פרשני:בבלי:בכורות ח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ח א

חברותא[עריכה]

הדולפנין (מפרש להו ואזיל) פרין ורבין מבני אדם, אם בא אדם עליהן הרי הן מתעברות.
קודם שנסתיימה הברייתא מפרשת אותה הגמרא: מאי דולפנין?
אמר רב יהודה: אלו בני ימא (בני הים), דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, ואלו הן הדולפנין.
וממשיכה הגמרא להביא את דברי הברייתא:
כל שביציו מבחוץ הרי זה מוליד (נקבתו יולדת) ואינה מטילה ביצים.
וכל שביציו מבפנים, הרי זה מטיל ביצים.
עד שלא נסתיימה הברייתא מקשינן עלה: איני, והאמר שמואל: אווז של ישוב ואווז - בר הרי הם כלאים זה בזה, ואסור להרביעם.  1 

 1.  כן פירש רש"י. ורבינו גרשום פירש לענין הנהגה ביחד.
והוינן בה: מאי טעמא!? והלא מין אחד הוא!?
ואמר תירץ אביי: משום שאין הזכרים דומים זה לזה, כי זה (אווז בר)  2  ביציו מבחוץ, וזה (אווז של ישוב) ביציו מבפנים.

 2.  על פי רש"י ד"ה זכרותו, שמשמע מדבריו שקושיית הגמרא היא מאווז בר, ראה שם. וכן מפורש שם ברבינו גרשום.
והשתא תיקשי: והרי תרוייהו מטילי ביצים, הרי מבואר שיש מי שביציו מבחוץ והוא מטיל ביצים!?
אלא כך תאמר: כל שאבר זכרותו מבחוץ, הרי הוא מוליד; וכל שאבר זכרותו מבפנים הרי הוא מטיל ביצים.
ממשיכה הברייתא: כל שדרך תשמישו ביום, הרי זה מוליד (נקבותיו יולדות) ביום.
כל שדרך תשמישו בלילה, הרי זה מוליד בלילה.
כל שתשמישו בין ביום בין בלילה, מוליד בין ביום בין בלילה.
ומפרשת הגמרא: תשמישו ביום ומוליד ביום, זה הוא תרנגול.  3 

 3.  א. נכתב על פי הנדפס, וכן הוא בביצה ז א. וראה שיטה מקובצת. ב. היינו דוקא כשנולד מזכר, אבל בספנא מארעא מוליד אף בלילה, כמבואר בגמרא בביצה.
תשמישו בלילה ומוליד בלילה, זה עטלף.
תשמישו בין ביום בין בלילה ומוליד בין ביום בין בלילה, זה אדם וכל דדמי ליה (וכל הדומה לו).
עד שלא נסתיימה הברייתא, שואלת הגמרא: למאי נפקא מינה, מתי הוא זמן הלידה שלהם?
ומפרשינן: נפקא מינה יש במה שאין תרנגולת יולדת אלא ביום, לכדרב מרי בריה דרב כהנא! דאמר רב מרי בריה דרב כהנא:
בדק בקינה של תרנגולין מערב יום טוב בין השמשות ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים קודם עלות השחר ומצא בה ביצה, הרי זו מותרת באכילה ביום טוב, ואינו חושש שמא ביצה שנולדה ביום טוב היא, שאסורה באכילה, כי אין תרנגולת יולדת בלילה.
ומקשינן: והלא בדק, ואיך נאמר שכבר היתה שם!?
ומפרשינן: אימר: לא בדק יפה יפה, או אימר: שמא יצתה רובה וחזרה הוה, שמא יצאה וגם חזרה מערב יום טוב -  4 

 4.  ואף שאין זה דבר שכיח, תולים בזה, כי פשיטא לן מכח הברייתא שאין תרנגולת יולדת ביום. רש"י ביצה ז א.
ואם כן מותרת היא, וכדרבי יוחנן! דאמר רבי יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב - וחזרה, הרי זו מותרת לאוכלה ביום טוב.
ממשיכה הברייתא: כל שתשמישו ועיבורו שוה, שני מינים המשמשים באותה צורה - אשר תבואר בהמשך הברייתא - ואף זמן עיבורם שוה, הרי אלו יולדים זה מזה, ומגדלים זה מזה (מניקים זה את בניו של זה).
וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה, אין מולידין ומגדלין זה מזה.  5 

 5.  כתב בעץ יוסף: מזה המאמר תראה כמה שגבה חכמת חז"ל בגדרי המינים להבדילם בהבדל ההולדה והשרצה וההנקה ובזמן התדבקות זה לזה, ועיין בספרי חכמי הטבע שאחר כמה יגיעות והתחכמות החלו לדרוך בדרך הזה.
הכל משמשין כשהפנים של הזכר כנגד עורף של הנקבה, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג, ואדם ונחש.
שואלת הגמרא: ומאי שנא הני תלתא (למה דוקא שלשה אלו משמשין כך)?
כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא (בארץ ישראל) בטעם הדבר: הואיל ודיברה עמהם שכינה,  6  שעם הדג דיבר הקב"ה במעשה יונה הנביא,  7  ועם הנחש דיבר במעשה עץ הדעת.

 6.  ולכן ראוי שיהיו נכבדים בשמושם מזולתם. יפת תואר.   7.  אף על גב שאין הדיבור לדג ממש, אלא שלוח הרצון, כיון שנתיחד בענין זה מהשאר עד שנאמרה בו לשון אמירה, כאמירה היא אצלו. יפת תואר.
תנא בברייתא: גמל משמש אחור כנגד אחור.  8 

 8.  יש לומר לפי שצנוע בתשמישו, לכך הוא בוש מלהביט בנקבתו. יפת תואר.
תנו רבנן: תרנגולת יולדת לעשרים ואחד יום, לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחד ועשרים יום -
וכנגדה באילן - שוהה הפרי משעה שפרח ועד גמר הפרי - לוז.
כלב לחמשים יום משעת העיבור ועד שנגמר צורת הולד - וכנגדו באילן: תאינה.
חתול לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן: תות.
חזיר לששים יום, וכנגדו באילן: תפוח.
שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים, וכנגדם באילן: תבואה.
בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, וכנגדה באילן: גפן.
בהמה  9  גסה טהורה לתשעה חדשים - וכנגדה באילן: זית.

 9.  הסדר הוא על פי העין יעקב, וכמו שהגיה הרש"ש.
בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש - וכנגדה באילן: דקל.
הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס  10  והפיל והקוף והקיפוף (כעין קוף הוא) לשלש שנים - וכנגדם באילן בנות שוח.

 10.  ראה פירושו בתוספות.
אפעה אינו מתעבר  11  עד לשבעים שנה משנולד - וכנגדה באילן חרוב, כי חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה.

 11.  כן פירש רש"י. והרש"ש תמה, שהיה לו לפרש שגמר צורת הולד הוא לשבעים שנה משנולד האפעה, וכמו שבחרוב לשבעים שנה נגמרים פירותיו.
וימי עיבורו של אפעה שלש שנים.  12 

 12.  נתבאר על פי רש"י. והרש"ש נתן טעם למה לא פירש שזה קאי על חרוב.
נחש יולד לשבע שנים מהעיבור, ולאותו רשע (הוא הנחש) לא מצינו חבר באילנות -  13 

 13.  ביפת תואר צידד, שאין לו חבר משום שאין זה בתולדה אלא משום שנתקלל, כמבואר בהמשך הגמרא. (וקשה מלשון הגמרא בהמשך הסוגיא, דמשמע: גם בהמות וחיות נתקללו, וכדאמרינן "כשם שבהמה נתקללה מחיה", "כשם שנתקללה חיה מבהמה").
ויש אומרים: חבירו באילנות הוא מוכססים  14  (מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש).

 14.  ראה גירסת השיטה מקובצת.
שואלת הגמרא: מנא הני מילי שהנחש עיבורו לשבע שנים?
אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום דרבי יהושע בן חנניא:
שנאמר במאמר ה' לנחש במעשה עץ הדעת (בראשית ג יד): "ארור אתה - במשך זמן עיבורך - מכל הבהמה ומכל חית השדה", והרי למה הצרך לומר "ומכל חית השדה", אם מבהמה - שזמן עיבורה יותר מן החיה - נתקלל הנחש, מחיה - שזמן עיבורה פחות משל בהמה -  15  לא כל שכן!? אלא כך אמר הכתוב: ארור אתה מכל הבהמה כמו שהיא ארורה יותר מן החיה, ולומר לך:

 15.  פירש רש"י: שהרי עז חמשה חדשים וחתול חמשים ושנים יום. והא ליכא למימר דהא "מכל חיה" היינו ארי או אפעה (שזמן עיבורם יותר מן הבהמה), דאם כן ליכתוב "מכל החיה" ולא ליבעי בהמה.
כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבע (פי שבעה), ומאי ניהו חמור, כלומר, בהמה גסה טמאה מחתול, שהרי זמן עיבורה של בהמה גסה טמאה הוא שנים עשר חודש, שהוא שבע פעמים זמן עיבורו של חתול שהוא חמשים ושנים יום -
כך נתקלל הוא (הנחש) מבהמה גסה טמאה המתעברת אחת לשנים עשר חודש אחד לשבע, דהוה ליה פי שבע - שב שני (שבע שנים).
ומקשינן: אימא, והרי יש לומר שכוונת הכתוב היא: כשם שנתקללה חיה מבהמה אחת לשלש, ומאי ניהו ארי (חיה) מחמור (בהמה גסה טמאה), שהארי זמן עיבורו שלש שנים והחמור שנים עשר חודש, כך נתקלל הוא (הנחש) מחיה (מהארי) אחת לשלש, דהוה ליה - עיבורו של נחש - תשע שנים!?

דרשני המקוצר[עריכה]