לבכורה דוקא הוא דבעי רבי שמעון ראשו ורובו, וכדאמר "חייב בבכורה".
ומדייקת הגמרא כפי הדחיה: דיקא נמי דקא שבקה לאכילה וקם ליה אבכור (הניח התנא את דין האכילה שפתח בו, והצריך ראשו ורובו לבכורה) ומשמע דוקא לבכורה.
שואלת הגמרא: אם כן האם שמע מינה להיפוך: לבכורה הוא דבעי רבי שמעון ראשו ורובו, אבל לאכילה - לא?
ודחינן: לעולם אימא לך: לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו, ולכך סיים התנא בבכורה, משום דחיוב בכורה איצטריך ליה לחדש על כל פנים בראשו ורובו דומה לאמו, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב "אך בכור שור", ומשמע: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואם כן לא תיסגי ליה (לא יהיה די) בראשו ורובו עד דאיכא כוליה (עד שידמה בכולו לאמו) -
קמשמע לן, דאפילו רבי שמעון מודה, שאם ראשו ורובו דומה לאמו, הרי זה חייב בבכורה.
אך: תא שמע לפשוט שבאכילה מתיר רבי שמעון אפילו כשרק מקצת סימניו דומים לאמו:
דתניא: כתיב "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל", זה - גמל, ואפילו נולד מן הפרה -  2  אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד של אמו, כלומר, שדומה לה במקצת -  3 

 2.  נתבאר על פי רש"י. ומשמע דדרשינן: "אך את זה לא תאכלו - דבר הבא - ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה", (וכדלעיל ו א: או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי "ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" הכי קאמר: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול). ולפי זה אף שרבי יהושע כרבי שמעון סבירא ליה, מכל מקום שלא מטעמו, דאילו רבי שמעון דריש לה מ"גמל גמל שני פעמים", ורבי יהושע דריש לה ממקרא זה.   3.  נתבאר על פי רש"י כאן שכתב: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד של אמו, כלומר שדומה לאמו במקצת, כגון טמא שנולד מן הטהור ודומה לאמו במקצת. אך ברש"י בהמשך הענין בד"ה כר"ש כתב: וקאמר: דאם יש לו סימן אחד של טהרה שדומה לאמו במקצת, (ופירש כן, משום דכן משמע הלשון "הבא בסימן אחד"). ולפי זה, לא קאי הדרשה על גמל הנולד מן הפרה ודומה לאמו במקצת, כי בסימן טהרה אחד כל הגמלים שוים, שהגמל מעלה גרה הוא, וכמבואר בכתוב. אלא קאי הדרשה על פרה שילדה מין בהמה שאין דרכה בשום סימן טהרה, ויש לה סימן אחד של טהרה כשל אמה. והתוספות פירשו דלאו בסימני טהרה איירי, אלא בשאר מקצת סימנים ביד או ברגל או בצמרו. וכן נראה מרבינו גרשום. ובפשוטו היה נראה מכל דברי רש"י, שעיקר הדין אינו תלוי בסימן טהרה, והוא הדין כשדומה לאמו במקצת סימנין אחרים ביד או ברגל או בצמרו, אלא שהברייתא נקטה אופן אחד של דמיון במקצת סימנין, דהיינו בסימן אחד של טהרה, אבל אינו בדוקא. וראה במהרי"ט אלגאזי (א ד) שכתב על דברי רש"י: ודברי רש"י בזה שם באו סתומים, ויש לפרש דבריו כסברת התוספות. ומיהו ברש"י בבא קמא עח ב נראה שהוא מפרש סימן אחד של טהרה בדוקא, ולרש"י שם פירוש אחר בדברי רבי יהושע, וראה שם בתוספות שכתבו עליו "וכולה סוגיא דבכורות לא משמע כפירושו". וראה עוד במהרי"ט אלגאזי שם, בשם שיטה מקובצת מכתב יד (ראה גם "שיטה מקובצת השלם"), שהביא בשם רש"י כעין דבריו בבבא קמא, והקשה ופלפל בדבריו, וראה גם מה שכתב מהרי"ט אלגאזי שם.
ואיזה זה הבא בסימן אחד שאתה אוכלו: זה טמא הנולד מן הטהור, וגם עבורו (כלומר, אביו) מן הטהור.
יכול שאתה אוכל אפילו אם עבורו מן הטמא -
תלמוד לומר (דברים יד ד): "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים (לשון רבים) ושה עזים (לשון רבים) " ללמד: אין בהמה מותרת באכילה עד שיהא אביו כבש, ואמו כבשה, כלומר, שניהם טהורים -
דברי רבי יהושע.  4 

 4.  אם כי היה נראה מלשון הברייתא, שלא הצריך רבי יהושע עיבורו מן הטהור, אלא בטמא שנולד מן הטהורה, שאם כי הוא כשר בסימן אחד, מכל מקום צריך עיבורו מן הטהור, אבל טהור שנולד מן הטהורה אין צריך שיהא עיבורו מן הטהור. וכן משמע לכאורה מלשון הגמרא בבבא קמא עח א: "טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, ודלא כרבי יהושע". אבל בתוספות שם ביארו, דהוא הדין טהור שנולד מן הטהורה, והוכיחו כן ממה שבהמשך הסוגיא כאן תלתה הגמרא את דינו של רבי יהושע ב"זה וזה גורם". (וכן משמע בפשוטו מדרשת רבי יהושע "שה כשבים" הרי דבשה הוא שהצריכה התורה שיהא אביו כבש ואמו כבש). ונמצא אם כן, ששני דינים אמר רבי יהושע: האחד: טמא הנולד מן הטהור טמא הוא, אבל אם מקצת סימניו כשל אמו הרי הוא טהור. השני: אין שום בהמה כשירה עד שיהיו אביו ואמו טהורים. (וצריך ביאור מה ענין זה אצל זה. גם את דברי רבי אליעזר קשה להבין לפי זה, כפי שיתבאר בהערה על דבריו).
רבי אליעזר אומר:
לא בא הכתוב להתיר את המותר, כלומר, אם כדבריך שהכתוב "שה כשבים ושה עזים" בא להתיר את הטמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, הרי פשיטא שהוא מותר, ולא הצרך הכתוב להתירו,  5  אלא בהכרח להוסיף בא הכתוב על המותר (על מה שהיינו יודעים מעצמנו שהוא מותר), ואיזה זה: טמא הנולד מן הטהור ואפילו עבורו מן הטמא.

 5.  יש להסתפק: האם כוונת רבי אליעזר שבאופן זה פשיטא דמותר אם יש בו מקצת סימנים דומים לאמו, וכאופן שדיבר רבי יהושע. או שמא כוונתו, שבאופן זה הרי זה מותר אפילו אם אין לו מקצת סימנים דומים לאמו?
או אינו אלא עבורו מן הטהור,  6  תלמוד לומר "שה כשבים ושה עזים" מכל מקום.

 6.  (וקשה, שהרי כבר אמר רבי אליעזר שאם עבורו מן הטהור פשיטא ואין צריך כתוב לזה! ?).
ומדייקת הגמרא: קרי ליה רבי יהושע לגמל הנולד מן הפרה: "טמא", כרבי שמעון הסובר שהוא טמא אף שנולד מן הטהור,  7  וקאמר: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, הרי שדי במקצת סימנים כדי שיהא מותר אפילו לרבי שמעון.

 7.  לכאורה הדיוק הוא ממה שאמר רבי יהושע "ואיזהו זה טמא הנולד מן הטהור", שהיה לו לומר "חמור הנולד מן הפרה". אך צריך ביאור: למה לי דיוק זה, והרי כיון שהצרך לסימן אחד, הרי בהכרח דבלא סימן אחד הרי הוא אסור! ? וגם עיקר הדיוק צריך ביאור, שהרי רבי יהושע מיירי באופן שדומה הוא במקצת סימניו לאמו, ואם כן באמת טהור הוא, ואכתי תיקשי למה קראו "טמא"! ? וראה בחזון איש (בכורות טז יג) שכתב: נראה, דלאו מלשון "טמא" דייק, אלא רצונו לומר: קרי ליה טמא כשאין בו סימן אחד, ולא התירו אלא בסימן אחד, וראה עוד שם. אך ראה בהמשך הסוגיא בהערות.
ודחינן: האי תנא רבי יהושע סבר ליה כוותיה דרבי שמעון בחדא (בדבר אחד) לאסור את הטמא שנולד מן הטהור, ופליג עליה בחדא (ונחלק עליו באחת), שהוא מתיר אף כשיש בו רק מקצת סימנים דומים לאמו, אבל רבי שמעון יש לומר שהוא סובר דבעינן ראשו ורובו.  8 

 8.  לכאורה כוונת הגמרא היא, כיון דשמעינן ליה לרבי שמעון שהצריך גבי בכורה שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, יש לומר שמצריך כן אף באכילה, אבל רבי יהושע דלא שמעינן ליה שמצריך ראשו ורובו בבכורה, משום הכי מתיר הוא גם באכילה כשמקצת סימניו דומים לאמו. אבל התוספות הוקשה להם דחיית הגמרא, וכתבו: מה שיוכל לדחות דחי כן, משום דבמסקנא לאכילה נמי פשטינן דבעי רבי שמעון ראשו ורובו.
ואיכא דמקשי ומותיב (יש מי שמקשה על הברייתא קושיא, ומישבה, ומתוך הישוב משיב הוא למי ששאל: כיצד סובר רבי שמעון במקצת סימנים דומה לאמו); והיינו, שהוא מכריח באופן אחר שברייתא זו רבי שמעון היא, וממילא נפשט הספק:
וכך הוא מקשה על הברייתא: כיצד שנינו "יכול אפילו עבורו - של הטמא בן הטהורה - מן הטמא", והרי מי מעברא (וכי בהמה טהורה מתעברת מבהמה טמאה)!?
והאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אין מתעברת, לא טמאה מן הטהור, ולא טהורה מן הטמא, ולא בהמה גסה מן הבהמה הדקה, ולא בהמה דקה מן הבהמה הגסה, ולא בהמה מן החיה, ולא חיה מן הבהמה -
חוץ מרבי אליעזר ובעל מחלוקתו - שנחלקו בדין "אותו ואת בנו" בכוי - שהיו אומרים: חיה מתעברת מבהמה, וכדאמרינן בחולין עט ב: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים, זה הבא מן התייש (שהוא בהמה) ומן הצביה (שהיא חיה).
והרי אמר רבי ירמיה בישוב קושיא זו:
זו ששנינו: "עבורו מן הטמא", היינו דאיעבר הטהורה מקלוט (פרסותיו קלוטות, והיינו טמא)  9  בן פרה, ולכן חשוב עיבור מקלוט בן פרה כעיבור מן טמא כי אליבא דרבי שמעון הסובר קלוט בן פרה - טמא, הוא דקאמר - ומאחר שהכרחנו שהברייתא כרבי שמעון הרי נפשט הספק: וקאמר בברייתא: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד; הרי מבואר דרבי שמעון סבר: אפילו אינו דומה אלא במקצת סימניו לאמו, הרי אתה אוכלו.  10 

 9.  כתב בחזון איש (בכורות טז י): נראה, דהא דיליף רבי שמעון לאסור גמל הנולד מן הפרה היינו דוקא בפרסותיו קלוטות, אבל בפרסותיו סדוקות, כיון דבעיקר סימן טהרה הוא חלוק מגמל (שהגמל פרסותיו קלוטות, אף שמעלה גרה הוא) לא ילפינן לאוסרו - והיינו דאמרינן בגמרא דאיעבר מקלוט ואליבא דרבי שמעון, כי אם איתא דרבי שמעון אוסר בראשו ורובו דומה לגמל אפילו פרסותיו סדוקות, לא יתכן לקרותו קלוט שאין הקליטה אוסרתו לעולם. וראה עוד שם תוספת דברים בזה, ומה שהביא שם מחלוקת התוספות והרא"ש. (וראה היטב דברי רש"י בבבא קמא עח ב בדעת רבי שמעון).   10.  צריך ביאור: למה לנו כל הקושיא והתירוץ, כיון דממקומו הוא מוכרע דכרבי שמעון הוא, שהרי לא התירה הברייתא אלא בסימן אחד, וראה הערה לעיל, ומה שהובא בשם החזון איש.
ודחינן כדדחינן לעיל: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא.
משהובאה מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, מפרשת הגמרא את שיטותיהם, שרבי יהושע התיר בהמה רק אם אביה ואמה טהורים, ואילו רבי אליעזר התיר אפילו כשאמו טהורה בלבד:
למימרא, האמנם כן דרבי אליעזר סבר: זה וזה (היתר ואיסור) גורם - כגון בעניננו שהולד נגרם ונוצר מן הטהורה והטמא - מותר; ורבי יהושע סבר: זה וזה גורם אסור!?  11  והא איפכא שמעינן להו (והרי במקום אחר נחלקו בשיטות הפוכות)!?

 11.  א. כבר נתבאר בהערה לעיל בשם התוספות בבא קמא עח א להוכיח מכאן, שנחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר אף בולד טהור אם צריך שיהא גם אביו טהור, והיינו שתולה הגמרא ענין זה בזה וזה גורם. ב. לפי זה, לכאורה הוא הדין בטהור הבא מן הטמאה ועיבורו מן הטהור שהוא מותר לפי רבי אליעזר הסובר "זה וזה גורם" מותר, ואסור לפי רבי יהושע. ומה ששנינו במשנתנו שהטהור הבא מן הטמאה הרי הוא טמא, ולא חילקה המשנה בין אם אביו טהור או טמא היינו משום שמשנתנו סוברת "זה וזה גורם" אסור. ומיהו לפי משנתנו לא משכחת לה, כיון שאין טמא וטהור מתעברים זה מזה, אבל לרבי יהושע יש לומר דמשכחת לה בטהור הבא על הקלוטה (טמאה שנולדה מטהורה), כיון דרבי יהושע כרבי שמעון סבירא ליה.
דתניא: ולד טריפה האסורה בהקרבה על המזבח:
רבי אליעזר אומר: לא יקרב הולד לגבי מזבח, ואף שאמו בלבד היא טריפה ואביו אינו טריפה, כי זה וזה גורם - אסור.
רבי יהושע אומר: יקרב לגבי מזבח, כי זה וזה גורם - מותר.
ומשנינן: בעלמא אכן סבר רבי אליעזר זה וזה גורם אסור, וכדסבר לגבי ולד טריפה, ושאני הכא בנולד מן הטמא והטהורה שמתיר רבי אליעזר, משום דאם כן - שצריך שיהיו אביו ואמו טהורים - נכתוב קרא "שור כבשים ועזים", שה למה לי!?
אלא שמע מינה: שה מכל מקום, ואפילו אביו טמא.
ורבי יהושע אמר לך: אכן בעלמא זה וזה גורם מותר, והכא בנולד מן הטמא והטהורה, אם כן שהוא מותר לכתוב קרא "שור שה כבש ושה עז" כשבים ועזים בלשון רבים למה לי!?
אלא שמע מינה: עד שיהא אביו כבש, ואמו כבשה.
כאן שבה הגמרא לפשוט את הספק, אם הצריך רבי שמעון שיהא ראשו ורובו של הטמא הנולד מן הטהור דומה לאמו, כדי שיהא מותר באכילה:
גמל: תא שמע לפשוט שהצריך רבי שמעון ראשו ורובו לאכילה:
דתניא: רבי שמעון אומר: "גמל גמל" שני פעמים (בויקרא ובמשנה תורה), ללמד: אחד גמל הנולד מן הגמל אסור, ואחד גמל הנולד מן הפרה אסור; ואם ראשו ורובו דומה לאמו, הרי זה מותר באכילה -
שמע מינה, לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו.
ומסקינן: אכן שמע מינה.
שנינו במשנה: שהיוצא מן הטמא טמא:
בעו מינה בני הישיבה מרב ששת:
מי רגלים של חמור - שהוא טמא ואסור באכילה - מהו, אם מותרים או אסורים הם?  12 

 12.  (בפשוטו נראה מכאן שאיסור יוצא מן הטמא בטמא שהוליד את הטהורה משום "יוצא" הוא (ראה בזה בהערות לעיל), שאם לא כן מה ענין מי רגלים של חמור למשנתנו, שהרי איסורם ודאי משום יוצא הוא, כמו ציר וחלב הטמאים. וכן נראה גם מפשיטות הגמרא בפרט לפי הלשון השניה).
ומקשינן: ותיבעי נמי במי רגלים דסוסים וגמלים, ולמה נסתפקו דוקא בשל חמור!?
ומשנינן: דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו שודאי מותרים הם, כיון דלא עכירי (אינם עכורים אלא זכים), ולא דמו לחלב טמאה שאסרה תורה - כדמרבינן לעיל ו ב מן הכתובים - ומיא עול מיא נפוק (מים נכנסו לגופו ומים יצאו ממנו) -
כי קמיבעיא להו דוקא במי רגלים דחמור, כיון דעכירי ודמו לחלב שאסרה תורה, ובזה נסתפקו מאי? וצדדי הספק הם:
האם מגופיה קא מימצי (מגוף חמור הם מתמצים), כלומר, מי הרגלים היא תוצרת של החמור כמו החלב ואם כן אסירי כמו חלב בהמה טמאה -
או דילמא: אין זו תוצרת של החמור אלא מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא (ועכירותם הוא מחמת חמימות וסרחון הבשר).  13 

 13.  בפשוטו משמע, שהנידון אם עכירי ודמו לחלב הוא בתורת ראיה לידע אם מיא עול ומיא נפיק או לא. והיינו שמסתפקת הגמרא בחמור שמי רגליו עכורים, אם סיבת העכירה היא מחמת שמגופה הם באים, או משום דהבלא דבישרא הוא, ואילו בסוס פשיטא לן - מחמת דלא עכירי - דמיא עול ומיא נפוק. אך בהמשך הגמרא מתבאר, שעכירי ודמו לחלב הוא טעם העומד בפני עצמו, ואפילו אי פשיטא לן דמיא עול ומיא נפוק יש לאוסרו.
אמר פשט להו רב ששת את ספיקם, דהא תניתוה במשנתנו:

דרשני המקוצר[עריכה]