פרשני:בבלי:בכורות טז א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:40, 16 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות טז א

חברותא[עריכה]

"כללו של דבר" דסיפא  לאתויי חלבו (החלב שנחלב ממנו) שהוא אסור.  1 

 1.  כתב רש"י: ולאתויי שוחטן בחוץ דחייב לא אמרינן, משום דאם כן, איבעי לן למימר בדוקין שבעין, (שאם לא כן אינו חייב משום שאינו מתקבל בפנים). ועוד (הרי ב) סיפא (של הברייתא, שלא לדעת רב הונא בהמשך הסוגיא) קתני לקמן השוחטן בחוץ פטור, (והיינו משום שאינו מתקבל בפנים). ולמדנו לכאורה מקושיית רש"י ("ולאתויי שחטן בחוץ") שהוא מפרש "כללו של דבר" על קדשים קודם שנפדו, כי לאחר פדיון אינו חייב על שחיטה בחוץ, וכמפורש ברש"י במשנה. וצ"ע שהרי שנינו בסיפא "אין לך בהן אלא היתר אכילה" והיינו לאחר שנפדו. ועוד, הרי "לאתויי חלבו" היינו לאחר שנפדו, כי קודם שנפדו - פשיטא. והוסיף רש"י: וכללא דרישא לא איצטריך לאתויי חלבו דשרי, דהשתא ולדן דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא - שרי, כל שכן חלבו דמיא בעלמא הוא. והנה קושייתו היא על חלב שנחלב לאחר הפדיון, כי קודם הפדיון ודאי אסור הוא אפילו בקדשים שקדם מומם את הקדישם, ועוד, שהרי אם אנו עוסקים קודם לפדיון אין להוכיח את היתירו מולדות, שהם באמת אסורים קודם הפדיון, ואם כן, משמע שהרישא עוסקת בקדשים אחר שנפדו, ואילו מקושיית רש"י הראשונה נראה שהסיפא עוסקת בקדשים קודם שנפדו, וממילא משמע דכן הוא גם ברישא. ועוד, אם כללו של דבר דרישא בא לרבות אחר הפדיון, איך אמרינן דהוא בא לרבות שוחטן בחוץ, דפטור, והרי אחר הפדיון פשיטא שהוא פטור, ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן פטור הוא, וכל זה צריך תלמוד.
אמר מר בברייתא: אין נפדין - הולדות שנתעברה מהם קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון - תמימין, ואין מתפיסן לכל זבח שירצה: מדייקת הגמרא מן הברייתא, שאם מתפיס הוא את הולדות במעי אמן לאותו זבח, ואחר כך הוממו ופדה אותם, הרי הולדות מותרים. שהרי משמע:
"תמימים" הוא דלא מיפרקי (תמימים אין פודים אותם), הא בעלי מומין מיפרקי. "לכל זבח שירצה" הוא דאין מתפיסן כדי שייפדו, הא לאותו זבח מתפיסן -
והיכי משכחת לה (כיצד יתיישבו הדברים), דמתפיסן בעודן במעי אמן לאותו זבח ונפדין לכשיוולדו במומן -
כלומר, הרי ולדות אלו אינם בני פדיון כלל, ואם כן, הרי לאו דוקא תמימים אינם נפדים אלא אף במומן אינם נפדים. ועוד קשה, הא דקתני "ואין מתפיסן לכל זבח שירצה", דמשמע: אין הולדות נפדין תמימים כשיתפיסן לכל זבח שירצה, ומשמע, שאם יתפיסן לאותו זבח ייפדו אפילו תמימין, וגם זה לא יתכן -
ובהכרח לפרש דהכי קאמר: ואין נפדין תמימין, אבל אם הוממו פודה אותם, וכיצד פודה אותם כשהוממו, בכגון שהתפיסם במעי אמן לשם זבח, ולא כשהתפיסם לכל זבח שירצה, אלא כשהתפיסם לשם אותו זבח, ואז יכול לפדותן כשהוממו לאחר שיוולדו, וכמבואר לעיל משמיה דרבי חנינא.  2  ואם כן:

 2.  א. נתבאר על פי רבינו גרשום שכתב: ולשם אותו הזבח מתפיסן, משמע נמי דבני פדייה נינהו ואפילו תמימין. ונראה מזה ש"ואינו מתפיסן לכל זבח שירצה", פשיטא לגמרא שהוא אינו דין בפני עצמו, אלא שאין מועיל התפסה לכל זבח שירצה, כדי להתיר את איסור הולדות לכשייפדו, ולכן מקשה הגמרא. ופירושו מוכרח מלשון הגמרא בקושייתה, ומוכרח גם מתירוץ הגמרא, ועל פי זה נתבאר בפנים. והביאור בזה הוא, על פי מה שכתב החזון איש (בכורות יח ט ד"ה והא, ובאות טו), דמלשון רש"י משמע, שהתפסה אפילו לאותו זבח אינה מועילה אלא לענין הפדיון ולא לענין הקרבה. ב. הקשה החזון איש בכורות יח טו: הרי מה ששנינו ברישא "נפדין תמימין" מתפרש על אותם שנולדו קודם הפדיון, ואם כן, למה לא מפרשת הגמרא את הסיפא גם כן על אותם שנולדו קודם הפדיון, ואלו הרי באמת אין נפדין תמימים, אבל כשהם בעלי מומין מיפרקי! ? וראה שם מה שיישב.
נימא תיהוי תיובתא דרב הונא דלעיל, שאינו סובר כרבי חנינא אלא שכונסן לכיפה והן מתין מאליהן!?
אמר לך רב הונא:
הוא הדין דאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא ברישא: נפדין תמימין, תנא נמי סיפא: אין נפדין תמימין, ולכעולם אפילו בעלי מומין אינם נפדין.
ואיידי דתנא רישא "לכל זבח שירצה", תנא נמי סיפא "לכל זבח שירצה", ולעולם אפילו לאותו זבח אין מועיל להתפיסן, כדי שייפדו.
שנינו בברייתא - בהמשכה של הברייתא המובאת לעיל - אבל קדם הקדישן את מומן ... והשוחטן בחוץ פטור, ומשום, שכל קרבן שאינו מתקבל בפנים אין מתחייבים עליו כששוחטו בחוץ, והיות וקרבן זה בעל מום הוא, אין חייבים על שחיטתו בחוץ:
רב הונא מתני בברייתא (היה שונה בברייתא) "והשוחטן בחוץ - קודם שנפדו - חייב" וכמו ששנינו במשנתנו, ואף שסתם בעל מום אין חייבים עליו, מוקים לה רב הונא במום שיש לה בדוקין שבעין,  3  ואליבא דרבי עקיבא, דאמר על בעלי מום בדוקין שבעין "אם עלו על המזבח לא ירדו", וכיון שלא ירדו "מתקבל בפנים" הוא, וחייבים על שחיטתו בחוץ.

 3.  פירש רש"י: "טולא", כגון "הנוטה כדוק שמים", (יש שפירשו שהוא "קטרקט"), ולהכי לא ירדו, שאין מומן ניכר כל כך, הכי תנן בזבחים בפרק המזבח מקדש (פד א), רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין. כלומר, דאם עלו לא ירדו, ואמר רבי יוחנן בגמרא: לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין, הואיל וכשרין בעופות, והוא שקדם הקדישן את מומן. לישנא אחרינא: "דוקין" שיש לו מום בעפעפיים, ולהכי קרי לעפעפיים "דוק", שהן על העין כרקיע, (ונאמר "הנוטה כדוק שמים"), דהכי אמרינן בספרי: אגודות העין דומה לעולם קטן, העפעפיים כנגד הרקיע, והתחתון כנגד הארץ, והלבן שמקיף את העין כנגד ים האוקינוס שסובב את העולם, והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה.
שנינו בברייתא: אבל קדם הקדישן את מומן ... בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו שלאחר פדיונו - מתה.
שואלת הגמרא: מאי טעמא?
ומפרשת הגמרא: כי היכי ליעביד (מה יכול לעשות בתמורה)!? ליקרביה, הרי אי אפשר כי מכח קדושה דחויה קאתיא שהבהמה עצמה אינה קריבה על המזבח שכבר נפדית -
שמא תאמר: ליפרקה (יפדנה ותותר התמורה) לא אלימא למיתפס פדיונה, אין כח בקדושה שנתפסה על התמורה לתפוס את מעות הפדיון.
הילכך מתה.  4 

 4.  א. מבואר מסוגייתנו, שאם כי הבהמה עצמה לא היה בה אלא איסור גיזה ועבודה בלבד, אבל מותרת היא לאכילה ולשאר הנאות, מכל מקום התמורה חמורה הימנה ואסורה לגמרי. וראה חזון איש בכורות סימן יח אות ח בתוך ד"ה שם ליקרבינהו. ומבואר עוד, שאם כי על התמורה חלה קדושה לאסור אותה בכל, ורק קדושה להקרבה אין לה, מכל מקום קדושה קלושה היא שאין בכחה לתפוס פדיונה. ב. בתוספות נתקשו, למה חלה כלל התמורה לאחר פדיון, ואילו ולדות שנתעברה בהם אמם לאחר פדיון פשיטא לגמרא לעיל טו ב שאינם קדושים כי "ולד צבי ואיל נינהו"! ? (ובקהלות יעקב סימן יז הוסיף בביאור קושייתם: ובכמה דוכתי מבואר שהולדות והתמורות חד גדר הם). ותירצו: דולדות אין בהם קדושה אלא מכח אמן, וכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי וכאיל, ואף על גב דאיכא איסור גיזה ועבודה, אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו קדושה על הולדות. אבל תמורת קדושה (בההיא) (בה היא), וכיון דגלי קרא שחלה על בעלת מום קבוע חלה הוא הדין לאחר פדיונן, אלא דלא קרבה. ובקהלות יעקב שם כתב לבאר את יסוד דבריהם הסתומים, שאיסור גיזה ועבודה קדושה קלושה היא (וכפי שהוכיח שם), והיא יכולה לחול על דבר של חולין, אבל אינה יכולה להמשך ממקום למקום, וכמבואר בסוגייתנו "דלא אלימא למיתפס פדיונה", הרי מבואר דאף על פי שהיא קדושה קלישתא שלא אלימא למתפס מעות הפדיון, מכל מקום בתחילה שפיר חלה, דהא התמורה נתפסתת בתחילה. ועל פי זה ביארו התוספות, דקדושת ולדות נמשכת מאמן, ואין כח דקדושה קלישתא להמשך על הולדות, אבל תמורה קדושה עצמית היא בתחילה, ולכן היא חלה (ראה עוד שם ביתר אריכות).
מתקיף לה רב עמרם:
מאחר שאי אפשר להקריב את התמורה, ותיתאכיל במומה (לכשתומם) לבעלים, כי מה בין זו לתמורת בכור ומעשר - שאינה קריבה, כדילפינן מקרא - דתנן במסכת תמורה:
תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף על העולם, הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים. כלומר, דינם כבכור ומעשר שאם הוממו נאכלים במומם לבעלים, ואף התמורה לכשתומם הרי היא נאכלת לבעלים. ואף אנו נאמר בתמורת פסולי המוקדשין שנפדו, שהיות ואינה קריבה על גבי המזבח תיאכל לבעלים לכשתומם!?
אמר ליה אביי: זה - תמורת בכור ומעשר - שם אמו עליו, וזה - תמורת פסולי המוקדשין שנפדו - שם אמו עליו.
זה שם אמו עליו, "תמורת בכור ומעשר" מיקריא, ולכן מה בכור ומעשר במומן מיתאכלן לבעלים ואינם צריכים פדיון, אף תמורתן מיתאכלא במומה לבעלים.
וזה שם אמו עליו, "תמורת קדשים" מיקריא, מה קדשים לא מיתאכלי אלא בפדיון, אף תמורתן נמי לא מיתאכלי אלא בפדיון, והא לא אלימא למיתפס פדיונה (והרי אין בכחה לתפוס את הפדיון).
תניא כוותיה דרב נחמן:
מנין לתמורת פסולי המוקדשין - שהתפיסה בהם לאחר שהוממו - שמתה, תלמוד לומר (ויקרא יא ד): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ... טמא הוא לכם", ודרשינן: יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור הוא באכילה, ואיזו זו: תמורת פסולי המוקדשין.
ומקשינן: והרי האי קרא מיבעי ליה לחמש חטאות - המפורטות בתמורה כא ב - שהן מתות!?
ומשנינן: ההוא מ"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ... טמא הוא לכם" נפקא.
תניא נמי הכי: מנין לחמש חטאות מתות, תלמוד לומר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ... טמא הוא לכם".
ומקשינן: והרי חמש חטאות מתות, הילכתא גמירי לה (הלכה למשה מסיני היא) ולא מן המקראות הן נדרשות!?
אלא כי אתא קרא ד"מפריסי הפרסה" לתמורת אשם שהיא רועה עד שיפול בה מום ויפדנה.
ואכתי מקשינן: והרי תמורת אשם נמי הילכתא היא "כל שבחטאת מתה - באשם רועה", ותמורת חטאת מחמש חטאות המתות היא!?
אלא לעולם קרא ד"מפריסי הפרסה" לחמש חטאות מתות, ודקשיא לך: למה לי קרא והרי הלכה למשה מסיני היא, אימא לך: ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא! דאי מקרא לבד, הוה אמינא לרעייה הן הולכות, קא משמע לן הילכתא דלמיתה הן הולכות.
ואי מהילכתא לבד, הוה אמינא: היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות (אם קרה ואכל מחמש חטאות המתות) איסורא לבד הוא דאיכא, אבל לאו ליכא -
קא משמע לן קרא ד"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" דאיכא לאו על אכילתן.
ואיבעית אימא:
לעולם לא איצטריך קרא לחמש חטאות המתות, כי הלכתא נינהו, אלא לכך אמרה תורה "וממפריסי הפרסה", כדי לאקושי דבר הבא ממעלי גרה דהיינו, תמורת פסולי המוקדשין שנפדו (כמבואר לעיל), לדבר הבא ממפריסי הפרסה והיינו חמש חטאות, כדי ללמד:
מה להלן (חמש חטאות) במיתה, אף כאן במיתה ולא ברעייה עד שיפול בה מום.
מתניתין:
המקבל צאן ברזל מן הגוי, שמסר גוי צאן לישראל, וסיכמו ביניהם שכעבור זמן יתן לו הישראל את ערך הצאן כפי שהוא עכשיו בין מת הצאן בין הוזל,  5  (ולכן הוא נקרא "צאן ברזל" כי ערכו מובטח וחזק כברזל), ואותן ולדות שיהיו להם עד אותו זמן יחלקו ביניהם.  6 

 5.  כן פירש רש"י, וכן היא מסקנת הגמרא, אך אביי בגמרא נחלק על כך. ויתבאר עוד בגמרא: אם מכירה היא זו, ובשכר המתנת מעות נוטל הגוי את מחצית הולדות, או שאין זו מכירה, ועדיין הצאן ברשות הגוי.   6.  נתבאר על פי רש"י. ויש מפרשים שלא סיכמו דוקא על הולדות עצמם, אלא אפילו אם סיכמו שיתן לו דמים תמורת הריוח שיהיה מהצאן.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת בכורות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א |